בלוג

במחנה פליטים טיבטי

27 בFebruary 2011

במונית לשם שר לי בוב מארלי שאין מה לדאוג. הכל יהיה בסדר. מרחוק, על שפת הנהר, עברנו על פני המקום בו שורפים את המתים. כמה אנשים בודדים עמדו סביב למדורה.

השלט שבכניסה למתחם סימן לי שתיכף נרד. המונית נכנסה פנימה עד כמה שניתן. בדרך כבר שמנו לב לשינוי בנוף. תלבושות טיבטיות, נשים קשישות נעזרות במקל, עיניהן מאירות למרחוק.

ירדנו. לפנינו שער למנזר. איש אחד יצא משם והזמין אותנו להכנס. רחבה גדולה, מימין בנין מרשים מעוטר וצבעוני. מנדאלות וגלים ופיתוחים. אנשים גלוחי ראש עטופים בגלימות בצבע הדם הלכו שם ביומיומיות שעשתה לי מוזר בעיניים. בתוך אלה גם ילדים, שהיו נראים כמו ילדים רגילים לגמרי אם רק לא היו נראים כמו נזירים טיבטים..

התפילה עוד מעט מתחילה. חלצנו נעלים ועלינו. בראש המדרגות ישבו שני נזירים. הם הביטו בילדות, ליטפו להן את הלחיים והזמינו אותן לשבת לידם. אחד מהם סיפר שהגיע לא מזמן מטיבט. חמישה ימים ברגל.

קולו של התוף הגדול בישר לכולם להכנס להיכל. נכנסנו בשקט. אחד הילדים הראה לנו איפה אפשר לשבת. הם יושבים בגלימות שלהם, בשיערם הקצר או בראש קרח, שתי שורות אחת מול השניה. בצד אחד המבוגרים, בצד השני הילדים. על כולם משקיפה תמונתו של הלאמה. התפילה כולה ניגון אחד ארוך. מעין שיר-מלמול שמשתנה לעתים, מתחזק, ואז מצטרפים אליו תופים וכל מיני כלי נשיפה עם צליל חזק ועמוק וחוזר חלילה. וחוזר חלילה. וחוזר חלילה…בערך מליון פעם. זה נתן לנו הזדמנות לבחון לעומק את הציורים שעל הקירות, הפיתוחים שעל העמודים והמנדאלות שעל התקרה.

די הופתעתי שמעל דלת הכניסה המפוארת, תלוי היה שעון. בכל אופן, זה עזר לי לדעת שהטקס כולו ארך בדיוק שעה. הילדות כבר היו עם קוצים. ואני הבטתי בנזירים האלה, ובהיכל על כל עיטוריו והתקשיתי להאמין שאני באמת כאן. כמו התמונות הרבות שראיתי במגזינים של עולמות רחוקים, הפעם זו לא תמונה. הפעם זה באמת.

עשינו סיבוב בחצר של המנזר, ראינו את הילדים בחדרים שלהם, מתנהגים ממש כמו כל הילדים- צועקים, צוחקים, רודפים אחד אחרי השני. איכשהו זה נראה מוזר עם השילוב של קרחת וגלימה אדומה.

וישנו, חבר שלנו שהצטרף לטיול, ניגש לדבר עם אחד הנערים בגלימות. מסתבר שהוא אחיין שלו. הוא זוכר איך היה לוקח אותו על הכתפיים לבית הספר. אחר כך הוא החליט להצטרף למנזר. ‘למה?’ שאלתי. ‘לא יודע’, ענה לי וישנו, ‘הוא אמר שזה מה שהוא רוצה’.

מחוץ למנזר, ילדים טיבטים משחקים משחקי רחוב. ילדה אחת, גבוהה ויפה, התחילה לדבר איתנו. היא התעניינה בילדים, מאיפה אנחנו, מהם שמותינו. קוראים לה סימלכה, והיא בת 11. היא נולדה כאן, ומעולם לא היתה בטיבט. היא ליוותה אותנו והראתה לנו את בית הספר שלה. ברחבת הדשא של בית הספר שיחקו הילדים כדורגל. הם רצים אחרי הכדור, עם הכפכפים שלהם ובאמצע הרחבה עומדת פרה.

המשכנו. הגענו אל הבית של סימלכה. בחצר הקטנה יושבת אמא שלה וטווה חוטים מצמר. הגלגל מסתובב ועושה קסם- גוש של צמר הופך לחוט דק וחזק. אחר כך מוכרים את החוטים לבית החרושת. אמא של סימלכה מיד הלכה להכין תה. היא גרה בבית עשוי מאבנים וגג פח. בחדר אחד ישנה כל המשפחה- אמא ואבא וארבעה ילדים, בחדר השני המטבח. השירותים בחוץ. מסביב גינה קטנה. אין חשמל ואין מים זורמים. על הקיר החיצוני של הבית כתוב בגדול: ‘never give up’. שירה נכנסה איתי לראות את הבית. לקח לה קצת זמן להבין שזהו הבית שלהם. ככה. ככה הם חיים.

תה מתוק וחם. בתוך כל הדלות הזאת, כל מה שאני מצליחה לראות זה אהבה. כמה האמהות שמחות עם הילדים, וכמה חום ואהבה בני המשפחה מרעיפים אחד על השני. השמש שוקעת ומתחיל להחשיך. אנחנו נפרדים מסימלכה ומשפחתה. אמא שלה לא מוכנה לקבל כסף על התה. היא אומרת לנו – אני אירחתי אתכם, אל תתנו לי כסף. אל תהפכו אותי למוכרת. אני מסתכלת עליה וחושבת, איך, איך העוני והחיים הקשים האלה לא קילקלו לך את החיוך. את האהבה שבעיניים. איך זה לא השתיק את הצחוק של הילדים. ואיך את עדיין מסוגלת לחלוק את המעט שיש לך עם זרים גמורים?

חזרה לבלוג

הללי