תתאפסי. תתאפסי. תתאפסי……. נראה לי שזה היה הדבר הקשה ביותר שהייתי צריכה לעשות בכל המעבר הזה. באמת. על מנאלי החלטנו בערך שבועיים לפני שפג התוקף הסופי בהחלט של הויזה שלנו בנפאל. השלב הבא היה להגיש בקשה לויזה להודו. למצוא דרך זולה ונוחה יחסית להגיע לשם מפוקרה, ולבדוק את ענייני הכלב. את כל אלה עשה צביקה. אני הייתי אי שם ברקיע השביעי, מבסוטה מהעולם ומהחיים. ארבעה ימים לפני עזיבתנו את פוקרה צביקה הודיע לי שאני חייבת להתאפס. טוב. ידעתי שהוא צודק. אבל אז בדיוק היתה שביתה וכמובן שניצלנו אותה לרכיבת אופניים הרחק הרחק אל הנופים והנהר והסוסים הרועים בשדות האורז. תתאפסי, רבאק. שמונה חודשים פחות שבוע בנפאל. שבעה חודשים של שהות בפוקרה. והרבה הרבה בלאגן ודברים שצריך למיין, לזרוק, למכור, להעביר הלאה. חייבים לצמצם בכמות הציוד כדי להצליח לדחוס אותו בחזרה למזוודות. אמא'לה. מזוודות. מה, באמת עוזבים? את הערבים האחרונים בילינו בארוחות ערב חגיגיות של פרידה. כל יום אצל חברים אחרים.…

אתמול נפרדנו מגיל. טיילת צעירה ששילבה דרכה בדרכנו וליוותה אותנו בשבועות האחרונים. למדנו ממנה הרבה, שיחקנו הרבה, דיברנו הרבה וצילמנו הרבה. קיבוצניקית. היא ממשיכה בטיול ואנחנו נשארים כאן. היא תחזור לארץ ואנחנו נמשיך לטייל. ככה זה. הילדות נקשרו אליה מאוד. ניסיתי להסביר לגלי שגיל עוזבת, שלא נראה אותה יותר, אבל קשה לדעת כמה היא באמת הבינה מזה. רני, לעומת זאת, לקחה את זה עצוב יותר. אחרי חיבוקי הפרידה (שגם איתם היה לה קשה) ואחרי שגיל נעלמה לה בחושך במורד הרחוב, רני פרצה בבכי. חיבקתי אותה הרבה זמן. גם לי עלו דמעות. אמרתי לה שמה שקיבלנו מגיל תמיד ישאר אצלנו. היא אמרה שהיא יודעת. אמרתי לה שאילו לא היינו בטיול, לא היינו פוגשים אותה, ומצד שני- הטיול הוא גם מה שמפריד בנינו. היא אמרה שהיא יודעת. אבל ככה זה הלב. הוא לא מקשיב להגיון. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו נפרדים. ומן הסתם זאת לא תהיה הפעם האחרונה. אני מנסה למצוא לזה…