אתמול גלי ואני עזבנו את פוקרה, אחרי כמעט חצי שנה. וזה תמיד מצחיק אותי כי החברים בשכונה בכל שנה מופתעים מחדש כשאנחנו עוזבים.
גרנו בבית בשכונה שקטה אבל במיקום ממש נוח. היתה לנו רצפת פרקט, שתי מרפסות, מטבח גדול ומים חמים במקלחת. הכלבה המתוקה של השכנים והחתול של הבניין שבא לבקר בכל יום :-). היה שליח של ירקות ושליח של כביסה. יכולתי להזמין גרנולה תוצרת בית, ושוקולד בריא. היתה אישה שבאה לעזור בניקוי וסידור הבית והיה לנו תנור חימום מופלא.
וכמובן, המקינטה של הקפה.
עברנו כאן את כל החורף וכמעט את כל האביב, וחיכינו עם כולם לגשם שיבוא כבר (תבינו בהמשך)…
רני (בתי האמצעית, כבר בת 21) באה לגור קרוב אלינו למשך שלושה חודשים והיה לי ממש כיף עם שתי בנותי. היא אמנם היתה איתנו לא מעט בקיץ, באירופה, ואחר כך בסתיו טסה איתנו לחודש בתאילנד, אבל אז אנחנו נשארנו והיא המשיכה לכמה חודשים בהודו. בשנים האחרונות היא מין באה והולכת, חיה את חייה, זזה איך שבא לה ומנהלת עסק עצמאי אונליין.
כן. גם ילדים שאין להם בית עוזבים בסוף את הבית… :-).
יצאנו לטרק של סופ”ש בהרים הסמוכים, נסענו באוטובוס לנהר הצלול שנושק לכפרי הדייגים של פוקרה וקישקשנו הרבה בליווי כוס צ’אי מתוק.
אני נסעתי קצת לבד לנהר והשארתי את שתיהן להסתדר בעצמן. לא היה לי קל…
חגגנו ביחד יומולדת 18 לגלי (בתי הקטנה. הייתם מאמינים?), בסופ”ש שהוקדש לפרידה מהילדות וכניסה לעולם המבוגרים. שיחקנו משחקי קופסא, עשינו מסאג’ אכלנו עוגה וגם הלכנו להרים כוסית קוקטייל.
ערב עזיבתה של רני הלכנו לשבת בבית קפה שבו מופיע אחד המוסיקאים שאני הכי אוהבת. שתינו מיץ בריאות, צחקנו מלא והקשבנו לו. חיכיתי לשיר אחד מיוחד שאני ממש אוהבת, אבל הוא לא הגיע. לקראת הסוף רני קמה, ניגשה אליו, וביקשה ממנו שישיר את השיר. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו עשה משהו כזה בשבילי. הבטתי בבתי, והאישה המדהימה שגדלה להיות, והתרגשתי עד דמעות.
למחרת היא יצאה לה להודו ומשם לשוויץ.
אז כן, השתדלנו להעביר את הזמן בנעימים, אבל במהלך חצי השנה הזאת היינו רוב הזמן בשגרה פשוטה.
גלי נכנסה לשגרת לימודים חדשה. היא קיבלה שעורי מתימטיקה, פילוסופיה, תכנות, שיווק ומכירות. וגם שעורי פסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. למדה אמנות וגם עשתה יוגה.
את השגרה החדשה הזאת בנינו, אחרי שהמורה הפרטית הקבועה שלה (כבר עשר שנים..) היתה עסוקה ולא יכולה היתה להמשיך וללמד אותה. אז גייסנו כוחות, מצאנו מורים מדהימים ויצרנו תכנית כייפית ומעשירה עבורה.
ואני בעיקר כתבתי. העליתי אתר חדש שלם על תאילנד (לא בשבילי, בשביל לקוח. כן. משלמים לי עכשיו על זה שאני מטיילת… :-)), כתבתי לאתר שלי וליוויתי הרבה משפחות לקראת יציאה לטיול משלהן, אליהן התווספו משפחות מפונות שהחליטו לצאת להתאוורר קצת. שמתי לב לתופעה מעניינת. למרות הקבוצות וכל המידע שיש עכשיו באינטרנט – נראה שהמשפחות שאני מלווה זקוקות יותר מתמיד להכוונה, וליחס אישי. הקשר בנינו צמוד יותר, קרוב יותר ואני מוצאת את עצמי נותנת מענה תכוף יותר ממה שנתתי עד לא מזמן. עבורי זה מאוד נחמד, כי אני ממש חווה את המסע שלהם יחד איתם :-).
בביקור שלנו הפעם גם עשיתי חשבון בנק מקומי וכך יכולתי להשתמש באפליקציות התשלום הנוחות להפליא שצוברות תאוצה בכל רחבי המזרח. זאת היתה חוויה מלהיבה במיוחד. יכולתי לשלוח את גלי לקנות יוגורט טרי ואגוזים, ולהעביר לחנות כסף מכל מקום שבו הייתי :-).
חוץ מעבודה.. הרבה פחות הליכה על האגם והרבה יותר יוגה עם עצמי בבית.
עברו לידנו כמה חגים נפאליים (שיבא ראטרי- יום ההולדת של האל שיבא, הולי – חג האביב והצבעים, ראש השנה הנפאלי) וגם כמה חגים בינלאומיים, וגם כמה יהודיים. השתדלנו לציין אותם אבל לא כל כך השתתפנו השנה.
לא ממש יצאנו לאירועים ולמסיבות, וגם לא להופעות, לפסטיבלים או לריקודים. מקסימום איזה זמר בבית קפה. הכל היה אחרת. הלב כבד. אין שום חשק באמת לחגוג. רק לשהות, לבהות. בשקט.
לקראת תחילת האביב, חודש שלם היה אובך ודרגות גבוהות של זיהום אויר בכל האזור. אי אפשר היה לראות את ההרים, והאגם נראה כאילו מישהו צבע אותו בשחור לבן.
ואז התחילו הגשמים סוף סוף… לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהתרגשתי ככה מגשם.
ובבת אחת המסך הוסר…
בסוף חודש מאי גלי ואני קיפלנו שוב את הבית, ארזנו שוב חיים שלמים אל תוך שתי מזוודות, ויצאנו לכיוון קיץ באירופה.
באוטובוס, בדרך לקטמנדו ומשם לטיסה החוצה מנפאל, ביקשתי מושב עם חלון לנהר. זה מה שאני תמיד מבקשת בנסיעה האחרונה שלי מפוקרה לקטמנדו, לפני שאני עוזבת.
