בימים האחרונים אני עוברת על כל התמונות שלנו, לצורך פרוייקט חמוד וכייפי שרני ואני עובדות עליו. זה קשה לי מאוד, מצד אחד, כי כאילו כל החיים שלי בעשר השנים האחרונות חולפים לנגד עיני, אבל מאוד מאוד מרגש מצד שני. אני מוצאת סרטונים ותמונות מרגעים מדהימים ששכחתי מהם, או שפשוט סתם נאגרו להם בשקט. הנה למשל הסרטון הזה, שמעולם לא פורסם בגרסתו הנוכחית.

לפני שנה וחצי, כששהינו בלאדאק (כמו כל קיץ בשנים האחרונות), סיפרתי באחד מהדפים שאני מנהלת בפייסבוק על כך שאני יוצאת למסע אל עומק ההימלאיה הגבוהה. הצעתי לכל מי שרוצה, שאתלה שרשראות תפילה למענו, למען אהוביו או משפחתו.

יצאנו למסע בתקופה שבין ראש השנה ליום כיפור. פגשנו אנשי הימלאיה מרתקים, צפינו בסוסי פרא, חצינו מעברי הרים מהגבוהים בעולם וטבלנו כפות רגליים במי אגמים קפואים, בגובה של 4500 מ’. כתבתי על זה קצת כאן.

אבל חווית התליה של השרשראות היתה מעצימה ומרגשת יותר מהכל. היינו שלוש נשים, הבנות ואני, בתחושה של שליחות. של עומק ומשמעות והלב שלנו, למרות המחסור בחמצן, גדל מאוד באותם ימים.

די הופתעתי מהיחס של הבנות לכל זה. אמנם שיתפתי אותן ברעיון, אבל לא ביקשתי מהן להשתתף בשליחות. עשיתי אותה מתוך תחושה שבלב שלי, ולא ציפיתי מהן להצטרף אלי. אבל הן מצדן, אימצו את החוויה בטבעיות אל לבן ופשוט היו איתי, כאילו זה ברור מאליו, לאורך   כל הדרך. החל מרכישת השרשראות, דרך הביקור במקדש והגשת השרשראות לנזיר, שיברך על כל אחת מהן, וניהול רשימת השמות של כל מי שביקש, וההחלטה איפה לתלות איזו שרשרת (תלינו אותן בכמה נקודות משמעותיות לאורך המסלול).

הסרטון הזה הוא חלק קטן ממה שעברנו שם. וסרטון אחד מתוך מקבץ. כאן מצולם אגם טסומורירי. גלי צילמה, רני ואני תלינו. בגובה שכזה, קשה יותר לזוז, הנשימה רדודה ומחלישה (אחוזי החמצן דלילים), וקר מאוד, למרות השמש. אבל זה ממש לא הפריע לנו ♥.