ימים ספורים לפני שאנחנו עוזבים את הבית, על כל הרכוש שצברנו במשך 12 שנים ויותר, הדברים פתאום משנים פרופורציות. מבלי לעשות דבר, עוד בטרם התחלנו למיין ולארוז, הצורה שבה אני מביטה, נניח, על אוסף הצעצועים העצום, מתאפיינת בעיקר בשוויון נפש. אני יושבת מול ארון הצעצועים, מתחתי מגירת התחפושות המדוגמת, ובראשי כל הזמן עולות השאלות: ‘האם הן צריכות את זה? האם הן יצליחו להסתדר בלי זה? האם קיים תחליף לכל אלה?’

אני מפתיעה את עצמי. אני כעת, לא ממש מבינה למה פחדתי כל כך. הן באמת לא זקוקות לכל הצעצועים האלה.  זה כל כך פשוט. הדברים מתבהרים עבורי מרגע לרגע, החששות מתאדים מעצמם, ואני ממשיכה לשאול את עצמי ולהבין פריט אחר פריט, שאין בהם צורך ממשי. חשבתי שיהיה לי קשה להחליט מה לקחת איתנו ועל מה לוותר. אבל עכשיו מסתבר לי שאני מתאמצת למצוא משהו שכדאי לקחת.

לפני שנכנסתי לחדר המשחקים שאלתי את בתי הגדולה מה היא רוצה לקחת איתה. היא בכלל לא הבינה את השאלה, מבחינתה- אין לה צורך בדבר. היא לא חשבה שניקח איתנו משהו ולכן כלל לא התעסקה עם השאלה הזאת. היא ויתרה על ה-כ-ל כבר מזמן. התהליך, כפי שדמיינתי אותו בראשי, לפתע התהפך. במקום לעשות ויתורים כואבים, אני יושבת איתה בחדר, מנסה להסביר לה למה אולי כן כדאי לקחת משהו.

בנושא ריהוט ומכשירי חשמל הדברים די דומים, אם כי בכל זאת, יש כמה דברים עליהם קשה לי לוותר. בעיקר אלו שעלו הרבה מאוד כסף, וכעת נתרמים למשפחות נזקקות. כלומר , לי עצמי אין כסף, ואני מודה שהייתי מעדיפה למכור את הפריטים, אבל התמורה שאקבל עבורם היא כל כך קטנה, שעדיף לי לתרום אותם מאשר להרוויח עליהם עוד אלפיים שקל.

את הפריטים היקרים ביותר אנחנו שומרים. יקרים במובנים רגשיים בלבד.

חזרה לבלוג