לוקחת את בת ה-11 לזומבה. ההיכל עמוק, רחב ועגול. מהחלון רואים את האגם היפהפה של פוקרה. המדריכה מתניעה את המוסיקה ואני נשאבת אל הקצב ומתמסרת לגוף.

אנחנו שתי המערביות היחידות. אנחנו וקבוצה של נשים נפאליות. הן מגיעות בתלבושת המסורתית שלהן, ומחליפות לבגדי ריקוד לפני שהשיעור מתחיל.

אני מקפצת שם עם כל הנפאליות האלה ולא יכולה להפסיק להתפעל. המדריכה לא מוותרת להן, כאילו שהיא בכלל לא מכירה את התרבות הנפאלית. את הנשים השקטות, הצנועות, העדינות. היא מזמבבת אותן עם כריסטינה אגילרה, בתנועות אגן בוטות, בנפנופי חזה אה-לה ביונסה.

וזה מדהים אותי. לפגוש אותן בחשכת ההיכל הנשי הזה, מביאות אליו מסודות גופן שכל כך מוסתר ומתחסד תמיד. 

אין כאן השוואה, אין תיקוני תנוחות. כל אחת עם עצמה. תעשי בערך, תעשי קצת אחרת. הכל בסדר. העיקר שתהני, שתשחררי קצת. תעלי על הבמה אם בא לך, למה לא. והנה אישה אחת, מבוגרת ממני עם בטן ענקית ורגלייםדקות, קופצת לבמה ורוקדת, סיבובי אגן והכל ואני אחריה.

ואני כל כך נהנית. הזומבה עצמה זה אחלה אבל המפגש. עם הפנימה של הנשים המסתוריות האלה, עם החופש שלהן, השחרור, העצמאות שיוצאת כאן כל כך חזק.זה מפעים ומרגש אותי נורא.

אני וקבוצת נשים שלא חוו אהבה אמיתית מעולם. ואולי כן, בסתר, בסוד. ואולי למדו לאהוב את ההוא שנבחר להן לבעל, מבלי להכיר אותו תחילה. ואולי למדו לשכב בשקט ולתת לו לעשות מה שבא לו. ואולי לא. אולי למדולהנות ולהתענג גם. אהבה בנפאל היא מסתורית כל כך. 

ואני, שבאה לזומבה הזאת רק כדי לשחרר קצת את מפלצות האהבה שבי, לחזק את גופי ואת נפשי השבורה הכואבת אחרי השבר של סיום נישואי. לקחת שעה של 'לשכוח מהכל'.

וכולנו ביחד מסובבות את האגן שלנו, מרטיטות ישבן, מנענעות חזה מעלה מטה. כל אחת וגופה וכל שעבר עליו מאז ומעולם.

תשמעו, אני מטיילת לי בעולם. אני איזה רחפנית צועניה כזאת, שלא ממש מעניין אותה בית, רהיטים, מפות לשולחן. אני תנו לי לרכב על סוסים במונגוליה ואהיה מאושרת.

בדרך כלל, כשתתקלו במאמרים מהסוג של כסף באינטרנט, תקראו מילים שכתבו אנשי שיווק מקצועיים, כאלה ששוחים בים של מכירות ורשתות חברתיות.

והם יכתבו שתכניות שותפים הן החלום בהתגלמותו. הן הפתרון המושלם להכנסה פאסיבית משגשגת ופורחת. הם יגידו שבתוך חצי שנה הם כבר כבשו 80 אחוז מהאינטרנט ובלה בלה בלה.
אבל דוקא צועניה כמוני, שדומה לכם הרבה יותר מאנשי השיווק המתוחכמים האלה, דוקא אני יכולה להגיד לכם, מהמקום של פשוטי העם, אלה שנואשים להכנסה נוספת, אלה שהיו מתים להבין קצת בשיווק אבל מה לעשות, הם לא…אני יכולה להגיד לכם דברים אחרים.

תכניות שותפים זה הימור

אני יכולה להגיד שתכניות שותפים הן דרך מעולה להכנסה באינטרנט. אבל היא מתאימה רק לכאלה שבאמת יודעים מה הם עושים. וכדי לדעת מה אתה עושה צריך ללמוד. והרבה. ולהשקיע גם כסף אבל בעיקר זמן. זה לא ילך בשניה, לא בחודש, לא בחצי שנה. התחום הזה כל הזמן משתנה ומתעדכן וצריך תמיד לשמור ולהיות עם אצבע על הדופק בכל השינויים והתמורות.

אז כן, זה נפלא. אבל קיים גם סיכוי גדול שאחרי כל המאמץ והכסף- לא תצליחו לראות את התוצאות להן קיוויתם.

לא. זאת לא הכנסה בטוחה. זה הימור כמו כל הימור וראוי שתדעו זאת לפני שאתם לוקחים אותו.

הכנסה בטוחה – כסף לפי פרוייקט

הכנסה בטוחה היא הכנסה שבה ידוע לכם כבר מראש כמה היא תהיה ובעבור מה. כלומר- ההשקעה שלכם ידועה מראש, וכך גם גובה ההכנסה.

הכנסה מהסוג הזה יכולה להיות קטנה אפילו עד כדי 5$ לפרוייקט. ויכולה להגיע גם ל-1000$ לפרוייקט. אבל זה בדרך כלל מתחיל ונגמר בסכום הזה וזהו. לא יהיה להכנסה הזאת חלק 'פאסיבי'. אני אומרת את זה בזהירות כיוון שזה לא תמיד נכון. קיימים גם אתרים שמשלמים לך, למשל, על כתיבת מאמר (נגיד..180$ בסיס) ולאחר מכן משתפים אתכם בהכנסות שנכנסו לאתר בזכות המאמר שלכם. אני עובדת עם שני אתרים כאלה, ויכולה לומר שההכנסה ה'פאסיבית' היא די קטנה..נגיד 40$-50$ לחודש. וגם זה לא תמיד.

הכנסה בטוחה באינטרנט יכולה לבוא מכל מיני תחומים. לא את כולם בדקתי. למשל- מילוי שאלונים וסקרים זה משהו שמדברים עליו אבל לא ניסיתי אותו כי מבחינתי ההכנסה היא די זניחה.

תחום חזק נוסף הוא תחום התוכן. החל מכותבי מאמרים ועד תחזוקת דפי פייסבוק וכל מה שבאמצע. אני מעדיפה את התחום הזה כי אם עובדים כמו שצריך הוא מאוד מתגמל. מאמר סטנדרטי יכול להניב 50$-250$. אין סיכון, אין השקעה כספית ראשונית. הכל ברור וידוע מראש.

לרעיונות אחרים ו'בטוחים' הכנסו גם לכאן.

לסיכום:

שתי הדרכים יניבו הכנסות כאלה או אחרות. אחת היא הימור, היא תדרוש השקעה כספית ומעשית והרבה סבלנות. אך התוצאות, אם תגיעו אליהן, יהיו 'פאסיביות' ויזרמו הישר לחשבון שלכם. היא מתאימה לאנשים שיש להם ידע באינטרנט ומשיכה לתחום, וידע רב בשיווק או מכירות.

השניה היא בטוחה, מהירה יותר, ואינה דורשת השקעה ראשונית כלל. אך נטולת ערך 'פאסיבי' כמעט. היא מתאימה לאנשים שיש להם מה לתרום, אבל אין להם ידע או משיכה למכירות ולשיווק באינטרנט. אלה שרוצים וצריכים כסף, מוכנים להשקיע בשביל זה, אבל לא מוכנים להסתכן.

אתר סרטוני וידאו בנושאים לימודיים שונים, מתאים גם לילדים קטנים (יש גם בעברית):

Brainpop.com

אתר הכולל סרטוני וידאו בנושאים לימודיים ובכלל בהמון נושאים מעניינים וכולל גם תרגול ושאלות שמבוססות על הסרטונים (חלק מהסרטונים יש גם בעברית):

Khan academy.org

ואתר המרכז הרבה קורסים מהאוניברסטאות הנחשבות בעולם. לימודי און ליין לכל דבר, שבסופם ניתן לקבל אפילו תואר:

Coursera.com

ואתר בונוס מקסים עם שעשועי חשבון אבל חכמים, מאתגרים ומחוץ לקופסא (באנגלית):

mathriddles.williams.ed

טוב, קודם כל קוראים לי יותם ואני הבן של הללי מנהלת האתר. אחד מהדברים שהכי עזרו לנו בטיול שלנו היו הטיפים של מטיילים אחרים, אז אני רוצה לתת כמה משלי (אמא שלי אולי כבר כתבה כמה מהם)

1) לשאול טיילים אחרים וחברים מקומיים שלכם בקשר למסעדות, בתי מלון, טרקים, חופים וכל דבר אחר זה הרבה יותר יעיל וקל מלבדוק באינטרנט או בספר טיולים

2) תביאו מצלמה טובה ותמכרו תמונות. אולי יהיה קצת יקר אבל ההשקעה משתלמת

3) בכל עיר יש 3 איזורים: היקר, ההיפי ההיפי הזול והאזור הזה באמצע שהוא לא היפי ולא יקר

4) קחו חבילת קלפים לכל מקום. הרבה פעמים במסעדות, תחנות למינהן ו רכבות מאד משעמם ותמיד אפשר למצוא שותפים למשחק (אותו דבר עם שח-מט אם אתם משחקים)

5) איך לגרש סוחרים ברחוב: יש כמה דרכים, להגיד להם שכבר יש לך, להגיד: לא! תתחפף! (!no! Bug off)או פשוט להיכנס לחנות כלשהי

6) תמיד יותר זול לקנות מים בארגזים ובבקבוקים של 20 ליטר מאשר לקנות כל בקבוק בניפרד

7) כמה דברים שתמיד צריך בכיס: כרטיס ביקור (יופי של סימניה), כמה מטבעות ושטרות קטנים לתת לקבצנים, קלפים אם משעמם.

8) איך להיתמקח: דבר ראשון, לפני שמתחילים בכלל להיסתכל בחנות מחליפים כמה מילים עם המוכר (מה שלומך?, איך הולך היום שלך?, איך העסקים?) ורק אז תתחילו לדבר על מה לקנות ובכמה. אחר כך תדגישו את זה שאתם הולכים לבדוק עוד חנויות ומה המחיר הכי טוב שהוא יכול לתת לכם, ואם זה עדיין יקר מידי תבקשו את מחיר המקסימום שלכם (רוב המוכרים יתנו הנחה של עד ל35% אבל לא יותר)

*גילוי נאות: הפוסט הזה נחת אצלי במייל ביום שבת אחד, כשנפשנו על החוף בוייטנאם. לא ביקשתי ממנו לכתוב אותו הוא פשוט חשב שיש לו מה לתת לקוראים של האתר. פרסמתי את הפוסט כפי שהוא, בלי לגעת. הללי.

"אמא, אינני רוצה", אמרה הביצה, "תני לי להתגלגל בעולם", "אולי בפעם אחרת", אמרה הדוגרת, "ועכשיו תעשי בדיוק כמו כולם". (הביצה שהתחפשה, דן פגיס).

המחשבות הראשונות על טיול ארוך עלו אצלי בתקופה מאוד קשה בחיי. אבי היה אז חולה מאוד, בתי היתה תינוקת קטנה. המגע היומיומי שלי עם שני קצוות החיים הללו הביא אותי להרהורים עמוקים על החיים. החיים בכלל והחיים שלי בפרט ואיך הייתי רוצה שהם יראו. לא בעוד ארבעים שנה ולא לשבוע-שבועיים בכל פעם, אלא היום, עכשיו, כל יום.

ההבנות הזדחלו להן לאט. אבי נפטר, בתי גדלה. היומיום שלי הלך והתאזן לפי אותן תובנות. עברנו דירה למקום יפהפה עם חברה נעימה ומזמינה, הילדים הלכו למסגרות שאיתן הייתי שלמה יותר. תינוקת נוספת נכנסה לחיינו. עברנו את מלחמת לבנון (עם נציג בתוך לבנון), דבר שחידד קצת יותר את הרצון שלנו באבא נוכח ומעורב- אז הוא הפסיק עם נסיעות העבודה לחו"ל, התפטר ובילה איתנו שנה בבית.

החלום על נסיעה, על חופש, על חוויות מעולמות אחרים הושתק לזמן מה. הקמתי עסק מצליח, האיש חזר למעגל העבודה. הילדים הלכו וגדלו בשגרה חמימה.

את הצורך של שנינו לטייל מילאנו בטיולים בארץ. בהתחלה קצרים ומהוססים, אחר כך ארוכים ומאתגרים. הילדים נהנו מאוד, ואנחנו ניצלנו כל רגע פנוי לעלות על הג'יפ אל הלא נודע. הכל הלך והתגבש, החלום שהושתק התחיל לזעוק בתוכי. אני רוצה לנסוע. אני רוצה את בן הזוג שלי איתי, שותף מלא בחוויות היומיום. אני רוצה להיות עם הילדים ולגלות איתם עולמות. אני רוצה לשמוע שפות אחרות, לטעום אוכל אחר, להתרגש מליון, לפגוש אנשים ושפות וריחות אחרים. אני רוצה לחיות את חיי במלואם, עם כל מה שהם יכולים להציע לי וזאת דרכי לעשות זאת.

אז נסענו לתאילנד לשלושה שבועות. הוצאנו הרבה כסף (כרטיסי טיסה לחמישה אנשים עולים בערך . כמו כל הטיול) וחזרנו מלאי חוויות. ובמשך תקופה מסויימת חשבתי שזה אכן איזון טוב- קצת חיי שיגרה, ומדי פעם טיול בחו"ל. אם כל כך הרבה אנשים עושים את זה- כנראה שיש בזה משהו..:-)

לאט לאט התחלתי להבין שא-זה לא כלכלי בעליל, ב-זה לא ממש לפגוש את החו"ל האמיתי, כי תמיד רוצים להספיק כמה שיותר במעט מאוד זמן, לכן הכל חייב להיות מתוכנן מראש, מוזמן מראש, מתוקתק. חסרה הספונטניות, חסרה השלווה, חסר המפגש האמיתי עם התרבות החדשה. וג- הקושי שבחזרה לשגרה פשוט הורס את כל הנסיעה..

אז עשיתי קצת 'גוגל'. מהר מאוד הבנתי שבעברית לא יצא שום דבר ועברתי לאנגלית. פתאום נפתח לפני עולם שלם (תרתי משמע 🙂 ). מאות משפחות מכל הסוגים ומכל המקומות מטיילות בעולם בכל דרך אפשרית. חד הוריות עם ילדיהן, סבים עם נכדיהם, משפחות מארה"ב מאירופה, מאסיה מאוסטרליה. מטיילות דרך האויר ודרך היבשה. במטוסים, יאכטות, רכבות. בקראוון, באוהלים, ב'משפחות מארחות'. משפחות חוצות יבשות על אופניים, מתנדבות בחוות באירופה, מטפסות בנפאל. חורשות את הודו לאורכה ולרוחבה. טועמות, פוגשות, ובעיקר- שיא הפנטזיה- מבלות בחופים הכי מדהימים בעולם. מתנדנדות בערסל ושותות שייק אננס. יאמי.

או.קי. אז יש אנשים שיש להם את הכסף לזה. איזה כיף להם. הלואי עלי. לעזוב הכל ולחיות כמוהם את החיים הטובים……. האמת שחשבתי את זה, אבל זה חלף מהר מאוד. כי אני כזאת שלא מתייאשת עד שבאמת ניסיתי הכל. החלטתי להעמיק את הבדיקה. איך, לעזאזל הם מצליחים לעשות את זה???

ובכן, הם פשוט יודעים דברים שאני עדיין לא ידעתי. הם ידעו איך להרוויח כסף תוך כדי הטיול, כסף שיספיק להם לצרכיהם הפשוטים ויאפשר להם סגנון חיים שכזה. ככל שהעמקתי גיליתי שהאפשרויות בתחום הזה הן פשוט כמעט בלתי נגמרות. הם גם ידעו שלחיות את החיים בטיולים בעולם עולה הרבה פחות מלחיות את החיים במקום אחד. הם יודעים איך להמשיך ולדאוג לחינוך ולהשכלה של הילדים והכל תוך כדי שחיה בבריכה של המלון. הם יודעים איך לשמור על קשר עם כל החברים והם יודעים איך לקנות כרטיסי טיסה זולים ואת כל הסודות של חיסכון כסף במהלך נסיעה. הם יודעים עוד הרבה דברים.

חלק מאותן משפחות מחזיק בלוג מפורט שמתעדכן כל הזמן. רובן כל כך ידידותיות שהן מזמינות אליהן למייל כל מי שמעוניין לשאול שאלות ולהתייעץ. לכל משפחה יש את הסגנון שלה, את דרכה הייחודית לטייל, את המקומות המועדפים עליה והשיטות שלה לשרוד טיול שנמשך ונמשך.

יש הלוקחות רק שנה של הפסקה לצורך טיול. יש המתפנות רק לכמה חודשים, ויש המטיילות כמה שנים. חלק מהמשפחות התחילו כזוג ולאט לאט נוספו גם הילדים. הרבה מאוד מהמשפחות חיו חיים רגילים לחלוטין, עם קריירות ובית ורהיטים עד שהן החליטו שהחיים הם הרבה יותר מזה.

פתאום הבנתי שזה לא בשמיים. שזה אפשרי. ושיש ממי ללמוד. מאז אני לומדת..

שמי הללי סמדר אברמוביץ'. אני כותבת בנושא מסעות משפחתיים בעולם. כרגע נמצאת בטיול בעולם יחד עם בעלי, שלושת ילדי והכלב.

 להמשך הסיפור- עדכון 2014 שלוש וחצי שנים שאנחנו מטיילים

לבלוג

1. כיוון שסין היא קצת אחרת ממה שאנחנו רגילים, חשוב מאוד לדאוג שהנחיתה תהיה קלה ורכה ככל הניתן. הדבר שהכי חשוב לדאוג לו הוא מקום לינה או מקור כלשהו אחר שיכול לתת לכם מידע ואוריינטציה רבה ככל הניתן באנגלית.

2. בסין יש רשת של אכסניות נוער מקסימות שנותנות את כל מה שטייל מערבי ממוצע צריך. יש חדרים עם טווח מחירים רחב- מהזולים ביותר (מיטות בודדות בחדרים מעורבים, שירותים ומקלחת משותפים) ועד ליקרים ואינטימיים. יש צוות צעירים סיניים שעובד בהן (רובם עובדים שם כחלק מתכנית סטודנטים) וגם צעירים מערביים, סטודנטים לסינית שמתנדבים שם כדי לשפשף את הסינית שלהם. הם עוזרים בכל דבר שצריך. הם עזרו לי לקנות סים קארד מקומי, להזמין כרטיסים לרכבות ואוטובוסים, לארגן מסיבת יומולדת לבת שלי, הם כתבו לי על פתקים משפטים בסינית לפי בקשתי, הסבירו לי איך להגיע לכל מקום שהייתי צריכה ועוד הרבה. בכל האכסניות קיים מרחב קהילתי ובו בר, מסעדה קטנה, מבחר משחקי חשיבה (הצוות תמיד שמח לשחק איתך או עם הילדים או לפחות להסביר את חוקי המשחק), חומרי יצירה, מחשבים, ספרים (באכסניה הראשונה אליה הגענו מצאתי ספר טיולים בסין בעברית) בחלקם מצאנו כדורגל שולחן, באחרים מצאנו שולחן סנוקר, או חדר טלויזיה עם מגוון סרטים עצום לבחירתנו. בתוך יומיים הצוות מכיר את הילדים בשמם.

3. בקיצור- ממליצה בחום להזמין מקומות באכסניות הנוער הפזורות ברחבי סין, הן ירפדו לכם את הטיול ובמיוחד בימים הראשונים שאחרי הנחיתה.

4. אל תגיעו לסין בלי אפליקציה של תרגום מילים ומשפטים לסינית, ועדיף אחת שגם משמיעה את המילים ועדיף אחת שלא צריכה אינטרנט.

5. בכל מקרה מומלץ לקנות סים קארד מקומי בהזדמנות הראשונה כדי שתוכלו לגלוש בנוחות דרך הטלפון.

6. וכך גם תוכלו להשתמש במפות ולנווט את עצמכם ברחובות הומים, סואנים שהשמות שלהם כתובים בסינית.

7. נהגי המוניות בסין מקפידים מאוד על מספר הנוסעים המקסימאלי למונית- ארבעה. כך שכל מי שנוסע לסין עם שלושה ילדים או יותר- יתקל בבעיה. למצוא מונית, בעיקר בערים הגדולות, בעיקר במוקדי התיירות, היא משימה לא פשוטה, ולמצוא שתיים זה בכלל סיוט. קל יותר למצוא שתי ריקשות או לנסות להתמודד עם התחבורה הציבורית.

8. אם בחרתם ללכת ברגל שימו לב שהרמזורים במעברי החציה מאוד קצרים ויש שם גם סידור עם הדו-גלגליים, אז תזהירו את הילדים.

9. בנוגע לתחבורה הציבורית: בסין יש מגוון רחב ביותר של רכבות ואוטובוסים. מרכבות ישנות, דחוקות, גדושות נוסעים עד כדי מחנק, מזיעות ולוהטות, דרך רכבות שינה נעימות יחסית ועד רכבות אקספרס שנראות כמו יצאו מסרט עתידני. כנ"ל לגבי האוטובוסים.

10. ברכבות השינה הם נוטים לנעול את תאי השירותים בבוקר הרבה זמן לפני שמגיעים ליעד. רק שתדעו.

11. לסינים שכן מדברים אנגלית, אפילו אלה שמדברים טוב יש נטיה להתבלבל בין מספרי ה'עשרה' (11,12,13….) לבין עשרות עגולות (20,30,40..). כדאי תמיד לודא איתם למה בדיוק הם התכוונו. לפעמים יש הבדל משמעותי.
(כמה שעות נסיעה באוטובוס? ארבעים??? אה.. 14.)

12. גם במסעדות וגם בדוכני הרחוב הם משתמשים די הרבה באבקת טעם של מונוסודיום גלוטומט. אפשר לומר להם '’no msg רובם יבינו.

13. שירותים ציבוריים: חייבת לומר שבסין נתקלתי בשירותים הציבוריים המגעילים ביותר שראיתי. אבל ממש. אלה שנמצאים בדרכים, בין לבין, במרכזי עצירה ומנוחה לנוסעים באוטובוסים ארוכי טווח. אלה היו למעשה היכל צר וארוך, ובו תעלת ניקוז (ביוב) פתוחה ושני דרגשים בנויים משני צדדיה לכל אורכה, כדי להניח רגליים. הכל פתוח, בלי מחיצות אפילו. יש מקומות בהם הגועל הזה אפילו עלה כסף.

14. השמועות על זה שהסינים לא נחמדים התבררו כלא נכונות לחלוטין. הסינים שאנחנו פגשנו, ברובם המוחץ, היו פשוט מקסימים, ולעתים ממש יצאו מגדרם כדי לעזור ולתת כל מה שהם יכולים. אפילו אלה שלא דיברו מילה אחת באנגלית.

15. לסינים, כמו להודים ולעוד כמה עמים, יש תחביב גדול. הם אוהבים להצטלם עם תיירים. במיוחד עם ילדים. במיוחד כאלה שלא נראים כמוהם (=שיער מתולתל למשל). לפעמים, ובמקומות תיירותיים במיוחד, נדרשת סבלנות רבה על מנת להצטלם עם כולם. כדאי להכין מראש את הילדים.

כדי למצוא אכסניית נוער פנויה ולטעמכם אתם יכולים להתחיל עם הקישור הזה:
http://www.yhachina.com/index.php?hostID=2
או פשוט לגגל 'אכסניית נוער' ביעד הספציפי אליו אתם מתכננים להגיע.

פוקרה, נפאל

דוקא התכוונתי לצאת קצת לטייל החודש אבל בכל פעם שעמדנו לצאת מזג האויר התחרבש וביטלנו ברגע האחרון. בתחילת החודש נסענו לקטמנדו כדי להפרד מחברים שחזרו לארץ. אכלנו במסעדות ועשינו שופינג- בכל זאת אנחנו ב'עיר הגדולה'..

השגרה הנעימה של בצפר, חברים, עבודה, הליכות לגדת האגם תובלה בכל מיני מסיבות יומולדת והזמנות לארוחות בוקר, צהריים, ערב..

הזמנו חברים קנדיים (וכשני אומרת חברים קנדיים אני מתכוונת לאישה בת 65 שהיא נזירה בודהיסטית מצחיקה והבן שלה, שהוא כבאי) לארוחה ישראלית אמיתית אצל תקווה ושנטי. הם מאוד התלהבו מחומוס.

בעל המלון שלי החליט להתחתן, אז חגגנו שלושה ימים ושלושה לילות. בהתחלה אצלה בבית, אחר כך אצלנו. פגשנו את האישה החדשה, הבנות שאלו אותה את כל השאלות בעולם, התאפרו איתה לקראת כל טקס ושאפו נשיות עגולה ואמיצה. אכלנו אכלנו אכלנו ורקדנו גם.

בעיקרון אחרי בצפר הילדים מתפזרים לחברים ולכל מיני עניינים ואני לא רואה אותם בכלל. אז קבעתי עם הבנות אחה"צ אחד שהוא שלי. הלכנו לטיול על האגם, התנדנדנו על ערסלים, הלכנו לשתות שוקו שייק במסעדה. פגשנו שם חברים וגם שתי תיירות גרמניות. אחת מהן עושה עבודת דוקטורט על נשים שאמאניות. שמענו סיפורים מרתקים. ועוד שוקו שייק אחד.

וגם לקחתי את הקטנה ליום כיף רק שתינו. אכלנו במסעדה יקרה, עשינו קצת שופינג, טיילנו.

פינקתי את עצמי במסאז' יפאני.

חברה שלנו ילדה ונסענו לבקר אותה בבית חולים ממשלתי. לקחתי איתי רק את הגדולה מבין השתיים. עבורה החוויה היתה קצת מוזרה אבל לא יותר מזה. עבורי זה היה מטלטל יותר. וגם מאוד מעניין. בכל מקרה- זה לגמרי שונה מבית חולים או מחלקת יולדות שאי פעם ראיתי..

אה…וגם יותם יצא לצנוח מעל ההימלאיה.

כמה זה עלה לי:

תשלום למלון- 28000

תשלום למסעדה של המלון- (החודש אכלנו יותר בחוץ ופחות בבית)- 4000

אוכל-27000

הנסיעה לקטמנדו (כולל תחבורה, מלון, מסעדות ושופינג)- 9000

יום כיף עם הקטנה- 1500

מסאג' יפני- (מדובר ב'שלם כמה שבא לך'. היא באה אלי הביתה ונתנה לי מסאג' של שעתיים-)1500

קוסמטיקאית- (למה להתעסק עם הגבות שלי אם יש כאן אחת שיודעת הרבה יותר ממני איך לעשות את זה)- 50 לגבות. הלכתי פעמיים = 100

הצניחה של יותם- בעקרון צניחה כזאת עולה 60-80 דולר. אבל אנחנו לא שילמנו. (ככה זה כשיש חברים שהם מדריכי צניחה ויש להם יום חופש..)

קניות של נשנושים, מוצרי הגיינה וכאלה- 5000

החודש גם הצלחנו לקלקל שני מטענים בשתי תאונות מצערות ולא קשורות אחת לשניה- אחד של הטאבלט ואחד של הסמארט פון.- 2600 (כולל הטוסטוס ששכרתי כד למצוא חנות שמתעסקת עם כאלה).

כביסה- 3000

תקשורת- 1000

בצפר- 8000

בסה"כ- 91700 רופי. אבל בטח שכחתי כמה דברים אז אני מעגלת ל-95000 שהם 4012.שקל.

חזרה לבלוג

ינואר – פוקרה, נפאל

החודש באופו כללי רציתי להתמקד בעבודה וגם רציתי להשאר קצת במקום אחד, אחרי כל התנודות שעברנו בחודשים האחרונים.

אז כמובן שחגגנו את השנה החדשה.

וכמה ימים אחר כך נסענו עם חברים לכפר לכמה ימים, גרנו בבית כפרי אמיתי, בישלנו על מדורה, בלי חשמל בלי גז בלי חימום בלי שרותים בלי מים זורמים. היה נוף מהמם וכיף גדול.

חזרנו לקראת אמצע החודש ונכנסנו לשגרה פחות או יותר.

אבא של חבר נפאלי קרוב נפטר וביקרנו אותו בבית האבלים כמה פעמים. בסוף ימי האבל השתתפנו גם בטקס הסיום. לא היה קל, כיוון שהכרנו אותו ואנחנו מכירים את כל המשפחה. זוהי הפעם השניה בה אנחנו נחשפים למנהגי האבלות הנפאלים וכבר פחות או יותר ידענו מה מותר להביא (סוכר), במי אסור לגעת (באבלים) ומה אסור להגיד (שלום).

בחודש הבא, לעומת זאת, יש חתונה..

הילדים המשיכו ללכת לבית הספר, לשחק ולפגוש חברים ואני התמקדתי בעבודה.

כמה זה עלה לי:

תשלום למלון: אני גרה בשני חדרים בודדים על הגג, עם נוף לאגם ולהרים, אמבטיות, ארונות ושירות חדרים מושלם- 28000 אלף רופי

תשלום למסעדה של המלון-8000 רופי (לעתים קרובות אנחנו מתעצלים לצאת למסעדה ומעדיפים לאכול בבית. גם כשבא קפה או משהו קל זה מאוד נוח)

הטיול לכפר- 15000 רופי

אוכל ומים- 25000 רופי

הוצאות שונות (נייר טואלט, נשנושים, סבון שמפו וכאלה)- 10000 רופי

החודש גם קניתי לבנות קצת בגדים ואם-פי חדש במקום הישן שנשבר- 5000 רופי

גלי קפצה על הגב של יותם קצת יותר מדי חזק- ביקור בבית חולים, צילום רנטגן ותרופות- 3000 רופי

בית ספר-8000

תקשורת- בערך 25 רופי ליום על טלפון ואינטרנט- 775 רופי.

כביסה- 2000 רופי

סך הכל- 105000 רופי.

בואו נוסיף עוד קצת, כי בטח שכחתי משהו אז סך הכל- 110,000 רופי החודש.

שזה קצת פחות מ-4800 שקל.

חזרה לבלוג