אתמול נפרדנו מגיל. טיילת צעירה ששילבה דרכה בדרכנו וליוותה אותנו בשבועות האחרונים. למדנו ממנה הרבה, שיחקנו הרבה, דיברנו הרבה וצילמנו הרבה. קיבוצניקית.
היא ממשיכה בטיול ואנחנו נשארים כאן. היא תחזור לארץ ואנחנו נמשיך לטייל. ככה זה. הילדות נקשרו אליה מאוד. ניסיתי להסביר לגלי שגיל עוזבת, שלא נראה אותה יותר, אבל קשה לדעת כמה היא באמת הבינה מזה. רני, לעומת זאת, לקחה את זה עצוב יותר. אחרי חיבוקי הפרידה (שגם איתם היה לה קשה) ואחרי שגיל נעלמה לה בחושך במורד הרחוב, רני פרצה בבכי. חיבקתי אותה הרבה זמן. גם לי עלו דמעות. אמרתי לה שמה שקיבלנו מגיל תמיד ישאר אצלנו. היא אמרה שהיא יודעת. אמרתי לה שאילו לא היינו בטיול, לא היינו פוגשים אותה, ומצד שני- הטיול הוא גם מה שמפריד בנינו. היא אמרה שהיא יודעת. אבל ככה זה הלב. הוא לא מקשיב להגיון.
זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו נפרדים. ומן הסתם זאת לא תהיה הפעם האחרונה. אני מנסה למצוא לזה כל מיני יתרונות. כמו, למשל, שזה דווקא מלמד אותנו שפרידות הן חלק מהחיים ושזה לא נורא כמו שאנחנו מתייחסים לזה. עובדה, עם כל האנשים הטובים מהם נפרדנו עד כה, אנחנו שומרים על קשר חם וקרוב, למרות המרחק.
עוד יתרון הוא שהטיול מזמן לנו הרבה יותר מפגשים מחיי שגרה שבהם כל יום חוזר על עצמו. אם היינו נסגרים במעגל חברים מצומצם, היינו מפספסים את כל האנשים המעניינים שמסביבנו. לכן, דווקא התחלופה מאפשרת לנו גיוון והרחבה יומיומית של המעגל.
ואולי נסיון הפרידות ילמד אותנו לא לפחד מהן. להמשיך לאהוב אנשים, להמשיך ליצור קשרים עמוקים, למרות שאנחנו יודעים מראש שנצטרך להיפרד מהם מתישהו. לראות אנשים כמו שהם, ואם הם נכנסים לך ללב, לפנות להם מקום, בלי לעשות חישובים של עלות מול תועלת.
אבל כל ההיגיון הזה לא עובד כשאתה רואה חברה אהובה מתרחקת לה עד שהחושך לוקח אותה בזרועותיו. באותם רגעים, רק הדמעות מדברות.
תבכי, אני אומרת לרני, תבכי מתוקה, תבכי עד שהבכי יפסק מעצמו.
חזרה לבלוג
