Tag

נפאל

Browsing

אתמול נפרדנו מגיל. טיילת צעירה ששילבה דרכה בדרכנו וליוותה אותנו בשבועות האחרונים. למדנו ממנה הרבה, שיחקנו הרבה, דיברנו הרבה וצילמנו הרבה. קיבוצניקית.

היא ממשיכה בטיול ואנחנו נשארים כאן. היא תחזור לארץ ואנחנו נמשיך לטייל. ככה זה. הילדות נקשרו אליה מאוד. ניסיתי להסביר לגלי שגיל עוזבת, שלא נראה אותה יותר, אבל קשה לדעת כמה היא באמת הבינה מזה. רני, לעומת זאת, לקחה את זה עצוב יותר. אחרי חיבוקי הפרידה (שגם איתם היה לה קשה) ואחרי שגיל נעלמה לה בחושך במורד הרחוב, רני פרצה בבכי. חיבקתי אותה הרבה זמן. גם לי עלו דמעות. אמרתי לה שמה שקיבלנו מגיל תמיד ישאר אצלנו. היא אמרה שהיא יודעת. אמרתי לה שאילו לא היינו בטיול, לא היינו פוגשים אותה, ומצד שני- הטיול הוא גם מה שמפריד בנינו. היא אמרה שהיא יודעת. אבל ככה זה הלב. הוא לא מקשיב להגיון.

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו נפרדים. ומן הסתם זאת לא תהיה הפעם האחרונה. אני מנסה למצוא לזה כל מיני  יתרונות. כמו, למשל, שזה דווקא מלמד אותנו שפרידות הן חלק מהחיים ושזה לא נורא כמו שאנחנו מתייחסים לזה. עובדה, עם כל האנשים הטובים מהם נפרדנו עד כה, אנחנו שומרים על קשר חם וקרוב, למרות המרחק.

עוד יתרון הוא שהטיול מזמן לנו הרבה יותר מפגשים מחיי שגרה שבהם כל יום חוזר על עצמו. אם היינו נסגרים במעגל חברים מצומצם, היינו מפספסים את כל האנשים המעניינים שמסביבנו. לכן, דווקא התחלופה מאפשרת לנו גיוון והרחבה יומיומית של המעגל.

ואולי נסיון הפרידות ילמד אותנו לא לפחד מהן. להמשיך לאהוב אנשים, להמשיך ליצור קשרים עמוקים, למרות שאנחנו יודעים מראש שנצטרך להיפרד מהם מתישהו. לראות אנשים כמו שהם, ואם הם נכנסים לך ללב, לפנות להם מקום, בלי לעשות חישובים של עלות מול תועלת.

אבל כל ההיגיון הזה לא עובד כשאתה רואה חברה אהובה מתרחקת לה עד שהחושך לוקח אותה בזרועותיו. באותם רגעים, רק הדמעות מדברות.

תבכי, אני אומרת לרני, תבכי מתוקה, תבכי עד שהבכי יפסק מעצמו.

חזרה לבלוג

במונית לשם שר לי בוב מארלי שאין מה לדאוג. הכל יהיה בסדר. מרחוק, על שפת הנהר, עברנו על פני המקום בו שורפים את המתים. כמה אנשים בודדים עמדו סביב למדורה.

השלט שבכניסה למתחם סימן לי שתיכף נרד. המונית נכנסה פנימה עד כמה שניתן. בדרך כבר שמנו לב לשינוי בנוף. תלבושות טיבטיות, נשים קשישות נעזרות במקל, עיניהן מאירות למרחוק.

ירדנו. לפנינו שער למנזר. איש אחד יצא משם והזמין אותנו להכנס. רחבה גדולה, מימין בנין מרשים מעוטר וצבעוני. מנדאלות וגלים ופיתוחים. אנשים גלוחי ראש עטופים בגלימות בצבע הדם הלכו שם ביומיומיות שעשתה לי מוזר בעיניים. בתוך אלה גם ילדים, שהיו נראים כמו ילדים רגילים לגמרי אם רק לא היו נראים כמו נזירים טיבטים..

התפילה עוד מעט מתחילה. חלצנו נעלים ועלינו. בראש המדרגות ישבו שני נזירים. הם הביטו בילדות, ליטפו להן את הלחיים והזמינו אותן לשבת לידם. אחד מהם סיפר שהגיע לא מזמן מטיבט. חמישה ימים ברגל.

קולו של התוף הגדול בישר לכולם להכנס להיכל. נכנסנו בשקט. אחד הילדים הראה לנו איפה אפשר לשבת. הם יושבים בגלימות שלהם, בשיערם הקצר או בראש קרח, שתי שורות אחת מול השניה. בצד אחד המבוגרים, בצד השני הילדים. על כולם משקיפה תמונתו של הלאמה. התפילה כולה ניגון אחד ארוך. מעין שיר-מלמול שמשתנה לעתים, מתחזק, ואז מצטרפים אליו תופים וכל מיני כלי נשיפה עם צליל חזק ועמוק וחוזר חלילה. וחוזר חלילה. וחוזר חלילה…בערך מליון פעם. זה נתן לנו הזדמנות לבחון לעומק את הציורים שעל הקירות, הפיתוחים שעל העמודים והמנדאלות שעל התקרה.

די הופתעתי שמעל דלת הכניסה המפוארת, תלוי היה שעון. בכל אופן, זה עזר לי לדעת שהטקס כולו ארך בדיוק שעה. הילדות כבר היו עם קוצים. ואני הבטתי בנזירים האלה, ובהיכל על כל עיטוריו והתקשיתי להאמין שאני באמת כאן. כמו התמונות הרבות שראיתי במגזינים של עולמות רחוקים, הפעם זו לא תמונה. הפעם זה באמת.

עשינו סיבוב בחצר של המנזר, ראינו את הילדים בחדרים שלהם, מתנהגים ממש כמו כל הילדים- צועקים, צוחקים, רודפים אחד אחרי השני. איכשהו זה נראה מוזר עם השילוב של קרחת וגלימה אדומה.

וישנו, חבר שלנו שהצטרף לטיול, ניגש לדבר עם אחד הנערים בגלימות. מסתבר שהוא אחיין שלו. הוא זוכר איך היה לוקח אותו על הכתפיים לבית הספר. אחר כך הוא החליט להצטרף למנזר. ‘למה?’ שאלתי. ‘לא יודע’, ענה לי וישנו, ‘הוא אמר שזה מה שהוא רוצה’.

מחוץ למנזר, ילדים טיבטים משחקים משחקי רחוב. ילדה אחת, גבוהה ויפה, התחילה לדבר איתנו. היא התעניינה בילדים, מאיפה אנחנו, מהם שמותינו. קוראים לה סימלכה, והיא בת 11. היא נולדה כאן, ומעולם לא היתה בטיבט. היא ליוותה אותנו והראתה לנו את בית הספר שלה. ברחבת הדשא של בית הספר שיחקו הילדים כדורגל. הם רצים אחרי הכדור, עם הכפכפים שלהם ובאמצע הרחבה עומדת פרה.

המשכנו. הגענו אל הבית של סימלכה. בחצר הקטנה יושבת אמא שלה וטווה חוטים מצמר. הגלגל מסתובב ועושה קסם- גוש של צמר הופך לחוט דק וחזק. אחר כך מוכרים את החוטים לבית החרושת. אמא של סימלכה מיד הלכה להכין תה. היא גרה בבית עשוי מאבנים וגג פח. בחדר אחד ישנה כל המשפחה- אמא ואבא וארבעה ילדים, בחדר השני המטבח. השירותים בחוץ. מסביב גינה קטנה. אין חשמל ואין מים זורמים. על הקיר החיצוני של הבית כתוב בגדול: ‘never give up’. שירה נכנסה איתי לראות את הבית. לקח לה קצת זמן להבין שזהו הבית שלהם. ככה. ככה הם חיים.

תה מתוק וחם. בתוך כל הדלות הזאת, כל מה שאני מצליחה לראות זה אהבה. כמה האמהות שמחות עם הילדים, וכמה חום ואהבה בני המשפחה מרעיפים אחד על השני. השמש שוקעת ומתחיל להחשיך. אנחנו נפרדים מסימלכה ומשפחתה. אמא שלה לא מוכנה לקבל כסף על התה. היא אומרת לנו – אני אירחתי אתכם, אל תתנו לי כסף. אל תהפכו אותי למוכרת. אני מסתכלת עליה וחושבת, איך, איך העוני והחיים הקשים האלה לא קילקלו לך את החיוך. את האהבה שבעיניים. איך זה לא השתיק את הצחוק של הילדים. ואיך את עדיין מסוגלת לחלוק את המעט שיש לך עם זרים גמורים?

חזרה לבלוג

פיבי עומדת בחנות תכשיטים. היא מדדה כמעט את כל התכשיטים בחנות. המוכר עומד מולה, מהצד השני של הדלפק. היא שואלת אותו: ‘מה אתה יכול להציע לי ב-10$?’ הוא מכניס יד לכיס, מוציא שטרות של כסף ואומר- ‘אני יכול להציע לך את שני השטרות האלה, חמישה דולר כל אחד’. פיבי אומרת: ‘אני אתן לך דולר עבורם’.

כל ישראלי שהיה במזרח יכול לספר על חצי ורבע מחיר שהוא הצליח להשיג עבור שרוואל סגלגל אחרי התמקחות לתפארת. זה חלק מהמורשת.

או שמא לא?

הרשו לי להציע את החלופה המעודנת. הדרך בה אני משיגה מחירים נמוכים בלי לעצבן אף אחד.

אל תרוצו לקנות מיד כשאתם מגיעים למקום חדש. תגיעו, תתמקמו. קחו את הזמן לעבור במתחם החנויות מספר פעמים. בעברכם הביטו על המוכרים, ברכו לשלום. אם אתם נכנסים לחנות, בדקו את הדברים אבל אל תקנו. כשהם שואלים מאיפה אתם- אל תהיו מגעילים, תענו יפה, תחייכו, ותשאלו מה הם חושבים על זה. תצחקו איתם, תנו להם התייחסות אנושית, וקחו את הזמן עד שהם כבר מכירים אתכם ונותנים לכם חיוך בסגנון אישי. אתם יכולים להתחיל בשיחה, לבקש ייעוץ מהם כתושבי המקום או להתעניין בעבודתם. כשאתם נכנסים לחנות המוכרים לא מכירים אתכם. הם לא יודעים מי אתם והם מחליטים על המחיר לפי ההתרשמות הראשונית שלהם מכם. לכן כאשר יוצרים יחסים אישיים יותר, המחיר משתנה בהתאם. במהרה תגלו שחלק מהם מאוד נחמדים ויהיו שאפילו יציעו לכם לשתות איתם תה. קיים אפילו שמץ סיכוי שהם באמת ימצאו חן בעיניכם..

אם התיידדתם עם מוכר מסויים ובכל זאת הוא הפגיז במחיר, או שאין לכם זמן להשקיע במערכת יחסים, אתם מוזמנים לשמוע מה יש לנאבה ראג’ להגיד. נאבה ראג’ הוא הבעלים של חנות ‘adventure’, החנות לציוד טרקים האלמותית בפוקרה, בה המחירים הם תמיד הכי נמוכים.

בקיצור נמרץ, מה שנאבה מציע הוא כאשר אתם נכנסים לחנות, אחרי שאתם מברכים בנימוס לשלום, תגידו שאתם עושים סקר שוק בנוגע למוצר מסוים. תבקשו מהמוכר הצעת מחיר ותמשיכו הלאה. אחרי סקר שוק, בו המוכרים ידעו מראש שההצעה הטובה ביותר היא שתזכה- אתם יכולים לחזור לחנות עם ההצעה הזולה ביותר ולקנות את המוצר. ככה קונים בזול בלי להתמקח.

הנחיתה בשדה התעופה של קטמנדו החזירה אותי לאחת הסצינות מהסרט ‘קזבלנקה’. משהו עייף, בצבעי שחור לבן, שרואים שעבר עליו משהו רציני די מזמן והוא עדיין לא התאושש ממנו.

גם אנחנו היינו פחות או יותר במצב הזה. מעבר מאירופה בטיסה לניו דלהי, שם העברנו את הלילה על הספסלים המבריקים בשדה התעופה החדש (חוויה בפני עצמה) ומשם בטיסה נוספת לקטמנדו. קבלת הפנים בשדה המאובק היתה בעיקר ארוכה. תור של עשרות אנשים התקבץ בתחנה לקבלת ויזות ולא היתה לנו ברירה אלא להצטרף אל ההמונים. העייפות הרבה, לדעתי, תרמה בעיקר לקהות חושים מסויימת שהפכה את המפגש הראשון עם העולם השלישי לקלה קצת יותר.

השוק הגיע בדרך מהשדה אל העיר. מילים לא יספיקו כדי לתאר את המראות. פחוני דיור וכלבים מוכי רעב. סוסים רזים, פרות משוטטות, חול ואבק וזוהמת ביוב בכל מקום. אנשים מנסים למכור חלקי בשר מצופה בזבובים, עזים שחוטות חסרות ראש שוכבות על פיסות בד מלוכלכות, ילדים יחפים ופרועים, פצעיהם המזוהמים זועקים עד לשמיים, צפצופי מכוניות ואופנועים בכל מקום..

בעוד הילדים צונחים לתוך שינה טרופה במיטת בית המלון, ישבתי אני, הלומת תרבות לחלוטין. שלושה חודשים תכננו להיות כאן. נפאל היתה חלום שלי מזה כמה שנים. מה בדיוק חשבתי לעצמי? איך לעזזל אני הולכת לעבור את זה???

מה שלא עברתי באף אחת מהלידות, זכיתי לעבור עכשיו. אשליה של אושר עילאי שמתנפצת לך בפנים ומשאירה אותך עם רגשות שלא חשבת שתרגישי. מזל שלפני כל לידה הכנתי את עצמי היטב למשבר, וכך הצלחתי להתמודד עם המצב באותם רגעים. קודם כל החלטתי שאני עייפה מדי כדי לתת למחשבות שלי משקל כלשהו. וגם החלטתי שאני נותנת לנפאל את הזמן להוכיח לי שהיא למרות הכל כן נהדרת. החלטתי ללכת עם סקרלט אוהרה עד הסוף ופשוט ‘לחשוב על זה מחר’.

בבוקר למחרת הדברים נראו לי כבר אחרת לגמרי. ההתמקמות באזור הטאמל תרמה מאוד להתאקלמות ונפאל פתאום נראה לי קסומה ואקזוטית. כמו רקדנית מסתורית במועדון אפלולי, שמסתירה בתוכה הרבה חוכמת חיים, כאב ואהבה. שוב חזרה אלי תשוקתי וסקרנותי לגלות, לטעום ולשמוע צלילי עולמות חדשים ונשביתי בה לחלוטין.

הסתובבנו ברחובות הטאמל ואפילו הוצאנו קצת את האף אל קטמנדו ה’אמיתית’ ואני כמו ילדה, גמעתי בעיניים נוצצות את המראות. וכמוני גם הילדים. היינו ארבעה ימים בקטמנדו העמוסה והצפופה, קנינו מלא טיקות צבעוניות ובשיא הפסטיבל ששיגע את המדינה החלטנו שהספיק לנו מרעש וחתכנו לפוקרה.

חזרה לבלוג