הכל מתחיל בתחביב החדש שהילדים רכשו לעצמם. רכיבה על אופניים. אם בארץ היינו צריכים להתחנן בפניהם שיקחו את האופניים לסיבוב, אחרי הכל, האופניים זקוקים לקצת תשומת לב, לקצת אויר נקי בין גלגליהם, אזי כאן הרכיבה הפכה להיות פסגת שאיפותיהם.
למען הגילוי הנאות יש לציין שקצת קשה לשכוח כאן מאופניים, כיון שבכל צעד שני שמבצעים על מדרכות ה’לייק סייד’ יש חנות להשכרת אופניים ועל הכביש מרצדים להם הדו גלגלים כמו מנורות חג המולד.
וכך הגענו למצב שבו מהרגע שעפעפי מגלים שהם ערים ועד הרגע שבו אני נשברת סופית (בדרך כלל אחרי ארוחת הבוקר) הילדים מתרגלים עקביות ובפיהם רק שאלה אחת: ‘אפשר לרכב על אופניים?’
בהתחלה לבי עלץ בתוכי. סוף סוף הם גילו את הנאת הרכיבה, אבל אחרי שלושה ימים של טחינת מוח שלא היתה מביישת אף חוקר מנוסה, שכח הלב את עליצותו ותחת זאת התחיל למרוט את שערותיו.
או אז החלטתי לגייס את המילה ‘השכלה’ לטובתי ובתירוץ שהם במילא לא הולכים לבית הספר, הודעתי שמעכשיו בכל יום יש מטלה ‘חינוכית’ ורק אם הם צולחים אותה אסכים להתייחס למילה ‘אופניים’ כפי שמבקשים במילון ולא כפי שהתפרשה במוחי לאחרונה, הווה אומר, ‘מטחנת מוח’.
וכך יצא שהמטלה היומית סבה סביב ההגדרה של ‘השכלה גלובלית’, ותוך ניצול המקום האסטרטגי בו בחרנו להשתכן בחודשים אלו (=תיירים מכל העולם), בכל יום הם נשלחו לבדוק איך אומרים ‘אני יכול לרכב על אופניים?’ בשפה אחרת. אחרי התנגדות עדינה הם הבינו שאין מה לעשות, הם יאלצו ללמוד קצת, כמו שאמא קוראת לזה.
מאז השתנו חיי. לא עוד טחינה בלתי פוסקת מהבוקר השכם ועד בכלל. הקץ לנדנוד. או, לפחות, הקץ לנדנוד בעברית…מאותו יום בו הכרזתי ‘השכלה’, וחשבתי שהנה שמתי סוף למריטת השערות של לבי אני שומעת את אותה שאלה אבל בשכלול קטן אחד. היא מופיעה בהתחלה בעברית. אחר כך בצרפתית. אחר כך ברוסית. ובקוריאנית. ובסינית. וביפנית. ובספרדית. ובערבית. וב…
חזרה לבלוג
