“כל מי שרוצה לזכות בלוטו שירים את ידו”.
“ועכשיו, שירים את ידו כל מי שמילא טופס לוטו בחודש האחרון”.
כך מתחילה אחת ההרצאות היותר פופולאריות ב’טד’ (קישור בסוף).
אחרי שתי השאלות האלה, ממשיכה הפסיכולוגית ד”ר ג’ניס וילהאואר ואומרת: “לא צריך פסיכולוג כדי להסביר לכם למה לא מילאתם את הטופס. לא מילאתם אותו פשוט כי לא ציפיתם לזכות”.
את ההרצאה הקצרה הזאת ראיתי במהלך שעה טיסה שלקחנו מינגון, מיינמאר לבנגקוק, תאילנד.
לפני שבוע בדיוק.
ובזה סגרנו, אני ושלושת הילדים שלי, 41 יום של מסע יבשתי חוצה גבולות ומדינות שהתחיל בפוקרה, העיר היפה שמונחת לה לגדת אגם ולמרגלות ההימלאיה בנפאל, המשיך לאורך מדינות ‘שבע האחיות’ בצפון מזרח הודו, שצופנות בחובן ג’ונגלים ויערות עד, מפלים ואגמים ואוכלוסיה אוטנטית מרתקת, ונמתח לכל רוחבה של מיינמאר (בורמה), עם הפגודות, המקדשים והמנזרים הבודהיסטיים, עם שדות התירס והאננס והכפרים של מלקטי התה, עד שהגענו לבנגקוק, תאילנד.
סה”כ 4685 ק”מ.
אני לבד, כל הדרך. יבשתית. בתחבורה ציבורית עם שלושת המתבגרים הפרטיים שלי יותם, רני, וגלי (12).
למסלול ולחוויות המסע הזה, וכל המידע הרלוונטי אקדיש פוסט נרחב. כרגע אני נחה לי בנעימים בבנגקוק, שותה יין אדום והולכת עם הבנות למסאג’ ?.
כבר כמה זמן שבא לי לעשות מסע שכזה. עכשיו, כשהילדים גדולים יותר ויכולים להיות שותפים משמעותיים בכל מובן אפשרי.
אז חודשיים בערך לפני שיצאנו, התחלתי להעלות את הרעיון, ולהפתעתי הרבה שתי הקטנות היו לגמרי בעניין. עם גלי אין אף פעם בעיה, כי היא זורמת. תנו לה אוטובוס לילה של 18 שעות, רכבות צפופות ומעברי גבול נידחים, כל עוד יש לה מוסיקה ואזניות, מבחינתה הכל חוויות.
אצל רני זה קצת אחרת. רני לא היתה כזאת, עד שלפני שנתיים היא גילתה שלהגיד ‘כן’ זה דווקא כיף. היא יודעת בדיוק מתי זה קרה ואיך התחולל המהפך. זה היה כשיום אחד, בעוד אנחנו יושבות ומתחממות בשמש של הבוקר בפוקרה, נפאל, התקשר חבר ואמר ‘יש לי אוטו ויש לי מקום אז יאללה בואו איתי למוסטאנג, אל ההרים הגבוהים המושלגים. חמישה ימים או שבוע. יוצאים עוד שעתיים. יהיה כיף’. הסתכלתי עליה, ושאלתי: “בא לך?”
והיא, בלי לחשוב יותר מדי ענתה “יאללה. נצא קצת”.
שעתיים אחר כך יצאנו לחמישה ימים של נופים מטריפים, כפרים נידחים מוקפים במטעי תפוחים, שלג רך ולבן, נהר רחב ותכול, ומקדש אחד מדהים בגובה 3800 מ’. חוויה שזכורה לה כאחת החוויות הנפלאות ביותר בחייה. מאז היא לא לוחצת על כפתור ה’לא’ כל כך מהר.
וכך יצא שהרעיון הפסיכי שלי לחצות יבשתית את כל הדרך מנפאל לתאילנד נפל דווקא טוב על שתי המתבגרות שלי. יותם בכלל היה בהודו באותו זמן ומלכתחילה תכננו שהוא יצטרף אלינו מתישהו בדרך.
בדקנו איזה אוטובוס מגיע מפוקרה לגבול הצפון מזרחי עם הודו, ואיך מגיעים מהגבול לדארג’ילינג, היעד הראשון שלנו וזהו. מעבר לזה לא ממש תכננו.
ארזנו את המינימום, שלחנו מזוודה אחת שתחכה לנו בבנגקוק, הצטיידנו בסושי לדרך וכך יצאנו, שתי נשים קטנות ואחת גדולה, ב-26 בפברואר אחה”צ באוטובוס לילה לכיוון גבול נפאל-הודו.
מסע אל הלא נודע.
לא ידענו אפילו כמה זמן הוא ימשך.
ועכשיו, כשאני יושבת בחדרי החמוד בבית ששכרנו בשכונה השקטה בבנגקוק, שותה קפה עם מלא קרח ומחשבת את הימים, אני מגלה שזה קצת סימבולי. 41 יום של מסע יבשתי, שניה לפני פסח.
וזה נשמע כאילו בשבילי זה קל יותר. אני שומעת הרבה פעמים- ‘את, יש לך מזל. כיף לך שאת יכולה לעשות את הדברים האלה. אצלי זה מסובך. זה לא כל כך פשוט..’.
אז שניה לפני פסח אני רוצה לומר לכם משהו:
זה לא.
זה לא קל יותר בשבילי.
גם לי לקח לפחות עשר מכות עד שניצחתי את הכוחות שהחזיקו אותי במקום שבו לא רציתי להיות. גם לי נדרש קורבן גדול כדי לשחרר את עצמי מהשעבוד ששלט בחיי. גם אני הייתי צריכה לחצות את הים לשניים.
לכל אחד יש כוחות שמונעים ממנו מלהגשים, לשחרר את החלומות שלו, להודות בהם, ולחיות אותם.
לפני כמה שנים, היינו בפיליפינים והייתי צריכה להגיע לארץ לביקור. חיפשתי איך לשבור את הטיסה מהפיליפינים לארץ, כי אני לא אוהבת טיסות ארוכות. אז העליתי את הרעיון לעצור באירופה איפשהו (‘אולי נעצור במילאנו, נבקר חברים שיש לנו שם כמה ימים ואז נמשיך משם לארץ?’). ואז, אחד מהאנשים שהיו מעורבים בעניין אמר לי בטון מקטין: “את והפנטזיות שלך”.
לא שברתי את הטיסה. טסתי בשלושה לגים ישירות מהפיליפינים לארץ (דווקא לא היה נורא. ראיתי את הזריחה פעמיים ?).
מאז המשפט הזה לא עוזב אותי. רק שאני לא נותנת לו להקטין אותי יותר. להיפך. למדתי ממנו המון. מאז, אני באופן מודע משתפת פעולה עם כל פנטזיה שהילדים שלי מעלים. לכו. עופו על החלומות שלכם. אין מה שיעצור אתכם, חוץ מהקולות הפנימיים שלכם. אני יודעת איך זה מרגיש כשמישהו מנמיך את החלומות שלך. וזה שובר. זה גורם לך לפקפק בעצמך לגמרי. גם כשזה מישהו שלא אכפת לך בכלל מה הוא חושב.
ואני, אני רוצה להשאר הקול הפנימי הקטן בתוכם שאומר להם שהכל אפשרי.
אבל כדי באמת להיות אותו קול, אני חייבת להוכיח להם. לא מספיק להגיד.
מאז ‘את והפנטזיות שלך’ הביאו אותי לשבור לא מעט טיסות באמצע ולבקר על הדרך בלא מעט מקומות חדשים. לטפס על פסגות של כמעט 6000 מ’, לפגוש נוודים רועי יאקים בתוך הרי קרח ולשתות איתם צ’אי, לשחות עם צבי ים, לטבול כפות רגליים במים צלולים וגם בחולות לבנים ורכים, לשתות מליונים של קוקוסים, לשבת ולשוחח עם אישה בורמזית, מלקטת תה בת 92 שעדיין מאמינה ברוחות ולחגוג את ראש השנה ארבע פעמים בשנה לפחות, בכל פעם בדרך אחרת (הפעם האחרונה היתה ממש עכשיו. שפכו עלי דליים של מיים ופיזרו עלי טאלק, כאן בשכונה בבנגקוק).
נהניתי מכל רגע. ובכל פעם שעמדתי באותם רגעים, הרגשתי שזכיתי בלוטו.
כי לכל הרגעים האלה קדמו עשרות על גבי עשרות של טפסים שמילאתי ולא יצא מהם כלום. ועדיין, הרשימה הזאת רק מוכיחה שהיה שווה ?.
I don’t like to gamble, but if there’s one thing I’m willing to bet on, it’s myself.” ~Byonc’e“
כשאני שואלת את עצמי אם משהו הוא אפשרי, אז כל עוד קיים סיכוי, אפילו סיכוי קלוש, שזה יצליח, וכל עוד מדובר במשהו משמעותי עבורי, התשובה שלי תהיה חיובית.
אחוז סיכוי אחד, הוא עדיין סיכוי. האמת, יותר מעניין לי כשהאתגר הוא ללכת כנגד כל הסיכויים.
בעוד אני יושבת בחדרי הנעים כאן בבנגקוק, בני יושב בסלון מול הלפ טופ ומקבל שיעור שחמט מרב- אמן בינלאומי, שיושב לו אי שם בסרביה. ידי לא היתה מעורבת בזה כלל. הוא חלם, הוא חיפש, הוא יצר קשר, הוא התאמן והתאמן, הוא תיאם והוא גם ישלם. להצליח לשכנע אדם שנמצא ברמה הגבוהה ביותר בתחומו בעולם, להקדיש מזמנו עבורך, זה לא דבר שבא בקלות. מדובר בהישג אחרי שנים של השקעה.
הוא אפילו לבש חולצה לכבוד האירוע.
ואני, תרומתי לכל זה היתה מילה אחת.
לפני הכל, כשהוא שאל ‘מה את חושבת, זה יהיה אפשרי?’ אמרתי לו “כן”.
והנה הקישור להרצאה שהזכרתי בהתחלה.
בתמונה: רני, מתרעננת במהלך טרק שבו צריך לעלות ולרדת כ-10,000 מדרגות. בטירנה, הודו.
♥ רוצים להתחיל למלא את טפסי הלוטו של החיים שלכם? לחצו כאן לזכיה מובטחת… >>
