טיול עם ילדים ב...

המזרח עם ילדים- איך אני יודעת לאן ללכת? או: איך למצוא את המקומות המדהימים שגם עולים כלום כסף?

16 בDecember 2016

לפעמים נדמה לי שאנשים חושבים שיש לי איזה מרתף סודי ובו אני מסתירה את כל המקומות המדהימים האלה שעל חלק מהם אני כותבת.

ולא מגלה לאף אחד..

או שאם לא זה, אז לפחות יש לי ידע קדום, צרוב בכלי הדם, שעבר אלי דרך עשן המדורה בלילות בהם הייתי יושבת עם סבתי (שהיתה חצי אלבטרוס וחצי אישה, והכירה את כל המקומות בתבל) ורוקחת שיקויי הרפתקאות.

פעם מישהו אמר לי שלהסתובב איתי ברחוב בכל מקום בעולם זו הרגשה אחרת לגמרי. זה כמו להסתובב עם טייל מקצועי, שהרדאר שלו מכוון והכל עובד כמו שצריך והוא פשוט יודע לאן, מתי, מה (ומה לא) ,כמה.

זו היתה אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי בחיים שלי. והוא אמר את זה כאילו זה כל כך ברור, כאילו אין אפילו סיבה לציין את זה.

(תודה נתי!).

והלואי שזה היה נכון. אבל האמת היא שזה לא.

האמת היא שאין לי מושג לאן ללכת.

בדיוק כמוכם :-).

ואולי הרבה יותר. אני כזאת קלולס ורחפנית, שגם כשאני מתאמצת, ובודקת קצת באינטרנט ושואלת כמה אנשים- אני עדיין מגיעה ליעד חדש קלולס לגמרי.

ולא רק זה, אלא שאני, כמו שאני, בדרך כלל מחליטה על היעד הבא ברגע הכי אחרון שרק אפשר, כך שבמילא זה לא משאיר לי זמן להתכונן אליו.

אני נוחתת פחות או יותר ב”לא נודע”, כל פעם מחדש.

???? ???? ????

אז איך אני בכל זאת מוצאת את כל המקומות השווים האלה?

או.

הסיבה שנתתי כאן את ההקדמה הזאת ושסיפרתי לכם כל כך הרבה על עצמי, היא שדווקא העובדה שאני כזאת, היא זאת שמאפשרת לי למצוא ולדעת לאן ללכת.

למעשה, ביעדים אליהם הגעתי הכי קלולס, מצאתי את המקומות הכי מדהימים וזכינו בחוויות הכי מרגשות.

כלומר:

1. בגלל שאני כל כך אוהבת את החיים האלה, תמיד אמשך לקרא עוד פרט ועוד קטע קטן ועוד סטטוס בפייסבוק שקשור למקומות מעניינים (יש לציין שאני לא משתייכת לשום קבוצת מידע של מטיילים. פרט לכמה קבוצות מטיילים מחו”ל שמנהלים סגנון חיים דומה לשלי). זה לא משהו שאני בכלל מחליטה עליו, זה פשוט קורה, בלי שאשים לב. וכך יוצא שהידע נצבר בכל זאת. משהו נצרב. והם יושבים להם שם, פרטים קטנים וכביכול חסרי משמעות. עד הרגע שבו אני ממש זקוקה להם- ובאותו רגע ממש, הם נשלפים וזה נראה כאילו אני מה-זה מבינה ויודעת..

2. בגלל אותה סיבה, אני תמיד שמחה לתפוס טיילים לשיחה, קצרה ככל שתהיה, על המקום ממנו באו. לא מזמן, למשל, פגשתי שלושה טיילים בפוקרה, נפאל. הם דיברו בשפה מוזרה. מיד פניתי אליהם ושאלתי מאיפה הם (אני עושה את זה הרבה..). מסתבר שהם היו מבורמה. וואו, בורמה, זה מקום שאני מתה להגיע אליו. אז לאן כדאי ללכת? איך זה שם? מכירים מקומות לא מתויירים ושווים? ואיך המחירים?…בואו נתחבר בפייסבוק. רני, בתי בת ה-14 כבר כתבה לעצמה שמות של כמה מקומות (הם הראו לנו אותם מיד בגוגל אימאג’).

עכשיו, אני אמנם מאוד רוצה לבקר בבורמה, אבל היא לא ממש בתכנון כרגע. מצד שני, אין לדעת. קיבלתי מידע מעניין ואני שומרת אותו. בתוך חמש דקות של שיחה, בורמה נהיתה הרבה יותר ברורה לי. איפה לנחות, מה ממזרח מה ממערב, איפה הים, איפה בערך האי הזה שהם המליצו עליו. ועוד זכיתי בשלושה חברים חדשים :-).

3. לרוב היעדים אני מגיעה עם דף חלק. ככה אני אוהבת. ובמקום לנבור באינטרנט שעות, אני פשוט זורמת עם המקום, עם ההזדמנויות, עם המקומיים, עם הידע שכבר שמור איפשהו באיזה מגירה אצלי או עם טיילים אחרים שכבר שחטו את הדרכים עם סוליות הטרקטור שלהם. אני אף פעם לא שואלת אם כדאי ללכת לאנשהו. או מה יש לעשות שם. את זה כבר אגלה לבד. אני שואלת רק שאלות מעשיות. באיזה אזור כדאי לשון, איך מגיעים..

4. אני סומכת על עצמי. דוקא בגלל שאין לי מושג, ושרוב הזמן אני לומדת לבד את המקום, את הדרכים, את הפנינים. אז אני יודעת שזה החלק הכי כייפי. והכי מעניין. ושיהיה בסדר. אני לא מוותרת. האמונה שלי שבכל מקום אפשר למצוא פנינים היא זאת שמנחה אותי, אז גם אם לפעמים נראה על פניו שהגענו למקום יקר מדי ומשעמם (וזה קרה), אנחנו נחרוש אותו, ונכנס לסמטאות הקטנות ונשב עם מצחצחי הנעליים ועם שייטי הסירות ונשמע מהם סיפורים על אנשים ועל מקומות ונלך איתם לאכול ומשם…ההרפתקאות רק מתחילות ::-).

5. אני נורא אוהבת את זה. ואי אפשר לגלות דברים בלי באמת לאהוב את זה.

תכלס:

???? בבקשה אל תכעסו עלי כשאני כותבת לכם במייל לצאת מהאינטרנט ולחקור בעצמכם. את המקומות הטובים באמת לא מוצאים באינטרנט. סמכו עלי בזה.

???? הזמינו מקומות באינטרנט לשני הלילות הראשונים. תנו לעצמכם זמן חקירה מינימאלי, ומשם- זרמו.

????  אין כמו עבודת רגליים יסודית כדי להתחיל להכיר את היעד שהגעתם אליו. אני יודעת שזה ממש לא מה שרציתם לשמוע. בעידן שבו ההישג היומי נמדד במרחק המינימום האפשרי בין איפה שחנית לבין המקום אליו רצית להגיע, עבודת רגליים זה כמעט מילה גסה. אבל בעיני אי אפשר לעגל פינות בעניין הזה. אתם מוזמנים גם לקפוץ על טוקטוק אקראי או לחרוש דרכי עפר עם אופנוע. כל עוד אתם נכנסים למקומות הקטנים, כאילו אתם מים שמוזגים בעדינות, והם מחלחלים לתוך כל תוואי במפת הדרכים של המקום בו אתם נמצאים.

???? חכו עם האטרקציות. שמרו אותן לסוף.

???? קבלו את הבל”תמים כחלק מהחוויה, גם אם באותו רגע הם נראים קשים לעיכול. לכו איתם.

להתקע בשתיים בלילה, במונית באמצע דרך חשוכה, מרחק שלוש שעות נסיעה מקטמנדו כשהאדמה עדיין רועדת ארבעה ימים אחרי רעידת האדמה, עם פאנצ’ר. בלי גלגל רזרבי. והטיסה שלי לארץ יוצאת בשש בבוקר…(בסוף הספקתי אפילו מקלחת) ..למצוא את עצמי בעשר בלילה, במעלה רכס ההימלאיה ההודית מתכרבלת עם הילדים במיטה בתוך אוהל (אוהל!) בגובה 4500 מ’ עם טמפרטורות מתחת לאפס…(בבוקר התעוררנו לנוף מוטרף).. לאלתר צ’פאטי ושמן זית, עם אוכמניות טריות מהשיחים שלגדת הנחל לארוחת בוקר ביום החמישי למסע שאמור היה לארוך 3 ימים בלבד, כשאספקת המזון הולכת ונגמרת, בגבול סיביר בארץ איילי הצפון הנידחת…(צ’פאטי עם שמן זית ומלח ואוכמניות טריות זה מעדן במיוחד אחרי שמלטפים איילי צפון פראיים)..למצוא את עצמי בחושך, כשכל הגוף כואב, אחרי טרק מתיש של 10 שעות, בחדר מלוכלך עם קירות מבוץ, מתכרבלת על מזרון מקש עם הילדים על הרצפה, בכפר נידח על צלע הר בחבל זאנסקאר בקשאמיר (בסוף הצ’אי היה נפלא והמשפחה שארחה אותנו היתה כל כך מקסימה שגלי הקטנה בכלל לא רצתה לעזוב..)..

???? סמכו על עצמכם. אי אפשר לגלות את המקומות האלה עליהם אתם חולמים בלי האמונה שתמצאו אותם. בעצמכם. בואו עם בטחון, עם סקרנות ואהבה אמיתית. הקרינו את כל אלה לילדים, כדי שגם הם, בתורם, יביאו בטחון ואהבה לכל מקום אליו יגיעו.

haleli