“People cry, not because they are weak. It is because they’ve been strong for too long” ~ johnny depp
מרץ- אפריל, 2017.
נפאל.
כבר שבועות שהנער מבקש לעזוב את פוקרה ולהמשיך הלאה. אני באופן אישי זורמת. אבל רציתי שהבנות יספיקו עוד קצת בצפר, ושישלימו את קורס ההגנה העצמית (עם אלוף נפאל!) שהן התחילו.
חשוב, לא?
אז דחיתי ודחיתי.
עד שהחיים הודיעו לי שזהו. את חייבת להמשיך הלאה.
ובדיוק כשכבר החלטתי להתבגר ולקחת את העניינים לידיים, הגיע חבר בבוקר ולקח אותנו ספונטנית לחמישה ימים של הרפתקאה בהרים המושלגים של חבל מוסטנג.
ורק אחרי שחזרנו התחלתי לחפש כרטיסים, ולא הצלחתי להחליט על תאריך מדויק, עד שכבר הייתי חייבת. הנער בעצמו קם בוקר אחד והודיע שהיום קונים כרטיסים ולא מעניין אותו. ואני…הדמעות זלגו כבר אז. בשקט, אחרי שהוא סגר את הדלת אחריו.
ודווקא עשינו דיל ממש שווה. מצאנו כרטיסים מפוצלים לוייטנאם, בחצי מחיר מעלות כרטיסים ישירים. מה שאומר שנטוס קודם כל לבנגקוק, נשהה שם קצת (שנים לא הייתי בבנגקוק!) ואחרי שלושה ימים נמשיך בקטנה לסייגון, וייטנאם. אני אוהבת את הפיצולים האלה, כי מרוויחים עוד יעד על הדרך. ואם זה יוצא לי יותר זול מכרטיס ישיר אני בכלל מרגישה שהרווחתי פעמיים.
עד היום האחרון הייתי בהכחשה, מה שאומר שבמקום לארוז, עוד לקחתי את גלי לחצי יום כיף, כולל שיעור קוריאנית כרגיל, ואחריו מפגש יצירה עם הילדים של השכונה, כמו כל יום שבת, על האגם.
אבל הכאב בחזה לא נתן לי לשכוח. הפרידה מנפאל הולכת להיות קשה הפעם.
בלב חצי שבור עזבתי את פוקרה. לילה בקטמנדו, והנה אנחנו על המטוס לבנגקוק.
חרא.
בין נפאל לבנגקוק
לפני כמה חודשים שאלה אותי טל גפני, כשבילינו יחד בנפאל, למה אני לא נראית שמחה. החיים שלי נראו לה החלום בהתגלמותו. פסגת האושר, החופש. יש לי את כל מה שהמון אנשים חולמים עליו.
אז איך זה שאני לא מהלכת על ענן באופן קבוע?
לא ממש היה לי כוח לענות לה. אבל ניסיתי להסביר שאני חיה ככה. זאת לא חופשה. או ‘הפסקה’. אלה החיים שלי. שבע שנים. ובחיים לא תמיד הכל ורוד נצנצים, למרות שלאנשים מרחוק זה נראה ככה. גם הילדים שלי רבים, גם לי יש שני מתבגרים בבית, גם לי יש רגשות ומערכות יחסים, וגברים שעושים לי טוב או לא טוב, ודאגות פשוטות כמו כסף, פנסיה, בריאות, מס הכנסה, העתיד..וגם לי יש געגוע לכל מיני מקומות ואנשים.
ולפני שבועיים בערך שאל אותי עדי, שמנהל את or2k בנפאל (מסעדה פופולארית), וגם הוא מסתובב בעולם כבר שנים, אם אני כותבת בבלוג שלי גם על הדברים הפחות טובים. אם אני לא מוכרת כאן חלום לא מציאותי.
עניתי ש’בארור’. ושאלתי את עצמי אם גם אצלו לפעמים הלב חצי שבור. וידעתי שכן. למרות החיים שלו שנראים מבחוץ מעולים. ולמרות שאני כל הזמן יורדת עליו על החיים המדהימים שיש לו..
לפעמים אני לא שמחה.
לפעמים אני צריכה לשהות שם, בחצי הכוס הריקה דווקא.
כי הלב שלי חצי שבור. כי כואב לי, ובא לי לבכות למרות שהחיים שלי דבש.
כשהילדים שלי בוכים, או כשקשה להם אני אף פעם לא מנסה ‘לכבות’ את זה. אני מחבקת ונותנת להם לבכות כמה שצריך. אז למה לעצמי אני כל הזמן רק אומרת ‘די’?
בנגקוק
אז חצי ריקה, בדמעות, נחתתי בבנגקוק, והגענו לביתו של או (O), תאילנדי מקסים שאירח אותנו בצורה מופלאה. יצאנו לסמטאות הקטנות, אכלנו איתו מלא מנות תאילנדיות בדוכנים הקטנים ובמסעדות המקומיות שהתפריט שלהן בתאילנדית והמחירים בהתאם.
הוא לקח אותנו לסיבובים בעיר על הטוסטוס שלו, וכשרני ואני יצאנו ליום קניות (בכל זאת..), הוא עשה ליותם ולגלי יום כיף אדיר ברחבי בנגקוק. הם ראו את הארמון, ושטו במעבורת, וביקרו בצ’יינה טאון ועוד מלא.
הוא סיפר לנו המון דברים על בנגקוק, על העיר העתיקה ועל העיר החדשה, ועל המצב עם בורמה ולאוס. אני שאלתי מליון שאלות על המלך והחוקים (למלך מותר יותר מאישה אחת, אבל לשאר התושבים לא. ובכלל שקט, כי אסור לדבר על זה..) והוא ענה לי בסבלנות ובשמחה.
כל ערב הלכנו הבנות ואני, ככה חצי שבורה, למסאז’ תאילנדי במכון המקומי עם הנשים המקסימות שצחקקו כל המסאז’ (בעיקר הצחיק אותן כל פעם שגלי קראה לי ‘אמא’. למישהו יש מושג אם ‘אמא’ בתאילנדית זה מילה גסה או משהו?).
חידשנו גם חיסונים במרפאת מטיילים מפוארת.
עשינו את הכביסה הכי זולה שאי פעם עשינו (“ילדים, יש לכם עוד משהו? חפשו, כל מה שאפשר, אנחנו מכבסים ה-כ-ל. בעצם, בואו פשוט ניקח את התיקים ונכניס אותם ככה, כמו שהם”).
רכבנו על הרכבת הקלה לכל מקום וברור שמכל מאות התאילנדים שנסעו באותו קרון יחד איתנו, פגשנו שם דווקא ישראלי אחד שמיד ניגש לבדוק אם אנחנו צריכות עזרה או משהו :-). נפרדנו ב”תעשו חיים” המסורתי.
פגשתי את בנגקוק אחרת, ונהניתי מכל רגע. היינו בלי טלפון ובלי אינטרנט וככה נזרקנו עליה עם כל החושים.
כן. גם בלב חצי שבור. ועל מצב ‘חצי כוס ריקה’.
היה נהדר. וכואב בחזה. והעיניים שלי בטח הסגירו את הכל. כי ככה אני.
ולא יכולתי אחרת. ונלחמתי כי זה לא הגיוני. הרי החיים שלי דבש. כוסאמק.
וייטנאם
לפני שבועיים נחתנו בוייטנאם. היינו כמה ימים בסייגון ומשם נסענו לחוף. מאז אנחנו כאן. אני כותבת לכם אי בוק חדש (ונותנת שם את כל כולי, ועוד קצת). וגם שוחה בבריכה, ואוכלת לפעמים והולכת למסאג’. ועושה יוגה ומבלה עם הילדים.
חצי ריקה.
והעפתי את כל המוסיקה הישנה מהאם-פי (כן, עדיין יש לי אחד כזה) ושמתי הכל חדש. שזה ציון דרך גדול בשבילי.
עד שאתמול לקחתי את עצמי להליכה על הטיילת. והירח הכמעט מלא השתקף כל כך יפה על פני המים השחורים. וזהו. שחררתי. כן. הכל מעולה. אבל הלב לא. והלב רוצה לכאוב את כאבו, בשקט בשקט, כמו שכואב אצלי בדרך כלל.
למה אנחנו פוחדים כל כך מהכאב? למה אנחנו לא זורמים איתו וזהו? כשהוא מגיע אז הוא מגיע. פשוט. נקי. רגיל. גולשים עליו, נותנים לו להסתובב קצת. נותנים לו לתת לנו את מה שהוא אמור לתת לנו. וממשיכים הלאה. יש משהו מדהים בכאב. הוא מביא איתו תובנות ברמה אחרת. אם רק נותנים לו.
למה אנחנו פוחדים מהכאב בעיניים של אחרים? למה אנחנו לא מביטים בהן, בשקט, בלי לומר מילה. מקבלים את זה שעכשיו כואב לאדם שעומד מולי. בלי לשאול ובלי לנסות לתקן. אלא רק לתת מקום. כואב. קורה.
והעיניים שלי אולי עצובות עכשיו אבל זה לא אומר שהאוכל התאילנדי לא טעים לי. שהשייק בסייגון לא היה מדהים. שההליכה על החוף עם שתי בנותי לא מענגת.
הכל אחלה. וגם לא.
פירוט על כמה עלה לי בדיוק הטיולון בבנגקוק, וגם הסבר מפורט איך אני מצליחה לבקר גם ביעדים שנחשבים יקרים, בלי לחרוג מהתקציב שלי תוכלו לקרא כאן.
