“People cry, not because they are weak. It is because they’ve been strong for too long” ~ johnny depp

מרץ- אפריל, 2017.

נפאל.

כבר שבועות שהנער מבקש לעזוב את פוקרה ולהמשיך הלאה. אני באופן אישי זורמת. אבל רציתי שהבנות יספיקו עוד קצת בצפר, ושישלימו את קורס ההגנה העצמית (עם אלוף נפאל!) שהן התחילו.

חשוב, לא?

אז דחיתי ודחיתי.

עד שהחיים הודיעו לי שזהו. את חייבת להמשיך הלאה.

ובדיוק כשכבר החלטתי להתבגר ולקחת את העניינים לידיים, הגיע חבר בבוקר ולקח אותנו ספונטנית לחמישה ימים של הרפתקאה בהרים המושלגים של חבל מוסטנג.

ורק אחרי שחזרנו התחלתי לחפש כרטיסים, ולא הצלחתי להחליט על תאריך מדויק, עד שכבר הייתי חייבת. הנער בעצמו קם בוקר אחד והודיע שהיום קונים כרטיסים ולא מעניין אותו. ואני…הדמעות זלגו כבר אז. בשקט, אחרי שהוא סגר את הדלת אחריו.

ודווקא עשינו דיל ממש שווה. מצאנו כרטיסים מפוצלים לוייטנאם, בחצי מחיר מעלות כרטיסים ישירים. מה שאומר שנטוס קודם כל לבנגקוק, נשהה שם קצת (שנים לא הייתי בבנגקוק!) ואחרי שלושה ימים נמשיך בקטנה לסייגון, וייטנאם. אני אוהבת את הפיצולים האלה, כי מרוויחים עוד יעד על הדרך. ואם זה יוצא לי יותר זול מכרטיס ישיר אני בכלל מרגישה שהרווחתי פעמיים.

עד היום האחרון הייתי בהכחשה, מה שאומר שבמקום לארוז, עוד לקחתי את גלי לחצי יום כיף, כולל שיעור קוריאנית כרגיל, ואחריו מפגש יצירה עם הילדים של השכונה, כמו כל יום שבת, על האגם.

אבל הכאב בחזה לא נתן לי לשכוח. הפרידה מנפאל הולכת להיות קשה הפעם.

בלב חצי שבור עזבתי את פוקרה. לילה בקטמנדו, והנה אנחנו על המטוס לבנגקוק.

חרא.

בין נפאל לבנגקוק

לפני כמה חודשים שאלה אותי טל גפני, כשבילינו יחד בנפאל, למה אני לא נראית שמחה. החיים שלי נראו לה החלום בהתגלמותו. פסגת האושר, החופש. יש לי את כל מה שהמון אנשים חולמים עליו.

אז איך זה שאני לא מהלכת על ענן באופן קבוע?

לא ממש היה לי כוח לענות לה. אבל ניסיתי להסביר שאני חיה ככה. זאת לא חופשה. או ‘הפסקה’. אלה החיים שלי. שבע שנים. ובחיים לא תמיד הכל ורוד נצנצים, למרות שלאנשים מרחוק זה נראה ככה. גם הילדים שלי רבים, גם לי יש שני מתבגרים בבית, גם לי יש רגשות ומערכות יחסים, וגברים שעושים לי טוב או לא טוב, ודאגות פשוטות כמו כסף, פנסיה, בריאות, מס הכנסה, העתיד..וגם לי יש געגוע לכל מיני מקומות ואנשים.

ולפני שבועיים בערך שאל אותי עדי, שמנהל את or2k בנפאל (מסעדה פופולארית), וגם הוא מסתובב בעולם כבר שנים, אם אני כותבת בבלוג שלי גם על הדברים הפחות טובים. אם אני לא מוכרת כאן חלום לא מציאותי.

עניתי ש’בארור’. ושאלתי את עצמי אם גם אצלו לפעמים הלב חצי שבור. וידעתי שכן. למרות החיים שלו שנראים מבחוץ מעולים. ולמרות שאני כל הזמן יורדת עליו על החיים המדהימים שיש לו..

לפעמים אני לא שמחה.

לפעמים אני צריכה לשהות שם, בחצי הכוס הריקה דווקא.

כי הלב שלי חצי שבור. כי כואב לי, ובא לי לבכות למרות שהחיים שלי דבש.

כשהילדים שלי בוכים, או כשקשה להם אני אף פעם לא מנסה ‘לכבות’ את זה. אני מחבקת ונותנת להם לבכות כמה שצריך. אז למה לעצמי אני כל הזמן רק אומרת ‘די’?

בנגקוק

אז חצי ריקה, בדמעות, נחתתי בבנגקוק, והגענו לביתו של או (O), תאילנדי מקסים שאירח אותנו בצורה מופלאה. יצאנו לסמטאות הקטנות, אכלנו איתו מלא מנות תאילנדיות בדוכנים הקטנים ובמסעדות המקומיות שהתפריט שלהן בתאילנדית והמחירים בהתאם.

הוא לקח אותנו לסיבובים בעיר על הטוסטוס שלו, וכשרני ואני יצאנו ליום קניות (בכל זאת..), הוא עשה ליותם ולגלי יום כיף אדיר ברחבי בנגקוק. הם ראו את הארמון, ושטו במעבורת, וביקרו בצ’יינה טאון ועוד מלא.

הוא סיפר לנו המון דברים על בנגקוק, על העיר העתיקה ועל העיר החדשה, ועל המצב עם בורמה ולאוס. אני שאלתי מליון שאלות על המלך והחוקים (למלך מותר יותר מאישה אחת, אבל לשאר התושבים לא. ובכלל שקט, כי אסור לדבר על זה..) והוא ענה לי בסבלנות ובשמחה.

כל ערב הלכנו הבנות ואני, ככה חצי שבורה, למסאז’ תאילנדי במכון המקומי עם הנשים המקסימות שצחקקו כל המסאז’ (בעיקר הצחיק אותן כל פעם שגלי קראה לי ‘אמא’. למישהו יש מושג אם ‘אמא’ בתאילנדית זה מילה גסה או משהו?).

חידשנו גם חיסונים במרפאת מטיילים מפוארת.

עשינו את הכביסה הכי זולה שאי פעם עשינו (“ילדים, יש לכם עוד משהו? חפשו, כל מה שאפשר, אנחנו מכבסים ה-כ-ל. בעצם, בואו פשוט ניקח את התיקים ונכניס אותם ככה, כמו שהם”).

רכבנו על הרכבת הקלה לכל מקום וברור שמכל מאות התאילנדים שנסעו באותו קרון יחד איתנו, פגשנו שם דווקא ישראלי אחד שמיד ניגש לבדוק אם אנחנו צריכות עזרה או משהו :-). נפרדנו ב”תעשו חיים” המסורתי.

פגשתי את בנגקוק אחרת, ונהניתי מכל רגע. היינו בלי טלפון ובלי אינטרנט וככה נזרקנו עליה עם כל החושים.

כן. גם בלב חצי שבור. ועל מצב ‘חצי כוס ריקה’.

היה נהדר. וכואב בחזה. והעיניים שלי בטח הסגירו את הכל. כי ככה אני.

ולא יכולתי אחרת. ונלחמתי כי זה לא הגיוני. הרי החיים שלי דבש. כוסאמק.

וייטנאם

לפני שבועיים נחתנו בוייטנאם. היינו כמה ימים בסייגון ומשם נסענו לחוף. מאז אנחנו כאן. אני כותבת לכם אי בוק חדש (ונותנת שם את כל כולי, ועוד קצת). וגם שוחה בבריכה, ואוכלת לפעמים והולכת למסאג’. ועושה יוגה ומבלה עם הילדים.

חצי ריקה.

והעפתי את כל המוסיקה הישנה מהאם-פי (כן, עדיין יש לי אחד כזה) ושמתי הכל חדש. שזה ציון דרך גדול בשבילי.

עד שאתמול לקחתי את עצמי להליכה על הטיילת. והירח הכמעט מלא השתקף כל כך יפה על פני המים השחורים. וזהו. שחררתי. כן. הכל מעולה. אבל הלב לא. והלב רוצה לכאוב את כאבו, בשקט בשקט, כמו שכואב אצלי בדרך כלל.

למה אנחנו פוחדים כל כך מהכאב? למה אנחנו לא זורמים איתו וזהו? כשהוא מגיע אז הוא מגיע. פשוט. נקי. רגיל. גולשים עליו, נותנים לו להסתובב קצת. נותנים לו לתת לנו את מה שהוא אמור לתת לנו. וממשיכים הלאה. יש משהו מדהים בכאב. הוא מביא איתו תובנות ברמה אחרת. אם רק נותנים לו.

למה אנחנו פוחדים מהכאב בעיניים של אחרים? למה אנחנו לא מביטים בהן, בשקט, בלי לומר מילה. מקבלים את זה שעכשיו כואב לאדם שעומד מולי. בלי לשאול ובלי לנסות לתקן. אלא רק לתת מקום. כואב. קורה.

 והעיניים שלי אולי עצובות עכשיו אבל זה לא אומר שהאוכל התאילנדי לא טעים לי. שהשייק בסייגון לא היה מדהים. שההליכה על החוף עם שתי בנותי לא מענגת.

הכל אחלה. וגם לא.

פירוט על כמה עלה לי בדיוק הטיולון בבנגקוק, וגם הסבר מפורט איך אני מצליחה לבקר גם ביעדים שנחשבים יקרים, בלי לחרוג מהתקציב שלי תוכלו לקרא כאן.

לפעמים נדמה לי שאנשים חושבים שיש לי איזה מרתף סודי ובו אני מסתירה את כל המקומות המדהימים האלה שעל חלק מהם אני כותבת.

ולא מגלה לאף אחד..

או שאם לא זה, אז לפחות יש לי ידע קדום, צרוב בכלי הדם, שעבר אלי דרך עשן המדורה בלילות בהם הייתי יושבת עם סבתי (שהיתה חצי אלבטרוס וחצי אישה, והכירה את כל המקומות בתבל) ורוקחת שיקויי הרפתקאות.

פעם מישהו אמר לי שלהסתובב איתי ברחוב בכל מקום בעולם זו הרגשה אחרת לגמרי. זה כמו להסתובב עם טייל מקצועי, שהרדאר שלו מכוון והכל עובד כמו שצריך והוא פשוט יודע לאן, מתי, מה (ומה לא) ,כמה.

זו היתה אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי בחיים שלי. והוא אמר את זה כאילו זה כל כך ברור, כאילו אין אפילו סיבה לציין את זה.

(תודה נתי!).

והלואי שזה היה נכון. אבל האמת היא שזה לא.

האמת היא שאין לי מושג לאן ללכת.

בדיוק כמוכם :-).

ואולי הרבה יותר. אני כזאת קלולס ורחפנית, שגם כשאני מתאמצת, ובודקת קצת באינטרנט ושואלת כמה אנשים- אני עדיין מגיעה ליעד חדש קלולס לגמרי.

ולא רק זה, אלא שאני, כמו שאני, בדרך כלל מחליטה על היעד הבא ברגע הכי אחרון שרק אפשר, כך שבמילא זה לא משאיר לי זמן להתכונן אליו.

אני נוחתת פחות או יותר ב”לא נודע”, כל פעם מחדש.

אז איך אני בכל זאת מוצאת את כל המקומות השווים האלה?

או.

הסיבה שנתתי כאן את ההקדמה הזאת ושסיפרתי לכם כל כך הרבה על עצמי, היא שדווקא העובדה שאני כזאת, היא זאת שמאפשרת לי למצוא ולדעת לאן ללכת.

למעשה, ביעדים אליהם הגעתי הכי קלולס, מצאתי את המקומות הכי מדהימים וזכינו בחוויות הכי מרגשות.

כלומר:

1. בגלל שאני כל כך אוהבת את החיים האלה, תמיד אמשך לקרא עוד פרט ועוד קטע קטן ועוד סטטוס בפייסבוק שקשור למקומות מעניינים (יש לציין שאני לא משתייכת לשום קבוצת מידע של מטיילים. פרט לכמה קבוצות מטיילים מחו”ל שמנהלים סגנון חיים דומה לשלי). זה לא משהו שאני בכלל מחליטה עליו, זה פשוט קורה, בלי שאשים לב. וכך יוצא שהידע נצבר בכל זאת. משהו נצרב. והם יושבים להם שם, פרטים קטנים וכביכול חסרי משמעות. עד הרגע שבו אני ממש זקוקה להם- ובאותו רגע ממש, הם נשלפים וזה נראה כאילו אני מה-זה מבינה ויודעת..

2. בגלל אותה סיבה, אני תמיד שמחה לתפוס טיילים לשיחה, קצרה ככל שתהיה, על המקום ממנו באו. לא מזמן, למשל, פגשתי שלושה טיילים בפוקרה, נפאל. הם דיברו בשפה מוזרה. מיד פניתי אליהם ושאלתי מאיפה הם (אני עושה את זה הרבה..). מסתבר שהם היו מבורמה. וואו, בורמה, זה מקום שאני מתה להגיע אליו. אז לאן כדאי ללכת? איך זה שם? מכירים מקומות לא מתויירים ושווים? ואיך המחירים?…בואו נתחבר בפייסבוק. רני, בתי בת ה-14 כבר כתבה לעצמה שמות של כמה מקומות (הם הראו לנו אותם מיד בגוגל אימאג’).

עכשיו, אני אמנם מאוד רוצה לבקר בבורמה, אבל היא לא ממש בתכנון כרגע. מצד שני, אין לדעת. קיבלתי מידע מעניין ואני שומרת אותו. בתוך חמש דקות של שיחה, בורמה נהיתה הרבה יותר ברורה לי. איפה לנחות, מה ממזרח מה ממערב, איפה הים, איפה בערך האי הזה שהם המליצו עליו. ועוד זכיתי בשלושה חברים חדשים :-).

3. לרוב היעדים אני מגיעה עם דף חלק. ככה אני אוהבת. ובמקום לנבור באינטרנט שעות, אני פשוט זורמת עם המקום, עם ההזדמנויות, עם המקומיים, עם הידע שכבר שמור איפשהו באיזה מגירה אצלי או עם טיילים אחרים שכבר שחטו את הדרכים עם סוליות הטרקטור שלהם. אני אף פעם לא שואלת אם כדאי ללכת לאנשהו. או מה יש לעשות שם. את זה כבר אגלה לבד. אני שואלת רק שאלות מעשיות. באיזה אזור כדאי לשון, איך מגיעים..

4. אני סומכת על עצמי. דוקא בגלל שאין לי מושג, ושרוב הזמן אני לומדת לבד את המקום, את הדרכים, את הפנינים. אז אני יודעת שזה החלק הכי כייפי. והכי מעניין. ושיהיה בסדר. אני לא מוותרת. האמונה שלי שבכל מקום אפשר למצוא פנינים היא זאת שמנחה אותי, אז גם אם לפעמים נראה על פניו שהגענו למקום יקר מדי ומשעמם (וזה קרה), אנחנו נחרוש אותו, ונכנס לסמטאות הקטנות ונשב עם מצחצחי הנעליים ועם שייטי הסירות ונשמע מהם סיפורים על אנשים ועל מקומות ונלך איתם לאכול ומשם…ההרפתקאות רק מתחילות ::-).

5. אני נורא אוהבת את זה. ואי אפשר לגלות דברים בלי באמת לאהוב את זה.

תכלס:

♥ בבקשה אל תכעסו עלי כשאני כותבת לכם במייל לצאת מהאינטרנט ולחקור בעצמכם. את המקומות הטובים באמת לא מוצאים באינטרנט. סמכו עלי בזה.

♥ הזמינו מקומות באינטרנט לשני הלילות הראשונים. תנו לעצמכם זמן חקירה מינימאלי, ומשם- זרמו.

♥ אין כמו עבודת רגליים יסודית כדי להתחיל להכיר את היעד שהגעתם אליו. אני יודעת שזה ממש לא מה שרציתם לשמוע. בעידן שבו ההישג היומי נמדד במרחק המינימום האפשרי בין איפה שחנית לבין המקום אליו רצית להגיע, עבודת רגליים זה כמעט מילה גסה. אבל בעיני אי אפשר לעגל פינות בעניין הזה. אתם מוזמנים גם לקפוץ על טוקטוק אקראי או לחרוש דרכי עפר עם אופנוע. כל עוד אתם נכנסים למקומות הקטנים, כאילו אתם מים שמוזגים בעדינות, והם מחלחלים לתוך כל תוואי במפת הדרכים של המקום בו אתם נמצאים.

♥ חכו עם האטרקציות. שמרו אותן לסוף.

♥ קבלו את הבל”תמים כחלק מהחוויה, גם אם באותו רגע הם נראים קשים לעיכול. לכו איתם.

להתקע בשתיים בלילה, במונית באמצע דרך חשוכה, מרחק שלוש שעות נסיעה מקטמנדו כשהאדמה עדיין רועדת ארבעה ימים אחרי רעידת האדמה, עם פאנצ’ר. בלי גלגל רזרבי. והטיסה שלי לארץ יוצאת בשש בבוקר…(בסוף הספקתי אפילו מקלחת) ..למצוא את עצמי בעשר בלילה, במעלה רכס ההימלאיה ההודית מתכרבלת עם הילדים במיטה בתוך אוהל (אוהל!) בגובה 4500 מ’ עם טמפרטורות מתחת לאפס…(בבוקר התעוררנו לנוף מוטרף).. לאלתר צ’פאטי ושמן זית, עם אוכמניות טריות מהשיחים שלגדת הנחל לארוחת בוקר ביום החמישי למסע שאמור היה לארוך 3 ימים בלבד, כשאספקת המזון הולכת ונגמרת, בגבול סיביר בארץ איילי הצפון הנידחת…(צ’פאטי עם שמן זית ומלח ואוכמניות טריות זה מעדן במיוחד אחרי שמלטפים איילי צפון פראיים)..למצוא את עצמי בחושך, כשכל הגוף כואב, אחרי טרק מתיש של 10 שעות, בחדר מלוכלך עם קירות מבוץ, מתכרבלת על מזרון מקש עם הילדים על הרצפה, בכפר נידח על צלע הר בחבל זאנסקאר בקשאמיר (בסוף הצ’אי היה נפלא והמשפחה שארחה אותנו היתה כל כך מקסימה שגלי הקטנה בכלל לא רצתה לעזוב..)..

♥ סמכו על עצמכם. אי אפשר לגלות את המקומות האלה עליהם אתם חולמים בלי האמונה שתמצאו אותם. בעצמכם. בואו עם בטחון, עם סקרנות ואהבה אמיתית. הקרינו את כל אלה לילדים, כדי שגם הם, בתורם, יביאו בטחון ואהבה לכל מקום אליו יגיעו.

צילום החופשה או המסע המשפחתי הוא חלק משמעותי מאוד מכל החוויה. זוהי המזכרת הנשארת אחרי שחוזרים לשגרה, ואין להקל בחשיבותה. אז ביקשתי מחברתי נועה בן שימול, שהיא לא רק אישה מדהימה אלא גם עוסקת בצילום, בבימוי ואפילו בתרפיה באמצעות וידאו לתת לכם כאן כמה טיפים שיהפכו את הסרטונים שלכם לשוברי קופות משפחתיים 🙂 

בעשור האחרון הפקנו וערכנו ב”קולנועה” סרטי משפחה מכל הסוגים והמינים. המשותף לכולם – חלק נכבד מהארכיון המשפחתי של תמונות סטילס וקבצי וידאו – צולם בטיולים בארץ ובעולם.

המפגשים שלנו עם כ”כ הרבה חומרי גלם, כאלה שכיכבו בסרטים שיצרנו או אלה שנותרו על רצפת חדר העריכה, הביא אותנו לכמה מסקנות בנוגע למה ואיך כדאי לצלם בוידאו את הטיול המשפחתי שלכם.

נתחיל דווקא מהאמצע: טכנולוגיה וצורה הם היבטים חשובים של כל סרט. אבל אנחנו מאמינים קודם כל – בתוכן:

– תובנה חשובה אחת גזרנו מעשרות סרטי המשפחה והטיולים שערכנו: המצלמה היא כלי למשחק ולתקשורת בכאן ועכשיו שלכם, לא רק כלי לאסוף בו זכרונות לאחר כך. 

–  נסו להשתמש בה מבלי לחשוב כמה מעניין או מרגש יראה לכם הפריים הזה בעוד שנתיים, ויותר בחדוות יצירה אמיתית. השתמשו בה ברגישות ובנחישות.. העזו להציע לצלם במגוון רחב של סיטואציות ומצבי רוח, אבל היו קשובים להתנגדויות אמיתיות וכאשר היא לא רצויה, דעו גם להניח אותה. 

– ערכו ראיונות אחד עם השני; השתמשו בה כדי לשאול את כל מה שמביך לשאול, את כל מה שמובן מאליו לכאורה להגיד. שאלות על רגשות ותחושות, על יחסים, על הרהורים. שפת הראיון היא שפה נרכשת עבור מראינים ומרואיינים כאחד, וגם אם נדמה לכם שחוץ מ:“איך היה? “-“כיף!” אין לכם באמת מה לאמר זה לזה, תתפלאו לגלות כמה תוכן נובע כשמתרגלים להציב מצלמה ולראיין.

איך עושים את זה? כולנו צברנו לאורך חיינו שעות ע”ג שעות של צפיה במסך ומבלי דעת רכשנו שפה נוספת, שפת הטלויזיה. כולנו מכירים ז’רגון של מהדורת חדשות, תכניות ספורט, תכניות בישול, ריאליטי, סרטי טבע. כל סגנון כזה יכול לשרת אתכם מצויין בבואכם לראיין, לקריין ולביים את הסרט -טיול המשפחתי שלכם. כך לדוגמא צילומי “עדויות” – המונולוגים שמשתתפי תכניות ריאליטי נושאים ביחידות למצלמה לאחר כל סצינה, יכולים לפתוח עבורכם ערוצי תקשורת, הומור ו/או גילוי לב מפתיעים. 

דוגמא אחרת יכולה להיות, לאמץ את סגנון הקריינות של סרטי הטבע ע”מ לתאר את בני המשפחה וכך להכניס אותם לתוך סצנה של שיח. 

סלפי: סלפי וידאו אישי או משפחתי הוא הזדמנות לכנות ואינטימיות, מהסוג שהמבוכה שמעוררת מצלמה יכולות להפיק. פשוט להניח אותה מולכם עם או בלי מילים ל10, 20 או 30 שניות ולצפות להפתעות. 

– בזהירות רבה אני מציעה, לא לחשוש לשלוף את המצלמה גם ברגעים הפחות זוהרים שלנו. בעת מריבה או מצב רוח מזופת. דווקא אז היא יכולה להוות שיקוף בעל המון משמעות, להעניק פרספקטיבה אחרת על מצב תקוע, ולהוות כלי תקשורת לחילוץ ממצבים מעיקים. אבל, כאמור – לשלוף אותה בזהירות רבה ועם כבוד להתנגדויות אמיתיות שעשויות לצוץ כלפיה ברגעים לא נוחים. 

– השתמשו בה כזבוב על הקיר: מדי פעם מצאו איזה מדף, או דשבורד של המכונית השכורה שלכם, הפעילו אותה לשכחו ממנה לעשר דקות. זה תרגיל מקסים ביציאה וכניסה לתוך המודעות העצמית שהמצלמה מעוררת, ואם באמת תצליחו לשכוח ממנה – אתם עשויים לקבל מזכרות נפלאות לאמיתות שבחייכם. 

– בכל מופע סטנד אפ טוב, יש את הבדיחה הזו שחוזרים אליה לאורך כל הערב והיא צוברת מטען של צחוק ומשמעות. כך גם בטיול המצולם שלכם: בחרו טקס כלשהו: צחצוח השיניים המשפחתי, הקפה של אחה”צ, וחזרו לצלם אותו מדי יום-יומיים. 

– משחרר מאד לזנוח את הזווית הדוקומנטרית ולהגביה עוף עם הדמיון, כשהמצלמה היא רק תירוץ: היו לרגע מלך תאילנד שמגיע לראיין את התיירת הישראלית הראשונה בארצו – הילדה שלכם! פנו אל המתבגר המסתגר שלכם כאל הדלאי למה ובקשו ממנו ברכה.. זכרו, המצלמה היא כלי מופלא לדיאלוג יצירתי.

2. ולהיבטים נוספים של ההפקה: טכנולוגיה

נדמה שהיום כבר אין שאלה לגבי המצלמה המועדפת על רובנו – מצלמת הסמארטפון. 

אנחנו אוהבים לטייל קל, ולא מוצאים סיבה אמיתית לסחוב מצלמת וידאו ולמעט אנשי מקצוע או צלמים חובבים שאוחזים במצלמות מצ’וכלות באמת, רובינו היום יכולים להפיק וידאו איכותי גם בניידים שלנו. 

מקום אחסון – כאן כדאי להשקיע, בוודאי אם מדובר בטיול ממושך. אפשרות אחת היא לקנות דיסק-און-קי קטן או הארד דיסק נייד ומדי פעם להכנס לאינטרנט קפה ולשפוך אליהם את החומרים. 

אפשרות אחרת היא כמובן – לדאוג לגיבוי וירטואלי על ענן כלשהו, איזשהו דרופ בוקס בלתי מוגבל וכיו”ב.

3. צילום וסאונד

שני עקרונות בסיסיים-עד-כדי-ברורים-מאליהם יש לחומרי וידאו: שיראו טוב, ושישמעו טוב. 

סאונד: החסרון הגדול ביותר בצילום וידאו ביתי הוא חוסר היכולת לבודד את קול הדובר מרעשי הרקע שסביבו. ומאחר וככל הנראה לא תוסיפו מוט בום לרשימת הציוד האינסופית לטיול המשפחתי, נותר רק להקפיד על תשומת לב לנושא: ראיונות / שיחות / מונולוגים מרגשים – כל אלה נוכל לצלם רק בסביבה שקטה לחלוטין, כזו עם שקט אמיתי, שניתן לנהל בו שיחה מביל להרים קול. רוח, קולות המון, מוסיקה, נהר או ים – כל אלה ישמעו בווליום גבוה יותר בזמן הקרנת הסרטון, מאשר נדמה לכם בעת הצילום. 

לכן במקומות הומים ורועשים, קחו בחשבון שהערך של הצילום שלכם הוא כמעט אך ורק ויזואלי, שזה לא מעט! אם תרצו לערוך בהמשך את החומרים, קטעי ויזואליה מוצלחים עם מוסיקת רקע הם רגעים נפלאים בכל סרט. 

תמונה: עיקר העניין כאן – טמון בתאורה. אור חזק – שמש / חלון / מנורה מאחורי האובייקט – ישרוף את התמונה. 

צל מוחלט על האובייקט – יתן תמונה חשוכה. בשביל לקבל פריים נעים לעין אנחנו מחפשים אור בהיר אך לא מסנוור, כאשר מקור האור יגיע מאחורי המצלמה, או מאחד הצדדים. 

עקרון חשוב נוסף בשימוש בסלולארי כמצלמת וידאו הוא לצלם במאוזן! תמיד! מכירים את הסרטונים האלה שתופסים רק את השליש המרכזי של המסך ובשוליים שממה ושממון? אז הם פשוט צולמו מהנייד במאונך.. איזה בזבוז.. 

עוד חשוב לשמור על יציבות המצלמה, משהיתה תינוקת זעירה שעוד לא מחזיקה את הראש לבד: בלי תנועות חטופות, בעת צילום בהליכה – לשמור על יציבות הזרועות, נשתדל שלא יטלטלו עם שאר הגוף.

4. פוסט-פרודקשן – עריכה

אז עשיתם חיים וגם צילמתם, אספתם ערימות של חומר, ובכן.. מה עכשיו?

אפשרות אחת היא לתייק את החומר בתיקיות נגישות, עם שמות ותאריכים, ולשוב אליו אי שם בסרט הבר המצווה הבא. 

אפשרות אחרת, בייחוד אם אספתם חומרים משובחים שתרצו שיהיו לכם נגישים לצפיה, היא ליצור סרט-טיול – לערוך את החומר. 

3 אפשרויות טובות לעריכה מהקלה אל המורכבת:

– עריכה ביתית בעזרת אפליקציות שעושות עבורכם את העבודה, למשל – magisto, animoto ואחרות . שופכים לתוכן חומרים והן כבר עושות מזה סרט. אחלה פתרון, מהיר וזול. 

– אם אתם בכ”ז רוצים לספר את הסיפור, לבחור, לדייק, להוסיף כתוביות בתכנת עריכה בסיסית לחובבים – תוכלו לעשות את זה די בקלות עם movie maker של windows ועם imovie של apple. הן כל כך פשוטות ואינטואיטיביות, כך שגם אתם, עורכים בלתי מקצועיים בעליל וגם הילדים שלכם יוכלו לתקשר איתן בקלות רבה. 

– להוציא את החומרים לעריכה מקצועית – מה שבוודאי חוסך המון זמן אבל גם עולה לא מעט כסף. עורך מקצועי ומיומן ידע לבחור את הקטעים המעולים מבין ערימות החומרים שלכם ולבנות ממנו סיפור של ממש עם התחלה, אמצע וסוף, גיבורים, פאנצ’ים, מוסיקת רקע וכן הלאה. המחיר – משתנה בהתאם לכמות חומרי הגלם ואורך הסרט, כאשר ככל שתכירו את החומרים שלכם ותדעו מה אתם רוצים מהם, תחסכו לכם שעות עריכה יקרות.

                                                                                   ****************

נועה מנהלת את בית קולנועה– סרטים המשלבים תהליך וידאו-תרפיה ייחודי לזיהוי הסיפור הנכון והמדוייק לכם, עם יכולות קולנועיות מקצועיות ואיכותיות. התוצאה – סרט אותנטי וחד פעמי, שתהיו גאים לחלוק עם קהל הלקוחות או המשפחה שלכם.

והיא מעניקה מתנה אישית לקוראי האתר הזה – פגישת ייעוץ תסריט ראשונה ללא עלות וללא התחייבות!

16 סיבות למה כדאי לצאת לחו”ל עם מתבגרים

טוב אז ברור שהמתבגר עצמו חושב שהכי עדיף אם תסעו לבד עם עצמכם ותשאירו לו את הבית לשבועיים :-).

מצד שני, חבל לוותר על ההזדמנות. טיול לחו”ל עם מתבגרים זו חוויה מדהימה, לא רק להורים, אלא גם ובעיקר לנערים עצמם. 

1. טיול כזה חושף אותם למליון נקודות מבט חדשות על החיים ועל העולם. בגיל שבו מתגבש ה’עצמי’ זו עשויה להיות חוויה מעשירה שאני לא חושבת שאפשר לחוות בשום דרך אחרת.

2. חיבור מכיוונים אחרים אליכם ואל האחים שלהם. צדדים חדשים מתגלים, גם אצלם וגם אצלכם. רגעים של שקט מביאים איתם שיחות ונושאי שיחה חדשים. 

3. חוויות משותפות ורגעים משותפים שיהיו נושא לשיחות רבות בהמשך החיים.

4. זו הזדמנות נהדרת לאפשר להם להיות בוגרים ואחראיים- החל משלב התכנון בו הם יכולים בהחלט לקחת חלק, דרך ניווט, אחריות בלעדית על התיק הפרטי שלהם וכל החפצים האישיים שלהם (כולל מה לארוז, איך לארוז וכו’).

5. אפשרות להתנסות עם הכסף המקומי- בגלל שזה לא ‘הארץ’ (עם הכללים השגרתיים שלכם)- אתם יכולים לתת להם להתנסות עם ניהול כלכלי עצמאי. הבן שלי, בן 17 ויש לו גישה חופשית לגמרי לארנק המשפחתי. למעשה, גם לבתי בת ה-14. אני סומכת עליהם לחלוטין.

6. הזדמנות לפגוש אנשים מכל גיל ומכל מקום בעולם- עוד נקודה משמעותית שאין שום דרך אחרת לאפשר להם אותה. מפגש שכזה פותח להם את הראש בצורה מטורפת. הם מגלים ממש עולם שלם דרך שיחות ובילויים משותפים עם אנשים מגוונים מכל העולם.

7. המפגשים האלה גם מאפשרים להם להביא את עצמם ממקום חדש, אחר. הרי אף אחד לא מכיר אותם, וזו הזדמנות להציג בכל שיחה את הצדדים הבוגרים שבהם, ולשפר את מיומנויות הדיון הבוגר שלהם, על כל רבדיו. מנסיון רב אני יכולה לומר לכם שהיחס של מטיילים אחרים כמו גם של מקומיים שפוגשים במהלך הטיול, כלפי הילדים שלכם הוא שונה מכל מה שאנשים שכבר מכירים אותם נותנים להם. יחס פתוח, מלא באהבה, בקבלה, בחברות. 

8. מפגש עם בני נוער משני המינים מכל העולם- ואולי יצירת קשרים לטווח ארוך

9. זה יוצר הזדמנויות להתנסויות במקום חדש. מיומנות חשובה מאין כמוה. שנותנת גם תחושת ערך עצמי ובטחון עצמי גבוה. גם אם זה רק לקחת אוטובוס או ריקשה למרכז העיר, לקנות משהו עבור כל המשפחה (נגיד, פיצה) וחזרה- כשעושים את זה במקום חדש ואחר לגמרי, בשפה אחרת אז החוויה נצרבת. ויש מצב שהרגעים האלה יהיו הרגעים שהם הכי יזכרו מכל הטיול (וזה נהדר!).

10. לתת להם אקשן אמיתי, התנסויות חיים קצת יותר אקסטרימיות, במקום לראות אנשים אחרים עושים את זה בטלויזיה..

11. רק בטיול בחו”ל הם יכולים ללמוד איך לכבד את האחר ברמה מעמיקה. איך לכבד רכוש, בית, חדר של אחרים, (גם אם זה בית מלון) איך לכבד ציוד של אחרים, איך להתייחס במלא הכבוד לאנשים שמארחים אתכם במדינה שלהם. בין אם זה כבוד לתרבות, למנהגים, לאדמה ולאוצרות הטבע, ובין אם זה ברמה הגשמית יותר של המונח. זה לא ‘שלהם’ ולא ‘של דוד שלהם’. זו גם הזדמנות טובה לתת דוגמא אישית בנושא, להעיר את תשומת לבם לנושא ולפתוח להם תדר של הקשבה למה שמקובל במקומות אחרים, להתחשבות ולדרך ארץ. 

12. התנסויות במצבי קצה- ברגעים לא מתוכננים, ברגעים בהם אין לאף אחד מכם שליטה בעצם, ביציאה מהשגרה, ביציאה מה’בסיס הבטוח’. הכל קורה כשיוצאים לטיול :-). וזה לפעמים מאוד מפחיד. אבל כשמתמודדים עם המצבים האלה, לומדים המון גם על עצמך, וגם על מי שהיה איתך באותם רגעים. 

13. פרופורציות- אוטובוס לילה של 12 שעות, רכבות של 24 שעות, מעבורות, מטוסים, טוקטוק מקרטע בלב עיר סואנת. אחרי טיול כל הפרופורציות משתנות. 

14. שיתאמנו וישפשפו קצת את האנגלית, זה תמיד חשוב (במיוחד לקראת הבגרות :-)). ושיעשו קצת אימון למוח עם שפות אחרות וחדשות. שיחזרו לארץ וילמדו את החבר’ה איך אומרים כל מיני מילים גסות באוסטרית, בהינדי או באיסלנדית. וגם איך אומרים “אני אוהב אותך”..

15. אפשר לחבר את תחומי העניין שלהם לטיול ולמצוא פעילויות שקשורות לפעילויות שהם אוהבים לעשות בשגרה. אם הם אוהבים לגלוש, לטפס על צוקים, לרקוד בסגנונות שונים, יוגה, בישול, אמנות..להתנסות באותה פעילות בארץ אחרת ולפגוש אנשים אחרים שאוהבים לעשות את זה -יכול להיות חוויה מרתקת בשבילם.

16. יש המון אהבה על הדרך. תנו להם לקבל מנה גדושה של אהבה, קבלה ללא תנאי, ושמחת חיים, כי זה מה שפוגשים כשיוצאים. כל יום.

לפני כמה חודשים צעדתי ברחובות דלהי עם בתי בת ה-13. הלכנו רק שתינו, מהשכונה השקטה בה אנחנו בדרך כלל ישנים כשאנחנו בדלהי, אל עבר השכונה ה”מתויירת”, יש שם חנות טיקות שאנחנו אוהבות.

תוך כדי הצעידה, בתי העלתה את הנקודה המעניינת שאין כמעט נשים ברחוב. באופן מפתיע, עם כל ההמונים שגודשים את הרחובות ההודיים, בקושי רואים נשים שם. בטח שלא נשים צעירות. ואם בעיר עוד רואים מדי פעם, בעיקר באזורי הבילוי, אז כשמתרחקים מהערים הגדולות ונכנסים לכפרים- לא רואים כמעט בכלל.

ככה, באמצע הרחוב, התפתח איתה דיון מרתק על נשים בהודו, או בנפאל, או במקומות אחרים בהם ביקרנו. על הסיבות, ההשלכות, על מה היא חושבת על זה. 

‘הבת שלי מתבגרת’, חשבתי לעצמי. וכמה שזה קשה לי (מי לא רוצה שהם יחכו רק עוד קצת עם ההתבגרות הזאת..) ככה זה גם נפלא.

יש לי שני מתבגרים. אחד בן כמעט 17. אחת כמעט בת 14. כשיצאנו, לפני 6 שנים כמעט, כולם היו עוד ילדים קטנים. הכל היה שונה. עכשיו, הדברים נראים אחרת לגמרי.

אני אנסה לכתוב כאן קצת מהנסיון שלי. חילקתי את הנושא לסעיפים על פי הצרכים של המתבגרים ואיך הטיול פוגש אותם בתוך זה.

צרכים פיזיים:

♦ הצורך הראשון והעיקרי ביותר- רעב. מתבגרים אוכלים הרבה. הם מרגישים רעב לעתים תכופות. זה גורם להם לעצבנות, לחוסר סבלנות וליחס שלילי מאוד לסביבה. לכן דבר ראשון יש לדאוג לכך שהם יקבלו את כמות המזון לה הם זקוקים, ושאוכל יהיה תמיד נגיש. קשה לי לתאר לכם עד כמה זה משמעותי ומשפיע. אל תסגרו את הפינה הזאת עם חטיפים, אלא השתדלו ככל הניתן לתת אוכל מזין ובריא.

♦ שינה- כמעט כמו רעב, כשמתבגר מרגיש עייפות או אם הוא לא קיבל את שעות השינה להן הוא זקוק, כל הסביבה מרגישה את זה. וזה לא כיף. לכן – השתדלו ככל הניתן לדאוג לכך שהם ישנים כמו שצריך. אצלנו, יום אחרי משחק של צ’לסי (שהתקיים באישון לילה) לא נראה כמו יום שבו בן ה-16 ישן כמו שצריך. במיוחד אם הם הפסידו.

♦ הגיינה- תלוי מאוד באישיות של כל אחד. כמו שאני מרגישה את זה, זהו צורך שפחות יש לתת עליו את הדעת, אבל אם יש לכם נער שרגיש לנושא- חשוב ביותר לדאוג שהוא ירגיש בנוח ככל הניתן, גם במזרח, גם בהודו, גם באוטובוס מקומי מצ’וקמק. ואולי דוקא זו הזדמנות לעבוד קצת על הנושא, לאפשר להם להסתגל לתנאים קצת פחות נוחים, לפתח גמישות וחסינות לנושא. לדבר על זה, לעשות הכנה ולא להתעלם.

◊ פצעונים- תכשירים לטיפול בפצעונים יש בכל מקום, כולל סבון פנים, קרמים ומשחות. ניתן למצוא גם טבעיים. אני קונה עבורם תכשירים אורגניים (בחנות האורגנית בפוקרה, נפאל) ומזכירה להם להשתמש כאשר אני רואה שיש צורך (לא באופן שגרתי).

◊ הגיינה נשית- אפשר למצוא בכל מקום כמעט, אבל חשוב שתדאגו לכך שתמיד יהיה לכם באופן נגיש. אם הנערה נתקעה, שכחה, בדיוק לא לקחה את התיק הנכון- שיהיה עליכם גלגל רזרבי. תמיד.

צרכים רגשיים:

♦ פרטיות- המתבגר הממוצע זקוק לפרטיות שלו. בעיני זו אחת הנקודות הכי קריטיות כשמטיילים עם מתבגרים, כיוון שהקושי שלהם הוא אמיתי, אוטנטי וגדול מאוד. כל היום נמצאים עם המשפחה (דבר שהוא לחלוטין לא חוקי כשאתה מתבגר..), תקועים באותו אוטו איתם, או באותו חדר במלון, כולם חייבים ללכת לאותם מקומות כל הזמן, כל הארוחות הן משותפות ואם לא די בכך, אז הם גם צריכים לעשות את עצמם כאילו זה נורא כיף, כי בכל זאת זו חופשה משפחתית. 

זה לא כיף להם.

הם לא אוהבים את זה.

ואנחנו בטח לא נשנה את זה.

לא, גם אם נשתדל נורא גם אם נהיה ההורים הכי קוליים והאחים הקטנים הכי מתוקים בעולם. זה בכלל לא קשור אלינו. 

מה אני עושה:

⭐ ברמת האריזה קודם כל- תיק משלהם, עם כל הדברים שלהם, בלי מעורבות של מבוגרים נאן-וואט-סו-אבר, לתת להם אחריות ופרטיות מוחלטת על הדברים שלהם.

⭐ כשזה מתאפשר אני מזמינה להם חדרים פרטיים. משתדלת לאזן בין תקופות בהן הם נאלצו לחלוק חדר עם האחים שלהם, לבין תקופות הפסקה ורגיעה שבהן הם מקבלים חדר פרטי. תפתיעו אותם עם חדרים פרטיים משלהם ותראו כמה בקלות הופכים נפש אחת בעולם הזה למאושרת..

⭐ הנושא צריך להיות “על השולחן”, מדובר בניכם. כך שכשהם מרגישים צורך בפרטיות הם יכולים להרגיש מספיק נוח לומר לכם את זה, ולדעת שיש מי שמבין ומקבל את זה. גם בטיול של שבוע.

⭐ ויותר מזה- אני לפעמים ניגשת אליהם באופן עצמאי ומספרת להם על מקום שראיתי שיכול לעניין אותם, מציעה מסעדה עם אוכל שאני יודעת שהם יאהבו במיוחד (ומציעה להם ללכת לבד או בקונסטלציה שמתאימה ונעימה להם), או פעילות שהם מתחברים אליה (“אתה יודע, כשהלכתי עם גלי לחוף ראיתי בדרך קבוצה של אנשים שמשחקים כדורסל..זה ממש קרוב לכאן..”).

⭐ אני נותנת להם חופש בכל מה שקשור לארוחות המשפחתיות. אם הם מעדיפים להשאר בחדר לבד לכמה זמן, בעוד שכולנו הולכים לאכול אני משתפת פעולה ופשוט מביאה להם טייק-אווי. אם הם מעדיפים לשבת בשולחן נפרד (כן כן..טינאייג’רס..) אני לא עושה מזה עניין. חופשי על הבר. כשהם כן מחליטים לשבת איתנו אני תמיד מציינת כמה זה נעים לי :-).

⭐ תמונות- יש לי אחד ששונא להצטלם ואחת שכל היום רק לוקחת סלפי’ס. אני לא מתווכחת. עד כדי כך שלפעמים שואלים אותי איפה הבן שלי והאם הוא בכלל מטייל איתנו. עד כמה שחבל לי שהוא לא מאפשר לי לתעד אותו, אני מכבדת את רצונו. לעתים נדירות אני מצליחה לשכנע אותו שכדאי לו, ככה ממש בקטנה, לתעד קצת מהרגעים שעוברים עליו, בשביל זיכרון. לפעמים זה גם מצליח לי.

♦ עצמאות– הטיול הוא הזדמנות מצויינת לחדד את מיומנויות העצמאות שלהם, לתת להם להתנסות בחוויות חדשות בעצמם. להתמודד עם תנאי סביבה חדשים. זו יכולה להיות התנסות שמאוד מחזקת להם את הבטחון העצמי, גם ובעיקר אם המתבגר הפרטי שלכם נתקל בקשיים חברתיים, או עובר משבר כלשהו.

⭐ תנו להם להסתובב לבד, ללכת לקנות משהו לכולם, לחפש או לשאול מידע, לשלם על שירותים, לעשות קניות לעצמם לבד.

⭐ תנו להם לטעום ולהתנסות בחוויות שמספק המקום בו אתם נמצאים. החל בשיחות בשפה חדשה, עם אנשים ממקומות שונים בעולם, וכלה ביציאה לטרקים/ראפטינג עם חברים, וכל מה שבאמצע . תעודדו את זה, תנו להם תמיכה ואל תעקמו את הפרצוף אם הם מבקשים לטעום בשר קרוקודיל. הם מפתחים את העצמי הפרטי שלהם, וזה נהדר!

⭐ אני ממליצה בחום גם לדאוג לכך שיש להם מישהו (שהוא לא אתם) לדבר איתו. לפני הנסיעה, ולא משנה אם זו נסיעה קצרה או ארוכה, פתחו להם קו חופשי עם אדם כלשהו אליו הם מרגישים קרובים מספיק, וודאו שהם יכולים לשוחח איתו בכל זמן שירצו (כמובן בהתחשב בשעות המקובלות). אין לתאר את תרומתה של שיחת איוורור אחת קטנה, למצב הנפשי של המתבגר וכך גם למצב הרוח המשפחתי הכללי ולהצלחת הטיול כולו.

צרכים חברתיים:

תלוי במתבגר, כמובן. אבל אחוז גדול מהמתבגרים בכלל לא מוכנים לשמוע על טיסה לחו”ל עם המשפחה, ולא משנה אם זה לארבעה ימים או לארבע שנים. הם לא מוכנים בשום פנים ואופן להפרד מהחברים שלהם אפילו לא לשעה. זה נושא שגורר אחריו הרבה מתיחות וויכוחים ובלאגן. לא קל עם גיל העשרה הזה.

⭐ דברו איתם על נסיעה שכוללת מקומות/פעילויות שמעניינים אותם. הראו להם שאתם מבינים ומקבלים את הצורך שלהם להיות מחוברים באינפוזיה לחברים שלהם, ולכן אתם רוצים לשאול אותם איך כן אפשר לנסוע יחד כמשפחה, בצורה כזאת שכולם יהנו. תנו להם דוגמא אישית והשתמשו בקושי הזה על מנת לנהל איתם מו”מ שמבוסס על הבנה והקשבה, ולא על “אתה בא איתנו ולא מעניין אותי”. הראו להם שאתם מתייחסים אליהם כבוגרים, הציגו את העמדה שלכם בפתיחות וברגישות (“חשוב לי מאוד שתבוא איתנו, לא נשאר לנו עוד הרבה זמן איתך..עוד שניה אתה יוצא לדרכך”, או כל דבר אחר שאתם מרגישים) ותנו להם להביע את עצמם.

⭐ עכשיו, בגלל שהבן שלי הוא גם המתרגם של האתר הזה (בגרסתו האנגלית), אני חייבת להיות מאוד נאמנה למציאות. אז עלי להוסיף שזה לא תמיד עובד. לפעמים אני נאלצת להכריח אותו (מעניין שעם אחותו הצעירה זה לא קורה, פשוט כי היא שונה באופי שלה ממנו) אבל אני עושה את זה רק במקרים בהם אני יודעת בודאות (אני מכירה אותו היטב) שהמעבר למקום החדש יתברר לו כמהלך טוב יותר, בסופו של דבר.

⭐ אני תמיד אשתדל להתאים את המקום אליו אנחנו נוסעים, לרצונות של הילדים ולבקשות שלהם. כך, היינו השנה למשל בנפאל (על פי רצונה של בת ה-13), היינו בוייטנאם (כולם היו בעניין), בסינגפור (בחירה של בת ה-10), ובאי מאוד מסויים בפיליפינים (רצונו של בן ה-16). התכנון הוא גם להגיע בקיץ ללאדאק (רצונם של כל הילדים, כל אחד והסיבות שלו). לעומת זאת, אילו הייתי מתחשבת רק ברצונות שלי היינו עכשיו על פסגת איזה הר בקירגיסטאן…

♦ החברים בבית: היום זו לא בעיה. כל מה שצריך זה ווייפי. אפשרו להם את זה באופן חופשי. אבל חופשי. בלי פרצופים, בלי הערות על “אתה כל הזמן בטלפון”. תנו להם לבד לעבור את התהליך ולהבין שהחברים בבית יכולים לחכות רגע, כי הנוף שנשקף ממש עכשיו מהחלון הוא משהו שהם לא יראו יותר לעולם. ככל שתעירו יותר, כך תמצאו אותם מתחפרים יותר במסך. אתם הבאתם אותם לכאן, ומעכשיו זו כבר בחירה שלהם מה הם עושים עם זה. ויש מצב שהם יתחרטו אחר כך. וגם זה בסדר, גם זה סוג של למידה..

♦ חברים חדשים מהדרך: חוויה נפלאה. לפגוש אנשים מכל העולם, מכל הגילאים, מכל המינים והצבעים. תנו להם, כי כל אחד שהם פוגשים, ולא משנה מי הוא או מה הוא, יעשיר את עולמם. כל אחד. תנו להם לנהל שיחות עמוקות עם אנשים שהם רק פגשו עכשיו במסעדה, האנשים האלה יקשיבו להם ממקום אחר ממה שכל אחד אחר (שמכיר אותם כבר הרבה זמן) מקשיב להם. הם יהנו מזה כל כך, פשוט כי הם יוכלו להציג בפניהם את ה’עצמי’ החדש שלהם, הבוגר, החכם, החושב. זו התנסות מצויינת וחשובה בכל קנה מידה וקשה לי אפילו לתאר עד כמה היא משמעותית ומלמדת. זו, ללא ספק אחת המתנות הגדולות ביותר שאני מרגישה שאני נותנת לילדי כשאנחנו מנהלים סגנון חיים כזה.

⭐ עשו שיעורי בית והשתדלו למצוא יעדים בהם קל יותר ליצור קשרים חברתיים, או לפחות השתדלו לאזן בין מקומות כאלה ומקומות בהם קשה יותר. למשל, בהודו ובנפאל קל מאוד ליצור קשרים. בוייטנאם קשה יותר.

⭐ תנו להם לבד. לעולם אל תתערבו, אל תנסו “לשדך” או “לתווך”. הם לבד ימצאו עם מי להתחבר ובאיזה שפה. תנו להם לחקור. מתוך הצורך שלהם יגיע גם הפתרון. אם הם כמהים לחברה- היו בטוחים שהם ימצאו אותה. ואם הם כמהים לקצת שקט- אז ה”תיווך” שלכם רק יקשה עליהם עוד יותר.

⭐ יחד עם כל מה שכתבתי כאן, הטיול גם יכול לפתוח להם את המנעד החברתי מהכיוון השני: פשוט להיות לבד. להיות לבד ולהנות מזה. לעשות דברים לבד, לחשוב לבד, ללכת לבד לשיעור גלישה ולצאת משם עם חברים חדשים. כל הקשת של “לבד” שיכולה להיות, כולל גם להרגיש בדידות. זה חלק מהחיים, והיכולת להרגיש את זה ולהתמודד עם זה בצורה בריאה זו יכולת חשובה מאוד. אז אל תבהלו ואל תברחו מזה. בעיני, היכולת להתמודד עם זה נותנת בסופו של דבר תחושה חזקה של בטחון ובעקבות כך- חופש. חוסר תלות. עוצמה.

מדובר בנושא מאוד חשוב ורגיש, ומשמעותי ביותר להצלחת הטיול. לכן אני מתייחסת לכך בהרחבה גם במדריך המלא שלי, גם בשיחות הייעוץ האישיות שלי וגם ממליצה לכל משפחה שיוצאת לטיול ארוך או חופשה עם מתבגרים- לתת תשומת לב לנושא הזה ואת ההתייחסות הראויה. לעתים זהו ההבדל בין טיול שכולם נהנו ממנו לבין טיול שבו אף אחד לא נהנה..

חשיפה לנושאים “רגישים”:

♦ זונות ברחוב, סמים קשים, סמים קלים, כתובות קעקע, פירסינג, שיכורים ברחובות, אלכוהול וסיגריות חופשי, ילדים שנוהגים באופנועים ובטוסטוסים, ילדי רחוב, מועדוני חשפנות בדיוק ברחוב שבו נמצא הגסטהאוס שלכם, הצעות מגונות (“פססס מריחואנה…”- לסוחרי הסמים בהודו לא ממש משנה בן כמה אתה. גם 13 זה בסדר..), מליון בחורות חופשיות עם וגם בלי בגד ים על החוף, משפחות עם ילדים קטנים שאצלן ההורים יושבים ומעשנים ג’וינט ליד הילדים, קלפי קאמה-סוטרה בערימה שליד הקלפים הרגילים ועוד ועוד ועוד… – לא תצליחו להמנע מכל אלה. ואם לא תעשו וי על כל סעיף ברשימה הזאת, אני מבטיחה לכם שתעשו וי על חלק לפחות. אני מאפשרת להם לספוג הכל. אני מנצלת את המראות האלה, לפעמים, כדי לפתוח דיון בנושא, תלוי גם בגילאי הילדים ובמה שהם מעלים בעצמם. אני יכולה לומר לכם שהתלבטתי מאוד איך להתנהל מול אלה. האם להתעלם, לנסות להסתיר, ל”טייח” את המציאות (-“אמא מה זה?” – “אה..זה כלום. רוצה גלידה?”.) או לתת מידע אמיתי ונכון. החלטתי לא להסתיר. בנתיים, שני המתבגרים האישיים שלי, אולי דוקא בגלל שהם ראו את התוצאות ואת הצדדים הלא יפים של הרשימה הנ”ל, ממש לא מראים התלהבות לנסות בעצמם. אני סומכת עליהם ב-100 אחוז.

♦ ההורים שלהם ונושאים “רגישים”– כשיוצאים לטיול, יוצאים איתנו כל מי שאנחנו, גם הדברים שביום יום לא נחשפים לעיני הילדים. ההתמודדויות שלנו עם מצבי קצה, התשוקה שלנו, האושר שלנו, החולשות שלנו. לכו על זה. תנו להם הצצה לאנשים שאתם, מחוץ לענייני בית, משרד ואמא -אבא -שירותי -הסעות -בע”מ. זו הזדמנות נהדרת. רקדו, שחו, שירו, קפצו למים, היו מיניים, היו אנושיים, היו מיואשים, היו מאושרים, היו סקרנים, הרפתקנים, פחדנים. היו כל מה שאתם. סביר שחלק ממה שתעשו יהיו הפאדיחות הכי גדולות שהמתבגרים שלכם יחוו, אבל הם יעריכו את זה בדיעבד :-). ואם לא אז הריקוד שלכם באמצע הרחוב ההוא בבנגקוק יהפוך לסיפור משפחתי משעשע שיזכר לנצח..

♦ קונדומים, גלולות ואמצעי מניעה אחרים– אם הילדים שלכם פעילים מינית, ודאו איתם שיש להם (במיוחד קונדומים), ואם לא- ציידו אותם מראש. ובכל מקרה- אפשר להשיג בכל מקום.

צרכים טכניים:

♦ טלפון, ווייפי, טאבלט, מראה, נגן מוסיקה, אזניות, וכל דבר אחר שהוא ‘מאסט’ בחייהם. אני משתדלת ככל הניתן למלא את הצרכים האלה ב- 100 אחוז. לא מתווכחת, לא מנסה להראות להם ש”אפשר גם בלי”. אלה דברים פעוטים בעיני, אותם הם יגלו, אני בטוחה, בשלב כלשהו של ההתבגרות שלהם, בעצמם, מה ועד כמה כל אחד מאלה חשוב להם כדי להמשיך ולהיות מאושרים.

אולי יעניין אתכם גם הפוסט על טיול בת מצווה.

בקיצור:

1. כלל ברזל: אל תשאירו אותם רעבים או עייפים. 

2. צרו איזון בין בילויים משותפים לבין חופש, עצמאות ופרטיות (והפתיעו אותם עם חדר משלהם).

3. תנו להם למצוא את הפתרון לצרכים החברתיים שלהם בעצמם.

4. הראו להם צדדים שהם לא מכירים בכם, תנו דוגמא אישית, תנו להם ועודדו אותם להתנסות בעצמם וכרצונם בחוויה.

ולסיום- התיאור של בן ה-16 שלי את חייו כמתבגר שמטייל בעולם (לא נגעתי..)

“What’s it like to travel? Well,  it’s freedom. To me, it’s mostly social freedom. I’m not stuck in a closed environment with only a set number of people and told to pick my friends from among them. While traveling, i Meet a lot of people, all kinds of people, from kids my age or younger, to pensioners and everything in between. People that do everything, from every culture and place. I get to choose my social circle. And if i Choose to avoid people for a week for some reason, well i can easily do that too without any judgment from anyone. But it’s not just the social aspects of travelling that i find so appealing, it’s the different sights, and smells, and flavors. There’s nothing i like more than going to a new country and trying out all of its street food. I can’t imagine ever living differently”. 

איפה אני עכשיו: בפיליפינים. כמה זמן כבר: חמישה ימים

**תגידו איך אתם מרגישים עם מגלשות מים?

נחתנו בסינגפור ביום ראשון בערב. זאת הפעם השניה שאנחנו כאן. אני שומרת על זה קצר ומתוק, כי סינגפור היא ממש הרבה מעל לתקציב שלי.

אבל כשזה רק ליומיים וחצי, וכשאני מגיעה מיעד זול וממשיכה משם ליעד זול- זה פשוט כיף. מין הבלחה לעולם המערבי. שהילדים ילמדו גם איך לחיות בעולם שבו מזמינים מונית בנימוס בלחיצת כפתור 🙂 (בניגוד לדרך המקובלת עליהם שהיא באמצעות נפנופי ידיים וצעקות באמצע הרחוב..). 

הפעם גם הצלחתי לעשות את הביקור לזול מאוד. ואני רוצה לספר לכם בדיוק מה עשיתי אבל קודם כל בואו נחגוג יומולדת. 

גלי שלי הפכה החודש בת 10. את התאריך המקורי היא ציינה עם אבא בכיף ובפינוקים לרוב. אבל אני כבר מזמן הבטחתי לה יומולדת בסינגפור אז החלטנו שאת החגיגות איתי נציין כשנגיע לשם.

לפני שנתיים, כשביקרנו כאן בפעם הראשונה, גלי פשוט נשבתה. היא התאהבה במקום הזה, ובאקוואריומים שלו. בתוך יום וחצי הלכנו פעמיים ברצף לאקוואריום שבמדינת הכיף בסינגפור והיא לא הפסיקה לדבר על זה. מאז היא חלמה לחזור.

הפעם, כמתנת יומולדת, חזרנו לאי סנטוסה, שבו מתרכזים פארקי השעשועים העצומים (יוניברסל סטודיוס ועוד הרבה) והעברנו את היום בפארק המים המקסים של המקום. כשגלי ואני יצאנו לשעתיים של שחיה עם דולפינים.

חלום חייה. לפגוש מקרוב דולפין. וזה מה שהיא קיבלה. ליטפנו, חיבקנו, שחינו, רקדנו ונישקנו דולפינים והילדה היתה בעננים. לי, אישית, יש בעיה מוסרית עם עניין החזקת בעלי חיים למטרות בידור, אבל החלטתי (אחרי התייעצות עם הרבה חברות חכמות ממני) שכמו שאני נותנת לילדים לעשות את הבחירה שלהם עם אכילת בשר כן או לא (אני צמחונית, אבל הילדים אוכלים בשר על פי רצונם), כך אני גם צריכה לאפשר לילדה את הבחירה שלה. הנער המתבגר שלי הביע התנגדות (ולא הצטרף לדולפינים) אבל ידע גם לשמוח בשבילה ולא פגע בשמחתה. 

מתחם הדולפינים שנקרא “אי הדולפינים” בתוך פארק המים (adventure cove water park) בסינגפור מבוסס על שיטת ההתנדבות- כלומר הדולפינים שוהים בו על פי רצונם, ולא מחוייבים להשתתף בפעילות, אלא אם הם רוצים. המאמנים קוראים להם להשתתף, ומי שמעוניין- פשוט בא. 

את המשך היום בילינו בפארק המים בכיף אדיר. יש שם למשל מגלשה שהיא כמו רכבת הרים, אבל במתכונת מים. יש בריכת גלים, מגלשות חושך, מגלשות דאון-היל. 

הנה האתר של פארק המים.

את היום השני והאחרון שלנו בסינגפור העברנו כמובן באקוואריום החביב על גלי, היא היתה מאושרת. יש בסינגפור כמה אקוואריומים, אנחנו הלכנו ל- s.e.a. world. (אם תציצו כאן בצד ימין בחלון של אינסטאגראם תוכלו לראות וידאו קצר של הילדה מנשקת מדוזות מרוב אושר..).

מכיוון שגלי היתה מאוד נרגשת להגיע לסינגפור, זה הביא אותה לחיפושי מידע וקריאה מרובה על המקום, על הדברים שיש לעשות שם, העלויות. היא עשתה רשימות וסיכומים ולמדה הרבה על חיי הים ועל סינגפור. אני, כמובן, לא התערבתי ובשקט בשקט בירכתי על הזכות לראות אותה מעשירה את עצמה בעצמה :-). 

עכשיו אני רוצה לכתוב לכם קצת על סידורי הלינה שלנו בסינגפור. מי שעוקב אחרי מכיר היטב את הפוסט הזה. זה בגלל שאני מזכירה לכם אותו מדי פעם, כי יש בו שיטה מצויינת לחסוך הרבה כסף. אז אם עדיין לא יצא לכם להתעמק בו- עכשיו כדאי לכם עוד יותר, כי הרווח על כל הזמנה עלה ל-35$. והחופש הגדול/החגים הם במרחק מתאים בול.

אז זה בדיוק מה שעשיתי. כדי להפוך את השהיה שלי בסינגפור לזולה ותואמת את התקציב שלי, הלכתי ישר ל-airbnb, בדקתי כמה כסף יש לי שם (תכלס זה כסף שלא עשיתי כלום בשבילו, הוא פשוט מצטבר לו שם באופן עצמאי..) וחיפשתי מקום לינה בסינגפור. על הדירה שהזמנתי, בעלות מקורית של 115$ ללילה (ועוד תוספות של ניקיון ומיסים ולא יודעת מה עוד הם דוחפים לשם), ועבור שלושה לילות יצא משהו כמו 400$, אבל אני שילמתי 37$. 

תהליך ההזמנה היה פשוט ביותר, בכלל לא הייתי צריכה אפילו לציין שיש לי כסף בחשבון, הם פשוט חישבו את הכל אוטומטית ונתנו לי את המחיר לתשלום אחרי כל השיקלולים.

הדירה היתה פשוט מדהימה. שלושה חדרי שינה, כולם ממוזגים, שני חדרי אמבטיה בעיצוב יוקרתי (מקלחת גשם!) עם מגבות נקיות וסבונים וכו’, מטבח מאובזר לחלוטין, סלון וספריית ספרים, מרפסות (עם שולחן וכסאות), פינת אוכל, טלויזיה ענקית, ווייפיי, מכונת כביסה לשימושינו, ואפילו בריכת שחיה של המתחם.

12$ ללילה.

את הקניות של האוכל עשינו בסופר שבשכונה והאמת שהייתי מופתעת מהמחירים- אכלנו את רוב הארוחות שלנו בבית, והוצאתי על הכל ביחד משהו כמו 80$ סינגפורי בסך הכל (בערך 60$).

שמחתי על החוויה הזאת כי היא נתנה לנו גם הצצה קטנה לחיי המקומיים בסינגפור, עם המנעולים הדיגיטאליים שלהם, המעליות האוטומטיות שלהם, הברזים החשמליים, הגדרות, השערים והשומרים. נסענו באוטובוסים רגילים, פגשנו ושוחחנו עם תושבי המקום, וגילינו, למשל, שבסינגפור יש תושבים מהרבה מקומות בעולם. וזה היה מאוד נחמד :-). הבנות תרגלו קצת את ההינדי שלהן. ממש קיבוץ גלויות. 

הכי קשה היה להתרגל לזה שהווייפיי נעול תמיד עם ססמא. כי בוייטנאם היה ווייפיי פתוח וחופשי. 

אחרי יומיים וחצי יצאנו בטיסת לואו קוסט לפיליפינים. נחתנו ביום רביעי, הישר אל זרועותיה של הסבתא שלנו כאן, אישה מקסימה שאותה הכרנו בביקור הקודם שלנו בפיליפינים לפני שנתיים. היא באה לאסוף אותנו משדה התעופה. היה מפגש מרגש של חיבוקים ושמחה גדולה.

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש כשנכנסנו לאוטו שלה, על חלונותיו הפתוחים והרוח החמה הנושבת דרכם, הצפצופים, הלחות, הטוקטוקים והבלאגן ברחוב היתה “פווווו, סוף סוף מדינת עולם שלישי. איזה הקלה”. יומיים וחצי בסינגפור לגמרי הספיקו לי. תנו לי בלאגן, לחות, מוסיקה ברחוב. תנו לי להתמקח על המחיר של המונית, תנו לי קפה קר בחצי דולר, תנו לי לקפוץ על טרייסיקל (טוקטוק) מקרטע, לחצות את הכביש איפה שבא לי, לענות “שלום” לכל הזרים ברחוב שמברכים אותי סתם ככה. כן. ככה אני אוהבת.

משהו קטן:

ישראלים מקבלים ויזה לחודש חינם בסינגפור, ישירות בשדה התעופה. ויזה לפיליפינים לישראלים היא ארוכה משאר המדינות. אנחנו מקבלים 59 יום, חינם, ישירות בשדה התעופה. הקפידו שתהיה עליכם הוכחה לכרטיס יציאה מהפיליפינים, כי הם יבקשו אותה. 

כמה שילמתי השבוע:

טוב סיפרתי לכם על הלינה.

טיסה מסינגפור לפיליפינים עלתה לי 120$ לכרטיס (כולל 25 ק”ג מטען לכל נוסע), עם חברת tigerair. היתה חוויה נהדרת, למרות שלא היו מסכים ולא אוכל. הצטיידנו מראש ולא נרשמו תלונות מכיוון הילדים.

שאלה ששאלו אותי השבוע:

לאיזה מקומות אני ממליצה לנסוע עם הילדים בחופש הגדול?

שלושת היעדים המומלצים שלי לחופש הגדול 2016 הם:

–פיליפינים– למשפחות שיש זמן, יותר משבועיים. (דברו איתי לפני כן, יש מקומות מומלצים יותר ופחות, על פי העונה, וגם כדי לשריין את הבית על החוף).

–צפון הודו– אזור מנאלי ואשישט, ספיטי, לאדאק (פחות טוב לדאראמסאללה כי היא מאוד גשומה בעונה הזאת).

–מונגוליה– למשפחות הרפתקניות עם תקציב סביר- ללא ספק ה-יעד המדהים, לחוויה באמת בלתי נשכחת. והנה עוד לינק עם הרבה תמונות.

אתם כמובן, כמו תמיד, מוזמנים לפנות אלי ולהתייעץ. קחו בחשבון ששיחת ייעוץ עולה 100$-150$ (השיחה היא ללא הגבלת זמן, ואני שולחת אחריה מייל עם הרבה טיפים, המלצות, מידע חשוב, דרכים לצמצום ניכר בעלויות ועוד בהתאם ליעדים ולתקציב שלכם. כך שזו ההשקעה היחידה שתצטרכו לעשות למען הטיול שגם תחסוך לכם זמן וגם תחסוך לכם כסף).

מבחינה מקצועית:

הייתי עסוקה בימי הולדת ובמעברים. השתדלתי לענות למיילים, אבל בעיקר עסקתי בקידום האתר שלי באנגלית. אני עובדת מאוד חזק על זה. 

זוכרים שאני ממליצה לכל מי שאוהב לטייל לפתוח בלוג? אז נכון לעכשיו יש לי אפשרות לקבל 3 לקוחות חדשים. זה אומר שאני עושה להם כמעט את כל העבודה. והם מרוויחים את הכסף. מכירים מישהו שזה יכול לעניין אותו? 

תנו לו את המייל שלי.

איפה אני: בסינגפור. כמה זמן כבר: יומיים

**תגידו, איך אתם מרגישים עם לטבול את עצמכם באמבטיית בוץ?

חודש בוייטנאם זה ממש טיזר. בכלל, בתור אחת שרגילה לקצב איטי במיוחד, חודש הרגיש לי כמו חופשה קצרצרה. וללא ספק התנהגתי ככה.

בימים האחרונים שלנו בוייטנאם בילינו על החוף במאסאז’ים ורחצות ארוכות בבריכה. בכל רחבי וייטנאם מוכרים מיץ שמורכב מקנה סוכר (טבעי, סחוט במקום) מעורבב עם מיץ לימון והרבה קרח. מגישים אותו בכוס גדולה, עם קש וזה עולה 5000 דונג (אפילו לא רבע דולר), והפעילות הקשה ביותר שעשיתי בימים האלה היתה לנסוע הלוך חזור ברחוב של מואי נה ולקנות את המיץ הזה, כי הילדים לא יכלו להפסיק לשתות אותו. היה ממש כיף ורגוע. רציתי להספיק לקחת אותם לדיונות האדומות, לדיונות הלבנות, ל-ferry spring אבל עד שאני נזכרת..נגמר הזמן.

ביום האחרון שלנו בחוף הבנות ביקשו ללכת לספא מיוחד, אליו אנחנו הולכות בכל פעם שאנחנו מבקרות במואי נה. זה ספא פנסי כזה, עם כל מיני ארומטי-אבנים חמות-פילינג חלב אורז ושומשום וזה.

אבל אנחנו לא עושות את כל אלה.

לא. אנחנו הולכות לעשות אמבטיית בוץ. מדובר בבריכונת קטנטונת ופרטית, אותה ממלאים עבורך בבוץ בריא למהדרין. אחרי שהבריכה מתמלאת, נכנסים אליה ויושבים במשך כ-20 דקות. יש גם משפכים קטנים שבעזרתם את יכולה לשפוך על עצמך בוץ נוזלי לרחצה מיטבית. לא היה לי קל להכנס לשם, אבל יאללה, זורמת.

(אפילו צילמנו וידאו של התענוג, מקווה לערוך אותו ולהראות לכם בקרוב). 

אחרי כמה דקות בתוך הבוץ הזה כבר התרגלנו ושפכנו על עצמנו זרמים של מי בוץ. מה אני אגיד לכם, שרק (shrek) היה גאה בנו :-).

כעבור עשרים דקות הוציאו אותנו, התקלחנו והעבירו אותנו לאמבטייה של מים מינראלים חמים מעורבים בשמנים ארומטיים. איכשהו הבנות נהנו מהאמבטיה הזאת קצת יותר..הן טבלו את הראש, הפנים, והיתה תחושה מאוד מאוד רגועה.

גם שם ישבנו בערך 20 דקות, עד שהמים התקררו. את הביקור סיימנו בבריכה המדהימה של הריזורט הזה, שכולה מים מינראלים. קיבלנו גם שתיה וארוחת צהריים. הבנות לא רצו ללכת ונשארנו שם כמה שעות. דיברנו על זה שאנחנו מרגישות כמו מליונריות.. (17$ זה עלה לי).

למחרת עלינו על האוטובוס בחזרה לסייגון (כ-5 שעות נסיעה). הגסטהאוס הקבוע שלנו היה מלא, מה שאילץ אותי לחפש חלופה הולמת. אני בדרך כלל לא מתבאסת כשקורים דברים כאלה, כי אני תמיד חושבת שאולי בטעות אמצא משהו טוב יותר. ואכן, הגסטהאוס החדש התגלה כמתוק אמיתי, ובמחיר זול יותר :-).

♦♦♦ בדרך כלל כשאני מגיעה למקום מסויים לימים ספורים בלבד, אני מעדיפה להזמין מקומות באינטרנט. כי אני יודעת שאין לי אפשרות להתמקח במילא (אין לי את קלף הזמן), ובאינטרנט יש מציאות עם הנחות גדולות. אני מזמינה דרך פייפאל, וכך מרגישה שלא ממש שילמתי (הכסף שיש לי בפייפאל הוא ברובו כסף שנכנס לי באופן פאסיבי לגמרי, כל חודש, מתכניות שותפים איתן אני עובדת). אני גם מזמינה דרך הקישור האישי שלי, וכך מקבלת את העמלה ומשלמת פחות. כך הזמנתי את החדרים בסייגון כשרק הגענו לוייטנאם, את החדרים לימים הראשונים במואי-נה, ועכשיו את החדרים לימים האחרונים שלנו בסייגון. בשאר הזמן יכולתי להגיע למלון עצמו ולהתמקח ולהוריד את המחיר לרמה שמתאימה לי, וזה מה שעשיתי (שילמתי 15$ -20$ לחדר אחרי התמקחות). השילוב הזה בין תשלום בפייפאל עבור החדרים היקרים, ותשלום במזומן עבור חדרים לתקופה ארוכה יותר מאפשר לי לשמור על תקציב מאוד נמוך. זו אחת הסיבות שבגללן אני ממליצה לכל מי שאוהב לטייל לפתוח בלוג. אפילו אם יש לכם רק שבועיים בשנה, הכסף שיצטבר לכם, לאט לאט וכל פעם קצת במשך כל השנה יאפשר לכם לטייל בתקציב הרבה יותר נמוך (וכך אולי תוכלו גם לנסוע יותר :-)).♦♦♦

בסייגון עשינו וי על כל מה שאנחנו אוהבים לעשות שם . שופינג, פארק המים, המסעדה עם האיטריות הצבעוניות (פעמיים ביום..). בשבילי היה לחוץ, אני לא מסתדרת עם לחץ זמנים והימים האחרונים במקום מסויים הם תמיד בלאגן מוחי, סוג של סחרחורת מנטאלית (מה עוד יש לעשות? הדפסתי כל מה שצריך? כמה כסף אני צריכה להכין? השמות על הכרטיסים נכונים? יש את מספר הטלפון של המלון שהזמנו ביעד הבא? צריך לזכור לשים בתיק את הטייגר באם למקרה שאחד הילדים יהיה מצונן על הטיסה, להוציא מערכת העזרה הראשונה את האלכוהול שלא יחרימו לי אותו כמו כל פעם, בין לבין כל אלה יש גם שני מתבגרים בבית ועוד אחת קטנה יותר שנהנית לעצבן אותם וכו’ וכו’..). אני אף פעם, אבל אף פעם לא מספיקה להפרד מהמקומות כמו שצריך.

הטיסה לסינגפור היתה סוג של בונוס. בעקרון אנחנו בכלל בדרך לפיליפינים. ובכלל, סינגפור הרי יקרה אש אז מה לי ולזה. א-ב-ל זו לא פעם ראשונה שאני עושה את הקפיצה לסינגפור פשוט כי אני לא ממש משלמת עליה. כבר לפני שנתיים גיליתי שאם אני מכניסה את סינגפור באמצע הדרך בין שני יעדים מסויימים- המחיר שאני משלמת על זה הוא קרוב לאפס. אז כשחשבנו להגיע מוייטנאם לפיליפינים פשוט בדקתי כמה עולה לי טיסה ישירה, ואחר כך בדקתי כמה עולה לי טיסה דרך סינגפור. יצא כמעט אותו דבר :-). לכן אני ממליצה לכם בחום, אם אתם מסתובבים כאן באזור, לבדוק את האפשרות להכניס את סינגפור (גם הונג קונג/טיוואן הולך) בדרך..

לא חייבים לשהות הרבה זמן. יומיים ביעד יקר מספיקים רק כדי לטעום ממנו קצת, לראות עוד מקום חדש, ולהמשיך הלאה עשירים יותר (בחוויות, חוויות :-)).

היתרון של סינגפור הוא שהויזה לא מצריכה שום מאמץ- מקבלים אותה בשדה התעופה והיא בחינם. 

כך יצא שביום ראשון אחה”צ נחתנו בשדה התעופה היחיד שגילינו עד כה שמחלק סוכריות (!!) בדלפקי הויזה לכל מי שנכנס אליו. על סינגפור, ואיך יצא שהזמנתי דירה מקסימה ויוקרתית (שלושה לילות!) ב- 37$ בלבד (גם אתם יכולים, אני ממש לא מיוחדת, והפעם פייפאל בכלל לא היה מעורב :-)), וגם איך זה מרגיש להתנשק עם דולפין – אכתוב לכם כבר בשבוע הבא.

משהו קטן

למי שעדיין לא יודע- Airbnb מחלקים עכשיו 35$ מתנה על כל הזמנה. זה לא יעבוד לכם מכל קישור, אבל אם תכנסו דרך כאן – תקבלו את ההנחה. 

איפה ישנתי השבוע וכמה שילמתי

אוטובוס ממואי-נה (בחוף) לסייגון– 120 אלף דונג למושב. כ-5$. מדובר באוטובוס שינה, למרות שהנסיעה עשויה להיות לגמרי באמצע היום. הוא ממוזג ויש ווייפיי.

גסטהאוס בסייגון– ישנתי הפעם בגסטהאוס הזה. לקחתי שני חדרים, שילמתי על שלוש מיטות עם מרפסת 22$ ועל חדר זוגי 17$ ללילה. 

אם אתם רוצים עוד המלצות למקומות לינה בוייטנאם.

טיסה ממש זולה מוייטנאם לסינגפור הזמנתי דרך החברה המקומית vietjet. היה מעולה. עלה לי 49$ לכרטיס.

שאלה ששאלו אותי השבוע

איך אני ממליצה לארוז לטיול עם ילדים?

בלי להכנס יותר מדי לעניינים של גילאי הילדים, אני ממליצה, לכל טיול מכל סוג ולא משנה כמה זמן- לארוז תיק נפרד לכל אחד. אתם כהורים, יכולים לארוז תיק אחד עבורכם, אבל בעיני, תיק נפרד לכל ילד הוא האופציה הטובה, הנכונה, והמעשירה ביותר. יש לזה כל כך הרבה יתרונות, והשלכות חינוכיות שפשוט חבל לפספס את ההזדמנות לאפשר לילדים את החוויה הזאת. כן כן, להיות אחראי על הדברים האישיים שלי, על התיק, על מה לקחת, מה לשים איפה, ועוד הרבה מאוד החלטות ועצמאות זו לגמרי חוויה בשביל הילדים. פוסט נפרד יוקדש לנושא בקרוב.

מבחינה מקצועית

בשבוע שעבר לא קבעתי פגישות כי לא יכולתי לדעת מראש מתי אוכל להתפנות. מה שכן יכולתי לעשות, בין לבין ובקטנה היה לקדם את האתר שלי (גם בעברית וגם באנגלית), השתדלתי לענות למיילים אבל לא כל כך הצלחתי להשתלט על כולם, ונתתי לרווחים הפאסיביים לעשות את שלהם. השבוע (באופן מפתיע, אין לי מושג אף פעם מהי מדיניות הלו”ז של התשלומים בחלק מהאתרים איתם אני עובדת.. זה כל פעם מפתיע אותי מחדש) נכנס לי לפייפאל סכום חביב של כמה מאות יורו :-).

איפה אני עכשיו: בוייטנאם, על החוף. כמה זמן כבר: שלושה שבועות.

** תגידו איך אתם מרגישים עם להתפשט מול המעסה?

שבוע שעבר היה אחר לגמרי. כלומר, כבר היו לי שבועות כאלה אבל את כולם אני מכניסה לאותה מגירה. מגירת ה”אחר לגמרי”.

אז בשבוע שעבר הילדים בילו עם אבא שלהם. הוא בא לכאן והם גם חגגו יומולדת לגלי ביחד. בדרך כלל בשבועות האחרים לגמרי האלה, אני משתדלת לעשות דברים שאני לא יכולה לעשות בשגרה. אפשר לקרא לזה “ניצול זמן איכותי”, או שאפשר לקרא לזה פשוט.. בריחה.

הבריחה שלי היא לרוב בטיולי אקסטרים שמותחים את הגבול שלי, הופכים אותי לגמישה, חזקה, אמיצה קצת יותר. אני עולה על הנהר עם סירונת קטנה ומתעמתת עם הפחדים שלי. האמת שאני מתעמתת איתם כל הזמן, אבל בזמנים האלה זה יותר ברור לי. או לחילופין יוצאת לנופש פינוק, כזה שלא הרשיתי לעצמי (נפשית, רגשית. אני לא מדברת אפילו על כספית) מעולם. ממש לשחרר. וגם זה אתגר.

לא תמיד הולך לי. בפעם האחרונה הייתי ממש ממש חולה. וזה היה ברור לי לגמרי למה.

הפעם רציתי רגוע. עברתי למלון רחוק, עם בריכה כייפית וחוף פרטי. עבדתי, נפגשתי עם לקוחות, כתבתי. נהניתי נורא מזה שאני משלמת 15$ ללילה ומקבלת את איכות החיים המדהימה הזאת. הלכתי למסאז’ מתי שהתחשק לי (5$ לשעה), ושתיתי מלא מלא מיץ קוקוס.

יכולתי להעביר את כל השבוע ככה. 

אבל אז חשבתי לעצמי שמה, אני לא אעשה כלום? יש לי חלום אחד לפחות שממש יושב ומחכה שאגשים. לוותר?

לא. אז יצאתי למסע אופנועים.

ארבעה ימים על אופנוע ישן ומקרטע (בדיוק כמו שאני אוהבת :-)). כזה שמתחזק לך את החוויה והופך אותה להרפתקה. עליתי להרים למקום שנקרא “dalat”. וחדוות הגילוי בערה בי בלהבות של שמחה.

בלי מפה, בלי מדריך. ככה. נטורל. (טוב לא הייתי לבד לגמרי. היו איתי שני חברים. לאחד מהם קוראים “גוגל” אבל בדרך כלל בדיוק כשצריך אותו הוא לא ממש מחובר). בכל צומת עצרנו כדי לשאול את האנשים איך להמשיך. ופגשנו הרבה אנשים וייטנאמים שלא מדברים מילה אחת באנגלית אבל עשו הכל כדי להסביר לנו איך להגיע. וכל מפגש כזה על הדרך חימם לי עוד קצת את הלב. והוכיח לי שוב, שהעולם מלא בחברים ובאהבה. ולא משנה מה אומרים בחדשות.

ולא שלא הסתבכנו בדרך. מלא. מליון דרכים קטנות, מאובקות, שלל כפרים מקסימים, ריחות ושדות וכבישים מתפתלים. הרים, אגמים שהפתיעו פתאום, דיונות חול נהדרות ולבנות. 

דאלאת עצמה היתה ממתק. כלכך נהניתי. כל היום רק תעיתי ברחובות, בסמטאות ובכבישים שסביבה. זו עיר יפהפיה, עם אגם במרכזה (וטיילת נחמדת סביבו), רחובות הרריים, וחממות מלאות בפרחים. מזג האויר היה קריר ונעים (הבדל ניכר ממה שהיה בחוף) ואפילו מצאתי מסעדה צמחונית- אושר גדול.

המחירים- נמוכים. ממש ממש נמוכים.

כמובן שיש בה גם כל מיני אטרקציות תיירותיות, אבל לא טרחתי. אצלי הכי כיף זה פשוט להסתובב במקום, לפגוש את האנשים, לטעום, להריח. הגילוי הוא התשוקה הגדולה ביותר של חיי. 

חזרתי יום לפני שהילדים חזרו אלי. גמורה, עייפה, מאובקת, וסמוקת לחיים. המרחק מהם תמיד מלמד אותי הרבה. הוא מחדש לי עליהם, ומי שהם. ומחדש לי על עצמי, ומי שאני, כשאני לא ‘אמא’. זה כמו להכיר את עצמי קצת, כל פעם מחדש. אבל בעיקר מלמד אותי שאין דבר כזה. לא להיות ‘אמא’.

למחרת הם חזרו. מיד הלכנו למסאז’ :-).

משהו קטן:

בוייטנאם יש מעין תחנות מנוחה בצדי הדרכים, בהן תלויים ערסלים ומוגשת שתיה קרה. למעשה זה היה החלום שלי. לנוח באחת מאלה. ובכן, אכן הגשמתי אותו. כולל התנדנדות מרגיעה בערסל ושתיית שייק-קוקוס קר. 

איפה ישנתי ומחירים:

בוייטנאם על החוף אני ישנה עכשיו במלון שנקרא- Hai gia. חדר עם מזגן, אמבטיה, מרפסת, וויפיי, מקרר, טלויזיה עולה, אחרי התמקחות קלה 15$ ללילה. במלון יש בריכה ממש נחמדה וחוף. בתי מלון מומלצים נוספים במואי נה תמצאו גם כאן.

בדאלאת– ישנתי במלון ממש קרוב (מרחק הליכה) לטיילת ולאגם, וגם למרכז העיר. המלון עצמו ברחוב קטן ושקט. למלון קראו: שילמתי 8$ ללילה לחדר עם כל מה שצריך, נקי ונעים מאוד.

ארוחות – בין 1$ ל-2$ לאדם, למנה סבירה במסעדה מקומית. מסעדות תיירותיות יותר- 3$-5$ לאדם.

שכירת אופנוע- 7$ ליום. טוסטוס (לנסיעה בעיר)- 3$-4$ ליום. 

שאלה ששאלו אותי השבוע: 

מה עושים עם כסף/דרכונים/תכשיטים במהלך טיול במזרח?

אני ממליצה לא להסתובב עם הרבה כסף מזומן או עם הדרכונים ברחוב. מוטב להשאיר אותם בחדר, ולבחור חדר שהוא ברמה בטיחותית נאותה. כשהולכים לכספומט למשוך סכום גדול- תמיד כדאי לעבור בחדר ולהשאיר חלק מהכסף שם. אל תחזיקו ביד טלפונים יקרים (לחבר שלי נתי, למשל, גנבו את הטלפון בסייגון באמצע הרחוב, תוך כדי שהוא דיבר בטלפון!). תכשיטים יקרים- תשאירו בבית בארץ..

ותמיד תמיד תגבו מידע, ססמאות, תמונות.

מבחינה מקצועית

רבים תוהים האם אפשר להרוויח כסף ולטייל. אשתדל לתת כאן סקירה שבועית. בשבוע שעבר לא עבדתי כמעט. למעשה היום פתחתי את המחשב אחרי חמישה ימים. היו לי כמה פגישות (=60$ לפגישה), ורווחים משניים מהאתר (גוגל, תכניות שותפים, פרסומות).