אחד ממדריכי הטיולים היחידים שרכשתי מאז שיצאתי למסע (בספטמבר 2010) היה עותק ישן ומשומש מאוד של ‘לונלי פלאנט’ על מונגוליה. זה היה המדריך היחיד שהצלחתי למצוא בכל פוקרה, נפאל. תכננו להגיע מנפאל דרך סין למונגוליה והרגשתי שכדאי שאקרא עליה קצת.
זה היה מדריך נפלא, שאני נושאת איתי עדיין לכל מקום, (חמש שנים אחרי שחצינו את מונגוליה לרוחבה בהרפתקאה של 40 יום..) חרשתי אותו בהתרגשות, נפעמת מהתיאורים ומהמידע.
ועדיין, לא היה שם אפילו משפט אחד על המדפים השלמים בסופרמרקט העמוסים בצנצנות של מלפפונים חמוצים. גם לא כתבו שם על ברכת השלום המונגולית שכוללת הרחת לחיים הדדית.
אין דבר שמרגש אותי יותר מלהגיע למקום חדש. וללמוד אותו. אני לא קונה מדריכים אף פעם, ורק לעתים רחוקות קוראת באינטרנט, אז כדי ללמוד במהירות ובקלות על התרבות שזה עתה הגעתי אליה, אני עושה כמה דברים פשוטים. קיבצתי לכם רשימה קצרה שמציעה לכם הצצה קצת אחרת, ותאפשר לכם לגלות תרבות כמו שלא תקראו עליה בשום מקום.
סופרמרקט
לרני ולי יש מנהג קבוע, כשאנחנו מגיעות למקום חדש. אנחנו תמיד נכנס בהתרגשות לסופרמרקט המקומי, נשוטט בין המעברים, נציץ במדפים. נעבור ממחלקת הקפה למחלקת השוקולד, למחלקת הסבונים, נציץ במקררי החלב, מקררי הירקות הקפואים, נסרוק את המוצרים המוצעים לנו ממש ליד הקופה.
רני תבדוק את מדפי ההגיינה הנשית. אני אחפש את המוצרים נגד יתושים..כל אחת ותחומי העניין שלה 😊.
אנחנו אוהבות גם את חנויות הנוחות, ובמיוחד את 7-11, ששם כל סניף הוא תחנת מחקר בפני עצמה בשבילנו.
בפיליפינים מצאתי מדבקות מדליקות נגד יתושים שלא מצאתי בשום מקום אחר. במונגוליה דגמנו עשרות סוגי מלפפונים חמוצים, כאמור. בסין הכל הכל פשוט אחר ומרתק. ותאילנד היא גן עדן של seven eleven.
בכל יעד ולא משנה אם נחתתם בברצלונה או במילאנו או בניו יורק. אני ממליצה לכם להכנס לסופרמרקט וללמוד דרכו. מה אפשר למצוא, מה אי אפשר למצוא. איזה סוגים של שוקולד מציעים שם? איזה סוגי גבינה? מה לגבי מדפי הלחם? למשל, אנחנו עכשיו במיינמאר ובסופרמרקט כאן יש רק פינה אחת קטנה עם לחם פשוט וזהו. גם מדפי השוקולד לא כאלה מרשימים אבל אלה שכן נמצאים, נמכרים במחיר הרבה יותר נמוך ממקומות אחרים. פשוט כי במיינמאר לא אוכלים לחם. או שוקולד 😊. אז מה כן?
לכו גם למחלקת הקוסמטיקה, כדי להתעדכן על איזה רגשי נחיתות נשיים עובדים הכי הרבה באותה מדינה…זה מאוד מעניין!
נסו את מחלקת החטיפים, מחלקת התבלינים ואפילו מדפי השמן יכולים לספר הרבה על המקום ומנהגיו.
טלויזיה
באופן כללי אני לא בעד טלויזיה. אבל דווקא כשאנחנו לא בבית שלנו, בתרבות המוכרת לנו, טלויזיה היא דרך נהדרת ללמוד המון על התרבות.
החל מתכניות החדשות, דרך התכניות המקומיות, והסדרות הבילנאומיות וכלה בפרסומות.
בנפאל למשל מצנזרים כל מילה גסה בכל הערוצים. נסו לשמוע שיר ב- MTV 😊. בנוסף, הם מביאים את הכבלים מהודו, וכך כל תכנית מתחילה למעשה רבע שעה מאוחר יותר ממה שהגיוני. למשל, שמונה ורבע, או רבע לעשר. כזה.
בוייטנאם אין פרסומות בכלל. במיינמאר מצנזרים כל סצינה שחוצה את גבולות השמרנות הקיצונית, וכך סרטים אמריקאיים באורך מלא מקוצצים לסרטונים באורך 45 דקות… בתאילנד חובבים אופרות סבון הודיות דווקא, שמדובבות לתאילנדית.
בהודו שוטפים לך את המוח עם פרסומות לקרמים שמלבינים לך את העור.
נסו לצפות בטלויזיה. נסו לבדוק אם תוכלו לזהות מיהם הכוכבים המקומיים, מהם הנושאים המטרידים את התושבים המקומיים, באיזה שפות ומאיזה מדינות מביאים את הכבלים, איזה מוסיקה היא פופולארית ועוד..
שלטי החוצות
שימו לב גם לשלטי החוצות והפרסומות ברחוב. מה מאפיין אישה יפה? גבר נאה? מה מנסים למכור שם? ואיך? מהן החברות השולטות על ענף הפרסום (זה נשמע מורכב אבל למעשה זה ממש לא..מדובר בדרך כלל בחברות התקשורת והסלולאר, וחברות מזון כמו נסטלה ודומיה..)? מה זה יכול לספר לכם על המקום?
סלון יופי
אחד מהתחביבים שלי ושל רני זה להתנסות בקוסמטיקה המקומית ובעיקר ללכת ולהתנסות פיזית בסלון יופי מקומי. לצורך העניין אני מקריבה את הגבות שלי ורני מקריבה את בית השחי שלה ושתינו, נחושות וחדורות מטרה, ניגשות באומץ לסלון היופי הקרוב למקום מגורינו ומבקשות לבדוק מהן השיטות המקובלות לסידור גבות ולבית שחי כאן.
בוייטנאם מצאנו בקושי נשות מקצוע שמסוגלות לבצע את הפעולות הרצויות. בפיליפינים מצאנו רק אחת שעושה גבות בלי לגלח אותן (מה הקטע??). ואשת המקצוע הכי נהדרת שמצאנו היתה בנפאל. אנחנו לא מפספסות אותה. היא הראשונה שאנחנו רואות כשאנחנו מגיעות והאחרונה שאנחנו רואות לפני שאנחנו עוזבות. גבות (הכי יפות שעשו לי!) ב- 30 רופי (0.2 דולר).
נשים עם סקרנות או עם חוש גילוי חזק במיוחד מוזמנות להתנסות בחוויית הקוסמטיקה המקומית. זה הימור, אמנם, אבל חוויה שתזכר לכל החיים 😊.
בר מקומי
בר אמיתי מקומי, זה שיש בו שולחן סנוקר ומסך טלויזיה פתוח על כדורגל או WWE או תצוגת אופנה או פורנו. שמוכר בירות מקומיות וחטיפים מקומיים ומנקז אליו מגוון צבעוני מבני המקום.
הגברים שבמשפחה בודאי יוכלו לגלות המון על התרבות מבילוי שכזה. והנשים…ובכן. השיחות שיעברו עליכן יהיו שוות זהב. ויעלו לכן רק כמה כוסות של בירה מקומית.
שיטוט ברחובות
הכניסו לתכנון שלכם יום אחד לפחות של שוטטות ברחובות. אני ממליצה לעשות את זה כמה שיותר מוקדם. בכל יעד חדש אליו אתם מגיעים. זה מאפשר אריינטאציה מיידית, נותן לכם בדיוק מה יש ומה קורה בשטח. מלמד המון על המקום ותוך שעה-שעתיים עוזר להבין מי נגד מי. וגם מעלה הרבה שאלות קטנות שבכלל לא חשבתם לשאול.
גני שעשועים ופארקים שכונתיים
לכו לשחק קצת עם הילדים המקומיים ולקשקש עם ההורים שלהם בגינה השכונתית 😊.
חנות כלי בית
תחת ביקור בגלריות עיצוב מתוחכמות, חפשו את חנויות כלי הבית הפשוטות. אפשר ללמוד המון מהן! למשל, בלאדאק מוכרים בחנויות האלה המון המון טרמוסים בגדלים שונים. וגם דגלי תפילה. בהודו תמצאו כוסות וכלי נירוסטה למכביר, וכאן במיינמאר יש חנויות שלמות של סלי במבוק, קערות במבוק מטאטאי קש ומחצלות יפהפיות.
בדיוק לפני שנה חגגנו את השנה החדשה על החוף בגואה. רני עשתה בייביסיטר על שלושה ילדים של אישה ישראלית שיצאה למסיבה, גלי הצטרפה למסיבת הפיג’מות הזאת ויותם ואני נשארנו שנינו, על החוף, עם בקבוק יין אדום.
הוא רצה לחזור הביתה. אני רציתי להרגיש קצת את האנרגיה. אבל שנת האבל שלי (על מותה של אמי) היתה בעיצומה ואני הייתי במערבולת רגשית מורכבת. אז ירדנו לחוף, ישבנו שנינו על סירה שחנתה לה שם, שתינו יין והוקפנו מכל עברינו במוסיקה של מסיבות וזיקוקים.
אפילו עליתי ‘לייב’ בפייסבוק ב-12 בלילה עם הסטריית הזיקוקים שהתפרצה לה בכל רחבי החוף. היה מדהים.
קצת בכיתי וקצת הייתי מאושרת. לא נישקתי אף אחד.
ואז חזרנו הביתה.
לגואה הגענו כבר בדצמבר, שכרנו בית והעברנו שם תקופה של חודשיים. זאת היתה הפעם הראשונה שלנו בגואה, הפעם הראשונה שבה יותם יצא לבד למסע בכל רחבי דרום הודו, ואחר כך גם בחר לגור בגוקרנה, מרחק נסיעת רכבת קצרה מהחוף שבו שהינו כולנו.
גלי חלתה באבעבועות רוח.
רני עבדה כמעט כל יום בבייביסיטר על ילדי המשפחות שגרות שם.
וגם פגשתי שוב את פונקי, אחת הנשים הכי מדהימות שיצא לי לפגוש. חברה קולומביאנית שהכרתי עוד בשנה הראשונה למסע שלנו, ומאז שמרנו על קשר.
מגואה נסענו ברכבת לילה לקוצ’י, קרלה. אנחנו מאוד אוהבים רכבות ואני תמיד שמחה לצאת ברכבת לילה (גם לקהיר הולך, אבל גם לכל מקום אחר 😊). שם עלינו על טיסה זולה במיוחד לבנגקוק.
בבנגקוק שכרנו דירה דרך איירביאנבי (לא שילמתי..) בשכונה תאילנדית שקטה. הבנות בילו קצת זמן איכות עם אבא ויותם ואני בילינו זמן איכות עצמי. היה ממש כיף.
אני אוהבת להרגיש את החיים המקומיים. לבקר בשווקים, לטעום את האוכל, לשוטט בחנויות, ברחובות. בבנגקוק נהגתי לפקוד את מכון המסאז’ המקומי כמעט כל יום. בעבור 4$ קיבלתי מסאז’ של שעה. ובעיקר קיבלתי שיעור על החיים בשכונה התאילנדית. אנשים יוצאים ונכנסים, ילדים יושבים מכינים שעורי בית, הטלויזיה פתוחה (על אופרת סבון הודית מדובבת לתאילנדית.. 😊) הוילונות שבין מיטת מסאז’ אחת לשניה לא תמיד נסגרים עד הסוף….
פעם אחת נכנסתי לחנות מכולת ליד הבית ושאלתי על בקבוק אלכוהול שהיה כתוב עליו רק בתאילנדית. המוכר הסתכל עלי וצחק. “זה לא בשבילך”, הוא אמר. וכמה שאלכוהול מקומי הוא אחד מהתחביבים שלי, האמנתי לו ודבקתי בבירות המקומיות.
כשהגענו לבנגקוק ופרסמתי פוסט על זה בפייסבוק, פנו אלי כמה חברים ששהו באותה תקופה בבנגקוק ושמחו שאנחנו שם. אז העברנו את הזמן גם עם חברים יקרים. בניהם ג’ייסון (שאיתו אנחנו בדרך כלל מבלים דווקא בהודו) שהוא דוקטור לרפואה סינית ועשה לנו סיור מודרך בצ’יינה טאון, על תבליניה ומרקחותיה המסתוריים. ורון (אותו פגשנו במסע אופנועים בצפון הודו) שלקח אותנו לאכול את הגלידה הכי גדולה בעולם 😊.
כשהבנות חזרו מהכיף עם אבא, ירדנו כולנו לחוף לבקר משפחה צרפתיה שאנחנו מכירים ואוהבים שבדיוק שהו שם. אז היה די קל, כי לא הייתי צריכה לבדוק או לשוטט מליון זמן באינטרנט. הם דאגו להכל, ואנחנו פשוט עלינו על אוטובוס לילה (ואחר כך מעבורת ואחר כך מונית) ישר למקום שבו הם נמצאים.
החוף והבריכה בקופנגןגלי בדרך לקופנגן
♣ טיפ: לאלה מכם המטיילים על תקציב מוגבל- הרכבות בתאילנד הן דרך מצויינת להתנייד, אבל כדי להשיג מחירים טובים צריך להזמין הרבה זמן מראש. אחרת המחירים מאוד יקרים. אוטובוס לילה יהיה זול יותר, והוא לא אופציה רעה (יש אפילו שירותים ואינטרנט בתוך האוטובוס). ויש חבילות של אוטובוס+ מעבורת. לכו למשרד התיירות ובדקו את כל האופציות. הם גם מראים לכם תמונות בדיוק איך הכל נראה.
אחרי כמעט חודש בתאילנד, חזרנו לבנגקוק בלי לדעת לאן הלאה. היתה לנו ויזה לחודש שכמעט הסתיימה ואני ממש התלבטתי. משרד נסיעות גדול במזרח הציע לי הצעה לטיול מדהים לוייטנאם בחינם, מצד שני פזלתי לכיוון אוטובוס מבנגקוק למיאנמר, ומבחינת חשיבה כלכלית יכולתי להרשות לעצמי רק לחזור להודו.
מילה על טיולים בחינם: אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בקונפליקט. מצד אחד זה מאוד מפתה. אני מקבלת הצעות מדהימות מדי פעם לטיולים עם מדריך צמוד, בתי מלון 4-5 כוכבים, ומקומות שמעולם לא ביקרתי בהם. מצד שני זה מחייב אותי כמובן לכתוב על אותה חברה שמימנה את זה, ולהמליץ עליה ושם אני מרגישה שזה עשוי קצת לפגוע באמון שיש לי עם הקוראים שלי. קצת מרגישה כאילו מכתיבים לי מה לעשות ואת זה, אני ממש לא אוהבת. לפעמים אני מרגישה שמגיע לי, כי עבדתי באמת (באמת) קשה כדי להגיע למקום הזה. אבל בנתיים לא נשברתי. סירבתי לכל הצעה שקיבלתי. חייבת לומר שזה לא היה קל.
בקיצור, חזרנו להודו.
עלינו לואשישט, ושם גם חגגנו לגלי בת מצווה (5 באפריל). שנת האבל הכתה בי והיה לי קשה לחגוג מכל הלב. אז הלכתי עם ה-♥ וחגגנו לה בצורה שהיתה נכונה לכולנו. עשינו לה משחק ‘חפש את המטמון’ בכל רחבי ואשישט, הצלחנו לשתף את כל החברים והמכרים שלנו מהכפר הקטן הזה, היא עברה בין תחנות רבות, וכל אחד הגיש לה פתק עם רמז להמשך הדרך. האנשים האלה מכירים אותה מאז שהיא בת 4 ועבורי זה היה מאוד מרגש. גמרנו את המסלול במפל הקטן, בו הגשנו לה מתנה מאבא, מתנה מאמא (הורים גרושים זה ממש חרא. לא מומלץ..☹ אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד) ומתנה מסבתא ז”ל. בירכנו אותה ושלחנו את הברכות יחד עם זרם המים שבמפל.
ואשישטהמפל בואשישטואשישטגלי בנהר במנאלי
מאז שהיא בת 10 אני מכינה לה מתנה עם האבן שלה. אז בגיל עשר זו היתה האבן לפי הלוח הטיבטי (ספיר), בגיל 11 אבן לפי הלוח הלועזי (אופאל) ובגיל 12 אבן לפי הלוח היהודי. יהלום.
מהודו עברנו לנפאל. המעברים מהודו לנפאל לא קלים. אנחנו עושים אותם דרך היבשה וזה מצריך מאתנו לקחת אוטובוס לילה מהצפון לדלהי (15 שעות), ומשם אוטובוס מדלהי, דרך מעבר הגבול הודו-נפאל וכל הדרך לפוקרה. 36-40 שעות של נסיעה.
♣ טיפ: אני לא ממליצה לאף משפחה לעשות את המסלול הזה. מדובר בנסיעה קשה במיוחד.
בנפאל היינו בחודש מאי, ותחילת יוני. ואז קיבלתי הודעה שצו הירושה סוף סוף הגיע. המשפחה שלי בארץ לא לחצה, אבל עברו עלי כמה ימים של התלבטות האם לעשות את המעשה הבוגר והאחראי ולחזור לארץ ולהתמודד עם כל ענייני מותה של אמי, או לדחות את זה.
גלי חוגגת בת מצווה עם החברים באור2קיי, המסעדה בנפאל
רני יותם ואני ישבנו על ‘מומונדו’ ובדקנו טיסות לארץ. ואז עודד, מאור2קי, המסעדה הישראלית בנפאל, שהוא הדבר הכי קרוב למשפחה בשבילנו בנפאל, אמר לי- תעשי מה שאני עושה כשאני טס לארץ. טוסי לאיסטנבול, ומשם לישראל.
אז עשיתי את הדבר האחראי ובאתי לארץ. טסנו כולנו לאיסטנבול, שם פגשנו את עודד ואשתו והתינוקת (כי גם הם היו שם במקרה), טיילנו באיסנטבול, זכיתי לראות דולפינים מקפצים להם במפרץ, ועודד שמכיר היטב את העיר עשה לנו סיור מודרך בכל העיר, ומשם טסנו לארץ לביקור של שבועיים.
בלב שבור מאוד מכרתי את האוטו של אמא שלי. חתמתי על מסמכים. הלכתי לרשויות. מלאתי טפסים. מחקתי את שמה מחשבונות הבנק (בדמעות. עד כדי כך שהפקידה נגשה וחיבקה אותי), בחרתי מצבה, אחרתי לאזכרה (מערכת האוטובוסים בארץ קשה להכלה), עשיתי את עצמי חזקה ומסוגלת, חיבקתי את החברות היקרות שלה שלחשו לי באוזן מילים שגרמו לי לבכות, עשיתי שתי הרצאות כאילו כלום, יצאתי פעם אחת והשתכרתי בבר מגניב בתל אביב עם אריאל, שהוא אחד החברים הכי טובים שיש לי, וכמובן פקדתי את מקס ברנר. המשפחה היקרה שלי היתה לצדי כל הזמן.
אחרי שבועיים אינטנסיביים בארץ טסנו בחזרה לאיסטנבול לשלושה ימים רגועים. הידעתם שאיסטנבול ממש זולה? הצטיידתי בהרבה קפה טורקי והמשכנו הלאה.
קפה טורקי
להודו. בהתחלה ואשישט ואחר כך לאדאק.
למה אני חוזרת לאותם מקומות בכל פעם?
יש לזה כל מיני סיבות. בגלל שהמסע שלנו הוא בעצם דרך חיים, אז אני משתדלת לשלב בין מקומות מוכרים לבין גילוי של מקומות חדשים. חזרה למקומות שאנחנו כבר מכירים ואוהבים קודם כל משמחת אותנו תמיד, וגם מאפשרת לנו קצת שגרה, קצת ‘מוכר’. וגם להעמיק עוד קצת. כי תמיד אפשר ללמוד עוד קצת על המקום שבו אתה נמצא.
למשל, למרות כל השנים שאנחנו בנפאל, רק לאחרונה למדנו שלנשים הנפאליות אסור לשחוט תרנגולות. וגם ראינו איך הנשים מכינות קמח מאורז בדרכים מסורתיות.
בנוסף, יש לזה גם אלמנטים רגשיים ופסיכולוגיים. כשאני יודעת שצפוי לנו מסלול קצת יותר מלחיץ ואינטנסיבי, אני בדרך כלל אעדיף לגמור אותו במקום מוכר, שבו יש אנשים שאנחנו קשורים אליהם, שאוהבים אותנו ושמחים לראות אותנו. כך שהשיקולים הם לעתים נסתרים יותר אבל תמיד עם הגיון 😊.
הפעם חזרנו ללאדאק כי הבנות ביקשו. יש לנו משפחה טיבטית אצלה אנחנו גרים, שהפכה עם השנים להיות כמו משפחה עבורינו, והבנות מאוד קשורות אליהם. בשבילי זו זכות אדירה, שהילדים חווים תרבות אחרת כל כך מקרוב, לומדים את אורחות החיים עד לניואנסים הכי קטנים ובעיקר- מקבלים פשוט מנה גדושה של אהבה ושמחה. המשפחה הזאת מלאה בשמחת חיים ורוב הלילות נגמרים איתם במסיבת ריקודים. ואז בבוקר קמים ויוצאים לשיעור אצל הדאלאי לאמה 😊.
עליתי ללאדאק רק עם הבנות. יותם נשאר בואשישט כי הוא התחיל לעבוד והיה זקוק לאינטרנט אמין, מה שקשה למצוא בלאדאק. אז נאלצתי להפרד ממנו ולהמשיך עם הבנות בלבד.
הנסיעה ללאדאק היא אחת הנסיעות הכי מדהימות והכי מאתגרות שחוויתי. צריך לחצות שישה מעברי הרים גבוהים ולישון בתנאים קשים מאוד (בגובה רב ובקור ובתנאים בסיסיים ביותר). ועדיין, הנופים והכפרים והאנשים שפוגשים על הדרך הופכים את כל החוויה לעוצמתית ברמות שקשה לתאר, ולזכרון אדיר לכל החיים.
אני מאוד אוהבת את הדרך הזאת.
הפעם הוספנו אופנוע למשוואה 😊. חצינו קרחונים ומפלים ונהרות וכפרים נידחים. הגענו לגובה 5200 מ’. ראינו מרחוק את שבטי הנוודים שרועים את היאקים בהימלאיה, שבטים אותם ביקרנו, אחר כך, בסוף שהותינו בלאדאק.
הנוף בדרך ללאדאק
בלאדאק היינו חודשיים וחצי. הפעם קיבלתי מטבח משלי ונהניתי לבשל עם התוצרת האורגאנית של האזור. בילינו גם בעיר, גם בכפר, גם בנהר, וגם חברה קרובה באה לבקר עם שלושת הילדים שלה (כן, אמא חד הורית אמיצה ומדהימה) ועשינו איתם הרבה כיף.
לקראת הסוף יצאנו לטיול הארד קור בעקבות שבטי הנוודים הרועים את היאקים בהימלאיה ההודית.
במסגרת הטיול גם הצעתי לכל מי שרוצה, שאתלה עבורו דגלי תפילה טיבטיים (שנושאים בחובם ברכות חזקות לכל תחום בחיים). שמחתי מאוד שהיתה היענות גבוהה ורני ואני לקחנו את המשימה ברצינות רבה.
וכך, בספטמבר, אור ליום הכיפורים, יצאנו למשלחת תליית דגלי תפילה וברכות עבור משפחתי וגם עבור כל מי שביקש ממני. עברנו בין אגמים בגובה 4500 מ’ ומעברי הרים בגובה 5000 מ’ ויותר, ופגשנו גם את שבטי הרועים. ישבנו איתם, שתינו תה מחלב יאק, הסתובבנו בין היאקים העצומים כאילו זה לגמרי נורמאלי, זכיתי לחלוק איתם רגעים זהובים שעבורי הם החיים עצמם. אין דבר יותר משמעותי עבורי מהמפגש האמיתי, העמוק, עם אנשים שהחיים שלהם מרתקים והם אפילו לא מודעים לזה. צילמתי את רני שותה תה איתם. ואת גלי מחלקת להם מרק. יום אחד הן יבינו עד כמה התמונות האלה הן משמעותיות.
משם המשכנו לאגם טסומורירי, אגם מוקף בהרים השוכן בגובה של למעלה מ-4000מ’. בדרך לשם צפינו בחיות בר (שפנים ומרמיטות) ואפילו בעדר של סוסי פרא. תלינו דגלי תפילה בפסגת ההר הצופה אל האגם, והבנות ואני ירדנו כדי לגעת ולהרגיש את המים ואת חלוקי הנחל מקרוב. בגבהים האלה קר מאוד ותנאי הסביבה הם לא פשוטים. אפילו קשה קצת לנשום.. אחר כך המשכנו וחצינו את מעבר ההרים ווארילה (wari-la). זהו מעבר הרים לא כל כך מוכר, רוב האנשים לא חוצים אותו אבל הוא הותיר בי רושם עז. לא ידעתי מה הגובה אליו נגיע, והדרך אל הפסגה היתה מפותלת ומפחידה, עם סיבובים חדים על קצה צוקים, אבל הנוף של נחלים זורמים, מרמיטות חמודות מגיחות מהמחילות, פרחים בשלל צבעים ופסגות מושלגות באופק היה פשוט מרהיב. כשהגענו לפסגה יכולנו לראות מצד אחד את סין ומצד אחד את הודו, שיחקנו קצת בשלג, ותלינו דגלי תפילה. משם המשכנו לעמק נוברה. בדרך חזרה ללה חצינו את הפאס שנחשב לגבוה ביותר בעולם, וגם שם תלינו דגלי תפילה. היה קר ומושלג וקשה היה לנו לנשום אבל עשינו את זה.
הנוף בלהגלי ורני בטיולסוסי ברהנוף מהפאסרני וגלי באגם טסומוריריגלי במחנה של רועי היאקיםהנוףהשוק בעיר
כשחזרנו ללה, עיר הבירה של לאדאק, מזג האויר היה בסדר. היה לנו מזל גדול. כי יום למחרת מזג האויר כבר התקרר משמעותית ויום אחרי כן כבר התחילו הסופות.
♣ טיפ חשוב מאוד: אל תהיו חכמים. שימו לב תמיד למזג האויר, ותמיד תמיד כבדו אותו. כשאתם מבקרים במזרח ואתם שמים לב שמזג האויר משתנה- היו קשובים ובעיקר- כבדו את מזג האויר ואת איתני הטבע. חכו רגע. אל תצאו לטיול או למסע בהרים אם מזג האויר נראה לכם קצת משונה.
ברגע ששמנו לב שמזג האויר מתקרר, החלטנו שכל התכניות שלנו לרדת בחזרה למנאלי מוקפאות. חיכיתי לראות מה יבוא, ואכן צדקתי. סופת השלגים הבלתי צפויה התחוללה בכל רחבי ההימלאיה וגבתה קורבנות (כולל חילוץ חירום של זוג ישראלים). בלאדאק היו שלגים, במנאלי היו גשמים מטורפים שגרמו למפולות והצפות ומחיקת כבישים והפסקת חשמל שארכה יותר משבוע.
כולם היו מופתעים. אפילו המשפחה הלאדאקית שאתה אנחנו גרים לא צפתה את זה. ובכל זאת, הסופה הזאת גרמה לסגירת כל הכבישים וכל הדרכים אל ומלאדאק.
סוף העונה באזורים הנידחים האלה מורגשת היטב והחל מאמצע ספטמבר רוב המסעדות והחנויות נסגרות. מזל שמסעדה אחת עדיין פעלה ברחוב צ’אנגספה 😊.
רני ואני היינו צועדות במורד הרחוב השמשי, נכנסות למסעדה, מזמינות קפה אורגאני וטוסט עם חמאה ויושבות על המרפסת בשמש ומדברות במשך שעות.
איזה כיף ואיזו זכות זו לבלות עם בת ה-16 שלך זמן איכות רגוע, שיחות של צחוק וכיף וכלום.
אחרי כמה ימים שבהן חיכינו בלה כדי לראות מה קורה עם הדרכים, הבנו שלא נוכל לחזור למנאלי כי כל הדרכים חסומות. הבן שלי היה מבוצר בואשישט, בלי אפשרות לצאת משם, ובלי חשמל. החלטנו שהוא יסגור את הטלפון כדי לשמור על הסוללה שעוד נותרה לו, ורק יפתח את הטלפון פעם ביום כדי להגיד שהוא בסדר.
בנתיים, המעבר דרך מנאלי היה סגור אבל מעבר הדרכים של קאשמיר כבר היה פתוח אז החלטנו לצאת לדרך.
שכרנו מיני ואן, צירפנו עוד כמה חברים ויצאנו לכיוון סרינאגאר, עיר הבירה של קאשמיר. משם תכננו להמשיך ישירות לכיוון ג’אמו, נסיעה של בערך 24 שעות.
בדרך עצרנו באתר של טרקטורונים והבנות גילו תחביב חדש. אי אפשר היה להפסיק אותן!
רני על טרקטורון
עברנו בלאמה יורו -אחד המקדשים החשובים באזור וחצינו כמה פאסים מרהיבים. הנסיעה התפתלה לה בין כפרים, נהרות וקרחונים. בערך בשתיים בלילה חלפנו על פני סרינאגאר בלי לעצור.
לקראת הצהריים הגאנו לג’אמו, עיר שוקקת וחמה. נפרדנו מהמיניואן, מצאנו בית מלון לכמה שעות והזמנו כרטיסים לרכבת הלילה היוצאת לדלהי.
במקביל, הפעלנו חברים מקומיים כדי שיעזרו לחלץ את יותם מואשישט ולהביא אותו לאיזה שהוא מקום שממנו פועל אוטובוס לדלהי.
יותם הגיע יום אחרינו לדלהי. התרגשנו מאוד לפגוש אותו, אחרי חודשיים וחצי של געגוע. עשינו שופינג הכרחי (הג’ינס השנתי..) ואפילו הצלחנו לפגוש לארוחת ערב (במסעדה טבעונית!) חברים קרובים מישראל שבדיוק סיימו טיול של 6 שבועות בהודו.
ב-1 לאוקטובר חצינו, באוטובוס מצ’וקמק את הגבול בין הודו לנפאל והגענו לפוקרה.
הפעם שכרנו דירה וזה היה שינוי מרענן. הבנות חזרו לשגרת לימודים, אני חזרתי לשגרת עבודה ובין לבין קפצנו לנהר המודי, לנהר הטריסולי, פגשנו הרבה חברים ישנים ואהובים והכרנו חברים חדשים, חגגנו את הפסטיבל השנתי הגדול ביותר בנפאל, וגם נפרדנו מחברה יקרה שמתה במפתיע. ליווינו אותה בטקס פרידה טיבטי שהיה מאוד מרגש, ושונה מכל מה שאנחנו מכירים (זהו טקס שריפה שמתקיים על הנהר).
גלי והנהררני מקבלת טיקה בחג הכי גדול של השנה בנפאלגלי וחברה טיבטית בפוקרהרני וחברה נפאלית בנהר הסאטיגלי בנהר המודי
עלויות
בחרתי כאן לתת לכם את העלויות לשלושת התחומים היקרים ביותר בטיול כזה- לינה, טיסות וביטוח.
לינה:
גואה: בית שלם עם 4 חדרים עלה לנו 20 אלף רופי לחודש
בנגקוק: בית שלם עם שלושה חדרים עלה לנו 30$ ללילה (עם מזגן, ווייפיי, מכונת כביסה, מיקרו, אופניים..). אבל כאמור לא שילמתי עליו.
איסטנבול: איירבינבי- 40$ לדירה שלמה.
ואשישט: גסטהאוס עולה בערך 400-500 רופי ללילה, לחדר נקי ונעים עם נוף מטריף.
לאדאק: שני חדרים + מטבח עלה לנו 900 רופי ללילה
נפאל: דירה עם שני חדרים וסלון ומטבח כולל חשבונות עולה לי 30 אלף רופי לחודש (כולל מנקה כל יומיים).
גטהאוס- חדר ברמה טובה עולה 700-800 רופי ללילה ומעלה.
טיסות:
טיסה מהודו לבנגקוק: ההבדל במחיר בין שדות התעופה השונים בהודו הוא די משמעותי, במיוחד כשמדובר במשפחה (=4-5 כרטיסים). לפי מה שבדקתי, טיסה לבנגקוק משדה התעופה של קוצ’י היא הזולה ביותר. לכן העדפנו לקחת רכבת ולטוס משם. כרטיס טיסה לבנגקוק עלה לי קצת פחות מ-100$ לאדם. אבל אם נזכרים מספיק מוקדם (לא כמוני..) אז זה יכול להיות אפילו זול יותר.
טיסה מנפאל לישראל וחזרה להודו: כדי להשיג טיסה זולה במיוחד פיצלתי את הטיסות לשניים: טיסה הלוך חזור
1 קטמנדו- איסטנבול/ איסטנבול-דלהי
2 איסטנבול-תל אביב- איסטנבול
מחיר ממוצע לטיסה כזאת יהיה בין 600$-800$. אני שילמתי קצת יותר, כי נזכרתי ברגע האחרון.
אני אוהבת לפצל טיסות בצורה כזאת כי זה מאפשר לי לדחוף עוד יעד מעניין באמצע. קראו כאן איך אני עושה את זה בכל רחבי המזרח.
ביטוח:
השנה עשיתי מעשה מהפכני והחלפתי ביטוח. אחרי שנים רבות שבהן השתמשתי בביטוח הנסיעות של worldnomads (שם שילמתי קרוב ל-9$ ליום עבור כולנו), עברתי לשירות אישי ופרטי, פניתי לאוריה והוא התאים לי פוליסה מיוחדת לפי הצרכים שלי. אוריה לא מרשה לי לחשוף עלויות, אבל הצלחתי לחסוך מאות שקלים לחודש בזכותו. לכן אני ממליצה לקרא את המאמר הזה לפני שאתם רוכשים ביטוח נסיעות לחו”ל.
גוגל אומר לי שעברתי בקילומטרים 80% מהיקף כדור הארץ. אבל אני מרגישה שעברתי כל כך הרבה יותר מזה. השנה הרגשתי שהמהפך שעשיתי לפני שמונה שנים הושלם. אני לא מגדירה את עצמי יותר בקילומטרים. לא שופטת הצלחה לפי סכומי כסף או ‘לייקים’ ולא מנסה להיות מעניינת. השנה קיבלתי חיבוק (ודמעות בעיניים) מגבר שהרגיש שנתתי לו את הכוח לצאת למסע שלו עם המשפחה. החיבוק הזה, עם הרגשות שהוא העלה אצלו, הפך אותי למליונרית בבת אחת ומבחינתי אני סיימתי את שליחותי. היו שלום, ולחיי מסעות עמוקים ומלאים בתשוקה.
התמונה האחרונה שצולמה ב-2018ת רני פותחת את חגיגות השנה החדשה
או: ארבעה חודשים עליזים, בתקציב הכי נמוך שאי פעם הגעתי אליו.
לא שאני עושה עם עצמי איזו תחרות או משהו. פשוט..טוב. רגע אני אתחיל בהתחלה.
יצאנו מנפאל באמצע דצמבר באוטובוס לילה לדלהי. זו נסיעה של בערך 28 שעות. מדלהי לקחנו רכבת לילה (אקספרס!) כל הדרך דרומה עד גואה. 26 שעות.
רכבות זה כיף, בסך הכל די נהננו. מחלקים גם אוכל ואפילו קיבלנו גלידה לקינוח :-).
זו היתה הפעם הראשונה שלנו בגואה. די פסלתי אותה כל השנים כי היא כל כך תיירותית וזה פחות מעניין אותי. אבל חבר אמר לי ‘בואי כבר’ אז יאללה. באתי.
שכרנו דירה ענקית, מרחק 15 דקות מהחוף ומהסצינה המרכזית. לכל אחד היה חדר, היה לנו מטבח מאובזר, סלון וחדרי שירותים. בהתחלה חלקנו את הדירה עם המשפחה הלאדאקית שאצלה אנחנו גרים כשאנחנו בצפון הודו, חוויה מיוחדת במינה כי זו היתה הפעם הראשונה שהם רואים חוף או נכנסים לים. הבנות מאוד נהנו ולמעשה היו בחגיגה אחת גדולה.
חגגנו גם את כריסמס ואת הסילבסטר. החוף כולו הפך למופע זיקוקים מרהיב.
בסך הכל נשארנו חודשיים בגואה. לי היה קצת מורכב כל העניין הזה. קודם כל אכן היתה אווירה תיירותית מדי, פחות מדי גישה לתרבות המקומית וזה היה לי חסר. הרגשתי מאוד מבוזבזת. יותם יצא עם חברים וחרש את דרום הודו ברכבות, אוטובוסים וגם ברגל, בטרקים בהרים. אחר כך יצא לקורס מתקדם לטאי צ’י בגוקרנה. ככה שאת יותם בקושי ראיתי.
רני ניצלה את התקופה הזאת כדי לעבוד, ושמרה על ילדי המשפחות הישראליות שמתגוררות בגואה, הוציאה את ההורים לחופש :-). ככה שרני היתה עסוקה. (היא עושה את זה בכל מקום אליו אנחנו מגיעים. וזה ממש כיף לכל הצדדים).
גלי, לעומת זאת, חטפה אבעבועות רוח. אז שלושה שבועות היינו שתינו כמעט במצור בבית. חיכיתי איתה עד שעברו כל השלפוחיות כדי לצאת לחוף ולשחות שוב במים.
מעבר לכל אלה, עבורי גואה היתה תקופה משוגעת. קצת יותר מדי מסיבות והוללות. פגשתי כמה חברים ותיקים והכרתי כמה חדשים, למשל עוד אם חד הורית ובתה הצעירה, וכל אלה ביחד שמרו לי על לו”ז מסיבות צפוף ומרוכז. מדי פעם גנבתי שקיעות שקטות לבד או עם גלי. שחיה מרעננת בים. ובכל הזדמנות לקחתי את גלי והיינו רוכבות על הטוסטוס וחוקרות את האזור. גילינו כל מיני דרכים נסתרות, ג’ונגלים, חופים מבודדים, טווסי בר, קופים והרבה יופי. ראינו דולפינים מקרוב. טיפסנו על סלעים מלאים בסרטנים ואכלנו הרבה סלט קצוץ קטן שחתכנו שתינו בכיף במטבח שלנו.
היינו הולכות לראות את אמני האש מג’נגלים על החוף, ויצאנו לשמוע כל מיני הופעות חיות של להקות בצבעים ובגוונים שונים. היה ממש מעניין מהבחינה הזאת. ולפעמים, כשהיה חשק, יצאנו שתינו בלילה רק כדי להביט בגלים הנוצצים וזוהרים באור הירח (הפלנקטון זוהר במים של גואה, בצבעי ירוק, כחול ולבן, כשאור הירח פוגש בו. מחזה מרהיב ומרגש).
בתוך כל אלה שלחתי את רני לבד לביקור של שבועיים בישראל. היא טסה לשם כדי לפגוש את חברתה הטובה, שבכלל גרה בארה”ב והגיעה גם היא לביקור בארץ. פגישה שכזאת באמצע הדרך. (טסתי איתה מגואה למומבאי, חיכיתי איתה עד הלילה, העליתי אותה לטיסה, חטפתי שעתיים שינה במלון של שדה התעופה, וחזרתי לבד בטיסה לגואה).
מגואה יצאנו גלי יותם ואני ברכבת לילה לקוצ’י. ובאותו יום בלילה עלינו על טיסה לבנגקוק.
בבנגקוק שכרתי דירה דרך Airbnb. הילדים עברו קצת לחזקת אבא שהגיע לביקור (והביא איתו את רני בחזרה על הדרך) ועשה להם מליון כיף. אני ניצלתי את הזמן כדי לעבוד בלי הפסקה.
אחרי שבועיים בבנגקוק ירדנו באוטובוס לילה כל הדרך עד לקופנגן (זו נסיעה משולבת של אוטובוס ואחריו עוד מעבורת). תוך כדי הנסיעה, בשלוש לפנות בוקר, כתבתי תשובות לראיון מאיזה אתר באנגליה :-). פגשנו שם משפחה צרפתיה שגם הם מסתובבים בעולם כמונו, ואנחנו נוהגים להפגש פעם או פעמיים בשנה בכל מיני מקומות. יש להם ילדה בגיל של גלי ושתיהן עשו ממש כיף חיים על החוף. הם נוהגים להעביר כמה חודשים בשנה במלון מגניב בקופנגן, והפעם הציעו לנו להצטרף אליהם.
אני נהניתי בעיקר מהאוכל התאילנדי המדהים. דווקא בגלל שהמקום מכיל אוכלוסיה מערבית דומיננטית, היתה הבנה גדולה בכל הקשור ל’צמחונים’ ויכולתי באמת לטעום כל מיני מאכלים בגרסתם הצמחונית. זה היה נחמד.
שקלנו להאריך את הויזה שלנו בתאילנד אבל תאילנד לא זולה. והתקציב שלי לאחרונה מאוד מוגבל. שקלנו להמשיך לוייטנאם, ואפילו חברת נסיעות הציעה לי תשלום מלא עבור הביקור שלי, בתמורה לפרסום בבלוג, אבל אני לא נוהגת ככה (אני מפרסמת בתשלום, אבל אף פעם לא לוקחת ‘מתנות’ בתמורה) וביטלתי את זה, בלב כבד. אחרי שבועיים בקופנגן ועוד כמה ימים מגניבים בבנגקוק (שבהם גם התראיינו, רני ואני, לתכנית של איילה חסון), לקחנו טיסה בחזרה להודו. נחתנו בדלהי ובאותו יום עלינו על אוטובוס (15 שעות, אם הכל בסדר, והכל לא היה בסדר..) לואשישט.
נוף ההימלאיה עשה לי טוב. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לכאן בעונת האביב והיה ממש נפלא לחוות את מזג האויר הקיצוני במלא עוצמתו. יום אחד היה קר וגשום, בלילה ירד שלג, ובבוקר היה שמשי וחם. היו ימים חמים, יפים קפואים, קצת שלג וקצת באמצע. נהננו מהמעיינות החמים ומהמפלים ופגשנו חברים שלא פגשנו הרבה זמן.
קיבלתי קצת זמן איכות, שיחות ארוכות ועמוקות על כוס יין תפוחים, ומרגוע לגוף ולנפש.
אה, וגם חגגנו לגלי יומולדת 12. בגלל שהשנה היא שנה קשה נפשית עבור כולנו, בשל מותה של אמי, החלטתי שאת התאריך נציין בחיק המשפחה הקטנה, בלי הרבה מסיבות, שלא מרגישות נכון עכשיו. את המסיבה העיקרית נעשה לה שבוע-שבועיים אחר כך, כשנגיע בחזרה לנפאל.
אני יודעת שגיל 12 מסמן את תחילתה של הנשיות. ודוקא בגלל זה, רציתי לציין עבורה עוד קצת את הילדות. יהיה לה עוד מלא זמן מעכשיו להפוך לאישה. אז רציתי לתת לה עוד כמה רגעים של ‘ילדות’. אני חושבת שקל לי יותר בהרבה מובנים, דווקא בגלל שאני לא כבולה למוסכמות חברתיות או ל’טרנדים’. וגם היא לא.
אז עשינו לה משחק של ‘חפש את המטמון’ בכל רחבי הכפר הקטן, על סימטאותיו :-). החבאנו לה פתקים בכל מיני מקומות, וגם שלחנו אותה לאסוף פתקים וסוכריות מכל מיני אנשים שמכירים אותה מאז שהיא ילדה קטנה. הדודים מהמכולת, מנהלי מסעדות, אנשי המקדש, ועוד… זה היה נחמד, כולם שיתפו פעולה, בירכו אותה, ולפעמים גם השאירו מתנה משלהם. סיימנו את המסלול על ההר למעלה במפל של מי שלגים קרירים, וכל אחד מאיתנו שלח לה ברכה אמיתית.
כן. קטן. ופשוט. ויחד עם זאת, אני חושבת שהמשמעות של גיל 12 בכל זאת קיבלה את המקום הראוי לה. לא חושבת שצריך להיות בהכרח קשר בין המשמעות העמוקה, לבין גודל המסיבה :-).
אני כן מתכננת לקחת אותה לטיול אמא-בת, משהו הארד קור.
נשארנו עוד כמה ימים בואשישט (סה”כ כמעט חודש) ויצאנו שוב באוטובוס לילה לדלהי. משם המשכנו באוטובוס נוסף, 32 שעות, כל הדרך עד לנפאל.
האוטובוס מתחיל בדלהי המאובקת, וממשיך עד לגבול בין הודו לנפאל (תלוי בנהג, לפעמים חוצים דרך סונאלי, ולפעמים דרך מומבאסה), משם ממשיכים בנפאל, דרך שמורת הטבע בארדיה (Bardiya) שהיא שמורת הטבע הגדולה והפראית ביותר של נפאל. והפעם קיבלנו במחיר של כרטיס אוטובוס גם מתנה יקרת ערך. באמצע הלילה, האוטובוס האט וגלי ואני ראינו במרחק ממש קצר מאתנו טיגריס, שישב על הכביש, וכשראה את האוטובוס מתקרב, צעד בחזרה אל תוך הג’ונגל באיטיות. הכביש מתפתל בתוך ג’ונגל, חוצה גשרים מקסימים ונותן הצצה לנהר יפהפה. לפעמים רואים גם פילים, וצבאים.
יצאנו בשבע בבוקר מהמלון בדלהי. והגענו למלון בפוקרה, ארבעה חודשים אחרי שעזבנו אותה, בשלוש אחה”צ יום אחר כך. בשבילי זה לגמרי הספיק. התקלחתי, אכלתי ונכנסתי למיטה.
אבל הילדים התעופפו להם כמו נפצים ברחבי פוקרה. זה היה ממש מדהים, איך אחרי הנסיעה המוטרפת הזאת עוד היה להם כוח לפרוץ החוצה ולהגיד שלום לכל החברים שחיכו להם כאן.
לקראת ערב יצאתי מהמיטה, פתחתי את החלון והבטתי באורות הצבעוניים המשתקפים במימי האגם וברחוב המוכר והאהוב כל כך. וחשבתי על זה שאולי אני לגמרי טועה. טי. אס אליוט כתב פעם שלונדון היא הבית שלו כי היא עושה אותו שמח. ואני כל הזמן אומרת שאנחנו נוודים חסרי בית. אבל בעצם…אולי זה לא שאין לנו בית. להיפך. הרבה מקומות הם הבית שלנו. ואולי, בגלל שאני כבר רגילה לתפיסות המקובעות עליהן גדלתי, אולי בגלל זה לי קשה יותר. ודווקא בגלל שהילדים לא ממש מכירים תבניות, להם קל יותר להרגיש בית בהרבה מקומות. כאילו עבורם זה לא כל כך מורכב ומסובך כמו שזה עבורי.
ארבעה חודשים, שלוש מדינות, צפון (או מרכז) ודרום מכל מדינה. תשע נסיעות לילה ארוכות שהעניקו לנו הרפתקאות ליליות הזויות וגם טיגריס אחד.
עוד ראיון שעשיתי, מתישהו תוך כדי, לאתר של נשים ולייף סטייל בחו”ל – שם נשאלתי מה היעד שאני הכי ממליצה לנשים שרוצות לצאת, כמוני..
דף פייסבוק חדש:
יחפה– לא לבעלי לב חלש. דף שבו אני מפרסמת בדרך כלל אחרי יותר מכוס יין אחת.
אתם מוזמנים להצטרף. וגם כמובן להוריד את האיבוק החדש שלי- ‘לטייל עם ילדים’. שיהפוך כל חופשה משפחתית שתצאו אליה למשהו הרבה יותר מגניב ממה שכולם עושים, ולזכרון משפחתי ואישי חזק.
