לאמהות שלנו קשה. שבועות ספורים לפני הנסיעה, לפני הפרידה שמי יודע מה תהיה אורכה, וקשה להן.
כבר שבוע אנחנו חולקים את אותו בית. לפעמים אצל האמא הזאת, לפעמים אצל השניה. כל אחת והנקודות הנעימות, כל אחת והנקודות הדוקרניות.
בימים האחרונים עולה אצלי הרהור. איך כשהיינו צעירים הן לא רצו שנעזוב, הן היו רגילות לנוכחות שלנו, פחדו מהחלל שנותיר אחרינו. ועכשיו- הן מארחות אותנו בשמחה, אבל קשה להן. הן רגילות למרחב הפרטי שלהן, והנוכחות הבלתי פוסקת שלנו (ושל עוד שלושה ילדים) מכבידה.
הן לא מתלוננות. אבל אני מרגישה. מזדחלת לה באיטיות התחושה שאנחנו מכבידים. הולכים על ביצים כדי שירגישו אותנו כמה שפחות, מנסים לעזור ככל האפשר, או, יותר נכון, לתפוס את הדברים בזמן לפני שהן כבר עושות אותם בעצמן, כי הן לא יבקשו עזרה ויעדיפו לעשות הכל לבד.
ואני מנסה לחשוב איך נעבור את השבועות הקרובים..מה יהיה?
חזרה לבלוג
