בדרך כלל היא שולחת מייל הרבה יותר מוקדם במהלך היום. ככה שעוד לפני ארוחת הערב אני מספיקה לענות לה. רק לקרא מה שלומה ולכתוב כמה שורות שמספרות מה עשינו היום.
הפעם הוא הגיע מאוחר יותר. וכבר יצאנו לאכול. ואחר כך כבר היו עניינים ואחר כך פשוט נרדמתי.
אני איומה.
בבוקר, פתחתי את המחשב כדי לשלוח לה SMS שלא תדאג, לכתוב שאנחנו בסדר ושנרדמתי אתמול ושנדבר בערב. ואז ראיתי את המייל שלה.
אל תדאגי אני בסדר, אבל…וכבר הלב שלי התחיל לדפוק והנשימה השתטחה לה על רצפת החדר. לא קרה כלום אבל פרצו לה לבית והפכו אותו לסדום ועמורה. וחיטטו במגרות וכל התסריט הידוע שהרבה אחרים עוברים. היא חזרה מהעבודה וגילתה ששברו את הדלת. משטרה ומז”פ וביטוח.
אין לי אחים ואבא שלי מת והיא לבד. ואני לא איתה. אני רחוקה כל כך.
וברור שלא מדובר כאן בדרמה רחבת היקף. היא תהיה בסדר. היא תתמודד. אבל חיבוק אחד. רק אחד, כזה שממש צריכים במקרים כאלה, אין לי לתת לה. היא תצטרך להסתדר בלי החיבוק האחד הזה, וגם אני.
והוא מסתובב לו בתוך הגוף שלי, עושה גלגולים בבטן, מעקצץ בחזה ולא מוצא מנוח.
ואז היא מספרת על החברות שהקיפו אותה, שעזבו הכל ובאו. שלא השאירו אותה לבד לרגע, שדאגו, שליוו, שעברו איתה את הלילה. ואני מרגישה את הדמעות בגרון, והנה הן מתפרצות החוצה.
אמא שלי יקרה.
ואני לא איתך.
אבל אז אני מדמיינת איך החיבוק הנפקד הזה נוסע רחוק ומוצא לו מקום בין הנשמות של החברות המדהימות האלה, שעברו כל כך הרבה דברים ביחד, שפשוט קשה לתאר. ואני מרגישה אותו משתחל שם, בשקט בשקט, בתוך הנתינה הצרופה הזאת, ומוצא מרגוע. אצלי זולגות הדמעות, אבל אצלה יש עוד חיבוק אחד שהוא כמעט שלי.
והדמעות זולגות לא בגלל שאני לא שם. ולא בגלל מה שהיא עברה. אלא רק מההתפעמות שלי מעוצמת הקשר שלהן, שחוצה כל מרחק וכל גבר וכל טרגדיה. חסר גבולות, חסר ביקורת, מלא עד קצהו באהבה. עם האהבה שלהן הן היו יכולות למלא את הכינרת.
אני מביטה בהן בהערצה. צועדת בצילה של החברות הזאת מאז שנשימה באפי, והיא כמו מטריה מגוננת בלי שאהיה בכלל מודעת אליה. דברים שהתרחשו בענן מעל ראשי, שמן הסתם השפיעו על מי שאני היום. אני מביטה בחברויות שלי עצמי ויודעת שגם ילדי יחיו בצל מטריה שכזאת.
כמה אפשר ללמוד מאמא שלך? כמה אפשר ללמוד מהנשים שמלוות אותי כל חיי, וכמעט כל חייה?
כל הזמן.
אני אסירת תודה על שהן כמו שהן. אני אוהבת אותן אהבת נפש. הן הנשים הכי חכמות בעולם בעיני. הן הותקפו בפצצות החזקות ביותר של החיים, כל אחת והפצצות שלה. והן שרדו. לאט לאט, כמו מנשימות אחת את השניה. לילות שלמים, בדרכים אבודות, בקצות עולם.
תודה לכן, המורות הגדולות ביותר שיש לי לחיים האמיתיים. לאהבות אמיתיות. לחברות אמיתית.
חזרה לבלוג
