הכאוס העולמי תפס אותנו עוד בינואר, בעודנו שוהים בנפאל. כיוון שנפאל חולקת גבול עם סין ומנהלת איתה קשרי מסחר ענפים (לנפאל אין ים, אלא רק שני גבולות: אחד עם סין ואחד עם הודו..), כבר כשהתחיל הבלגאן בסין סגרו את הגבול איתה.
בהתחלה זה התבטא בדברים הקטנים. מחירי השום עלו (עד שהנפאלים ייצרו את השום בעצמם), מוצרים מסויימים נעלמו מהמדפים ואפילו ה”באבלס” ב”באבלס טי”, אחד המשקאות שגלי הכי אוהבת, נעלמו והמסעדה היתה צריכה לסגור.
בהתחלה חשבנו שזה אירוע מקומי יחסית, שהוא לא יגיע אל שאר העולם ורק כאן, במזרח, יראו את ההשלכות שלו.
בפברואר, כמו כל פברואר, התחלנו לחשוב לאן ממשיכים מנפאל, כאשר התכנון היה להמשיך לוייטנאם, (דרך כמה ימים בבנגקוק ?) לשבת על איזה חוף צפוני ולראות את הים כל יום. משם חשבנו להגיע לאירופה ולהעביר שם את כל הקיץ. רני ואני היינו אמורות לצאת למסע נשים הרפתקני במיוחד ואפילו התחלנו ללמוד רוסית לקראתו..
במרץ הבנו שזה לא יקרה. ברגע האחרון החלטנו שמוטב שנשאר בנתיים במקום, בלי לזוז, בלי לטוס, ובלי לעשות תנועות גדולות מדי. כאן בפוקרה יש לנו דירה גדולה, לכל ילד יש חדר, יש מטבח ואינטרנט. יש מקינטה ונוף לאגם. הכל בסדר כרגע.
נכון לעכשיו אנחנו בסגר כבר כמעט חודשיים. ונראה שזה יימשך עוד תקופה. רוב החנויות סגורות, המסעדות, ומשרדי ממשלה. הכל סגור פרט לחנויות המכולת, ירקות, מאפיות, בתי מרקחת וכו’. אסור לנסוע כך שהכבישים ריקים, ואם בונציה הדולפינים חזרו לחגוג במים, והפינגווינים מנהלים מוזיאונים בארה”ב, אז אצלנו הפרות חזרו לחגוג ברחובות השקטים.
הנפאלים בעיקר משחקים ‘כדור נוצה’ על הכביש.
אנחנו יוצאות לעתים קרובות להליכה על האגם, צופות בעופות המים, בפרחי הלוטוס, היקינטון ובשושנות המים שמקשטים את האגם. קמות מוקדם כדי להספיק ללכת לחנות האורגאנית (שפתוחה רק בימי שישי ורק משבע עד תשע) ולקנות קפה נפאלי אורגאני, מלח ורוד, אורז חום, סבון חלב יאק ועוד.
קופצות לחנות הגבינות ומצטיידות ביוגורט טבעי ובגבינת עזים וחמאה מקומית.
אני הולכת לחברתי היפנית ומקבלת ממנה מתחת לתריס המוגף של המסעדה שלה, מולסה שחורה (אני אוהבת את הקפה שלי מתוק..) וחלב קוקוס שהיא מכינה לי על המקום.
גלי, שחגגה יומולדת 14 במהלך הסגר, לומדת קוריאנית. רני לומדת לבשל ולאפות. הכלב של השכנים מלמעלה, קוקר ספנייל מתוק העונה לשם ‘ליאו’, בא לבקר אותי בכל בוקר ואנחנו יושבים במטבח או על המרפסת והוא נותן לי ללטף אותו. ועם אעישה, הכלבה העליזה של השכנים מלמטה אני יוצאת להליכות ולקניות.
כבר מפברואר ההכנסה שלי פחתה בכ- 80%. בתור אחת שרוב הפרנסה שלה מתבססת על תיירות למזרח..אני לא ממש רואה מתי כל זה ישתפר.
אבל ככל שאני מרגישה חוסר, עולה בי צורך לתת. לא מבינה את עצמי, אבל זה משהו מאוד פנימי וחזק. ככל ש’אין מה לעשות’, עולה הצורך כן לעשות.
אז אני כותבת את הספר השני בסדרה (אם חשבתם ש‘מלפפונים חמוצים במונגוליה’ הוא חושפני, חכו לספר השני.. ?). ומצלמת סרטונים (אתגר גדול לאדם מופנם כמוני). אבל בעיקר כמהה לפגוש אנשים שעדיין לא פגשתי, להעשיר, לתת ערך והשראה ותמיכה לכל אלה שעדיין לא מצאו אותי. להתרחב, לפרוש את עצמי כמו מפרש גדול וגם לפרוס את עצמי לפרוסות רבות כך שיהיה לכל אחד.
אם עד עכשיו כתבתי לי בחדרי הקט, ולא באמת ידעתי מי מקשיב, אם עד עכשיו זה דווקא היה לי נכון, והתאים לאופיי השקט והמופנם, אז לאחרונה משהו התהפך. ויש בי צורך דווקא לפגוש באופן אישי. כאילו..מלב אל לב. כמה שזה ‘גבינתי’ (באנגלית זה נשמע יותר טוב ?), זה באמת נכון. מרגישה שאחרי כמעט 10 שנים, כבר יש לי בטחון שיש לי מה לתת.
לא בהכרח לאנשים שמתכננים טיול ארוך. הם כבר לא צריכים אותי. אלא לכל השאר. אלה שהולכים למשרד כל יום, אלה שחולמים על שינוי כלשהו ולא ממש יודעים מאיפה להתחיל, אלה שפשוט רוצים קצת אויר, קצת יותר חופש, קצת אור בקצה המנהרה. אלה שעדיין לא ממש יודעים מה הם רוצים. אני רוצה אפילו לפגוש את אלה שטוב להם ככה.
אני לא רוצה לשנות להם את החיים. אלא רק להראות להם שזה אפשרי. שינוי מזערי או שינוי מקצה אל הקצה. הכל מתחיל באותו צעד קטן. אם וכאשר ירגישו צורך בכך.
בקיצור, הייתי רוצה רק להיות החלון הקטן שמכניס קצת אויר.
אז התחלתי ב’זום’, במפגשים קטנים של 10-20 אנשים, אני קצת מדברת והרבה עונה על שאלות. וכך כל מפגש הוא ייחודי ומעניין לכולם. וכל אחד יוצא עם משהו. והעיקר- זה פשוט נעים. (תפסו לכם ערב פנוי ובואו למפגש גם!)
וכך, בנתיים בנפאל, הסגר הביא איתו דווקא התרחבות. כי אני, רק תנו לי כמה כללים ותראו איך אני מוצאת דרך לעקוף אותם, עם חיוך :-).
