בלוג

בסיס פתוח

27 בSeptember 2010

השבוע חגגנו את הריב הראשון. ריב קלאסי, בלי נספחים מיוחדים. לקח כמה שעות ונרגענו, ניהלנו את השיחה שאחרי, הבנו אחד השני טוב יותר וצעדנו עוד צעד בדרך לתקשורת זוגית אידאלית. הריב והסולחה שבאה אחריו, כמו דברים רבים נוספים, התרחשו בתוך המרחב המשותף לנו ולילדים. תוך כדי הריב, ובעיקר תוך כדי השיחה הנעימה שאחריו, חשבתי לעצמי שהמעורבות של הילדים היא דוקא סוג של יתרון.

למעשה עוד בטרם יציאתנו למסע הזה, החלטתי שאני פותחת את עצמי לילדים הכי פתוח שאפשר. שקופה כמו בגד של ליידי גא-גא. הם היו מעורבים בתכנון, בתקציב (כולל איך להשיג את כל הכסף, כולל סכומים מדוייקים, כולל טעויות וסיבוכים ומכשולים שהיו בדרך), בשיקולי אריזה וציוד. לכל אורך הדרך דיברתי באופן חופשי על הרגשות שלי, גם כאשר היה לי קשה. דיברנו על הכל- על הציפיה, על קושי הפרידה, על הפחדים, החרטות, ההיסוסים. כשהדמעות הגיעו, מיד אחרי ההמראה, היה זה בני הבכור שישב לצידי, בעודי מתפרקת לרגע, בקוקטייל של אושר ועצב.

ועכשיו, תוך כדי תנועה, אני בסיס פתוח. גם במידע מעשי- מחירי הלינה, התחבורה, האוכל. התהליך של הפיכתנו ל’עצמאים דיגיטאליים’ וגם בעניינים של הלב- הרגשות, המבוכות. וכן, גם הריבים נכנסים לשם. איכשהו אני מרגישה שזה הדבר הכי נכון לי ולילדי. אני מרגישה שכשהם פוגשים אותי אנושית וטבעית, זה מאפשר להם להבין שבני אדם הם רבי פנים ורבי חסרונות וחולשות, ובמיוחד מאפשר להם לקבל את העובדה שזה בסדר. שאפשר להיות אהוב ונחשק, מצליח ובטוח בעצמך, יחד עם כמה שריטות קטנות שמלוות אותך. שאף אחד לא מושלם, למרות שזה הרבה פעמים נדמה כך כשאתה מסתכל על אנשים אחרים או במיוחד, מבעד למרקע הטלויזיה.

כמו לביאה שלוקחת איתה את גוריה לציד, כמו נקבת כלב הים שדוחפת את גוריה למים ושוחה לצידם, אני עושה להם ‘חשיפה לחיים’. שיפגשו אותם כבר עכשיו. בעצם, שיפגשו אותם דוקא עכשיו, כשיש להם גב ותמיכה. כשיש מי ששומר ומחבק. שיצברו ניסיון על הגב שלי. הטעויות הרבות שעשיתי לאורך חיי ישתלמו לי עשרות מונים אם אוכל למנוע אותן מילדי. אז אני פשוט לוקחת אותם איתי.

שישאלו את פקידת הבנק שאלות. שישמעו את השיחה שלי עם ‘שירות לקוחות מולטי טסקינג פליז הולד’. שיבחרו מוצר דרך האינטרנט ורק אחרי שלושה שבועות יראו איך הוא נראה באמת. שיקשיבו לרואה החשבון עם כל המילים המוזרות שלו (ויגלו שגם הוא חובב הארי פוטר ויבזבזו את כל זמן הפגישה בדיונים סוערים בנושא 🙂 ). שיראו אותי מתרגזת על ביטוח לאומי ומשלמת על זה מחיר כבד. שיפגשו אותי גם ביום שבו אני מבואסת מזה שאני שמנה. שיראו מקרוב איך (לא) מוכרים אוטו. ושוב. ושוב. ושוב. שישבו איתנו על המפות, שיכוונו אותנו במנהרות המטרו, שיבקשו חשבון בגרמנית, באיטלקית ובתנועות ידיים. שיכנסו לסופר בלי להבין מילה ממה שכתוב על א-ף מוצר שם. ויקנו בו אוכל ב-80 יורו. אחד הדברים שהייתי רוצה שילדי יאמרו, כשיתבגרו, הוא: “ראיתי איך אמא שלי עשתה את זה, ועכשיו אני יודע בדיוק מה לא צריך לעשות”.

חזרה לבלוג

הללי