בלוג

פחד

2 בAugust 2010

כולם אומרים לי ‘איזה כיף לך’. אבל אני פוחדת.

טוב, נו, לא כולם. חלק מהם שואלים אותי אם התחלקתי על השכל (ציטוט מדוייק). והאמת היא שאני לא כל כך יודעת מה לענות על זה. סביר להניח שכן.

מרוב סידורים וארגונים ואריזות ופרידות קשה לי לראות את האופק. הוא קצת התערפל לאחרונה. לא כל כך ברור כפי שהיה כשהחלטתי את ההחלטה הזאת. חוסר הודאות, בשילוב עם מעגל חוסר האמון והביקורתיות שמתהדק סביבי, פוגע לי בראיה למרחוק והאופק, כאמור, נמתח לו אי שם בערפל.

אז עכשיו יוצא שאלה התומכים ומעודדים אותנו בצעד הזה מקבלים ממני מין חיוך-לא-סגור-על-עצמו, ואיזה קשקוש על כך שכרגע קשה לי לראות כמה כיף יהיה, כי הארגזים חוסמים לי את שדה הראיה.

ואילו המפקפקים, הבטוחים שאני הבנאדם הכי לא אחראי שקיים בעולם נכון לעכשיו, אלו שיעשו הכל כדי לנסות למנוע את הטעות האיומה הזאת (ואם לא בשבילי, אז לפחות למען הילדים), הם מצליחים לחדור עמוק פנימה, מטלטלים את עולמי ומאיימים לסדוק אותו לגמרי.

כמובן שעבור אלה, כלפי חוץ אני איתנה וחזקה כמו שור בזירת הקרב. חסינת סדקים. חומה.

ודוקא כשצצות בעיות, קל לי יותר. כי אז צריך לטפל בבעיה, יש פרוייקט, יש לאן לנתב את האנרגיה. הערב התעוררה בעיה עם הציוד לנסיעה. איזה כיף. כל הפחדים נדחקו לפינה ועכשיו אני עסוקה בלמצוא פתרון.

חזרה לבלוג

הללי