לפני כמה ימים ישבתי במסעדה המקומית הקטנה בה אני תמיד יושבת. שתיתי צ’אי וניסיתי, באמת שניסיתי לעבוד.
השולחן ניצב על שפת המדרכה ואני יכולה לעשות קולות של עובדת ובמקביל לצפות בעוברים ושבים (הרבה יותר מעניין). ויש לי אפילו תירוץ- זה המקום עם האינטרנט הכי טוב מבין ארבעת שולחנות המסעדה.

שלושה ילדים מאובקים ומוזנחים נעצרו לידי. ילדה אחת גדולה קצת, ועוד שניים קטנים יותר. אחד מהם ממש קטן. וממש מאובק. הם נעצו בי מבטים ולא אמרו מילה. הם מבינים שהם לא צריכים לומר דבר. שאני מבינה לבד.

בדרך כלל אני נותנת לילדים כאלה ממה שיש לי. אם יש לי לחם או ביצה או עוגיות או משהו. אבל הפעם היה לי רק צ’אי. ותמיד כשמגיעות העיניים הקטנות והמוזנחות האלה ליד השולחן שלי, איכשהו הצ’אי נראה לי כמו ארוחת שחיתות. כמו חיי מותרות ונהנתנות לגמרי מוגזמת..

הפעם משהו בעיניים שלהם הרגיש לי חזק יותר מבדרך כלל. ואז עלה לי רעיון. אמרתי להם בנפאלית קלוקלת- חכו רגע.
התקשרתי לבתי בת ה-11. היא ישבה עם חברים במסעדה אחרת, במורד הרחוב, לא רחוק ממני. אמרתי לה- אני שולחת אליך שלושה ילדים רעבים. קחי אותם לחנות הפירות וקני להם פירות טריים.
אחר כך ביקשתי ממנה, דוברת הנפאלית הקטנה שלי, שתסביר להם בטלפון שיבואו אליה.
ושלחתי אותם.

כמה דקות אחר כך הגיע טלפון ממנה. היא קנתה להם פירות ויוגורט. הכל בסדר.

וכך שבתי לעבודה הרצינית שעשיתי (כלומר- לצפות בעוברים ושבים).

ואחרי שכבר שכחתי מהילדים ומהפירות ומהעיניים שלהם- הם חלפו על פני שוב.
שלושה ילדים מאובקים. אחת גדולה ועוד שניים קטנים יותר. לבד.
וחייכו אלי. וסימנו בידיהם הקטנות ‘תודה’. והמשיכו הלאה.

בימים שלאחר מכן הם עברו מול השולחן שלי עוד מספר פעמים. ובכל פעם הם חייכו והמבט שקיבלתי מהם היה אחר מאותו מבט ראשון שאף אחד לא צריך להסביר.

וזה גרם לי לחשוב. הנה, שלושה ילדי רחוב, שהחיים נראים להם אחרת לגמרי מהחיים של ילדים אחרים, ואין לדעת אם יש להם אבא או אמא או מישהו, ובכל זאת- הם מקסימים ומחונכים. לא חוטפים, לא גונבים, לא בחוצפה, לא בהתנהגות חסרת כבוד.
ברוך. בהוקרת תודה. בהערכה. בשקט. בשמחה.

ואם ילדים יכולים לגדול לבדם, ולנהוג כלפי העולם כמו שהם נוהגים כלפיו, אז למה אנחנו מתעקשים להתערב להם כל הזמן? הנה, הם יכולים לגמרי לבד. לגדול להיות אנשי פלא אפילו בתנאי מחסור כל כך איומים. למה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב? שאם לא נתעקש עם הילדים שלנו שלא יאכלו עם הידיים, אז הם יהפכו להיות חיות פרא חסרות נימוס שמביישות אותנו בארוחות משפחתיות, ובעיקר- בארוחות שאותן אנחנו חולקים עם מלכת אנגליה?
ואולי ילדים מוזנחים הם דוקא אלה שיש להם כל כך הרבה, עד שהם כלל לא מבינים את המילה ‘תודה’. ואולי אלה ילדים שההורים שלהם עסוקים כל הזמן רק ב’חיצוני’, במראית העין, ילדים שלומדים שמה שחשוב הוא מה שאחרים חושבים עליך וכמה לייקים קיבלת. ילדים שגדלים להעריץ דמויות מגולפות, חד מימדיות (חוץ מגודל החזה..שהוא לגמרי תלת מימדי..) שמופיעות להם על המסך. ילדים של ריטלין-כי-המערכת-לא-קולטת-שהיא-הבעיה, ילדים שמרוב שאנחנו מתערבים להם בחיים ומרוב שאנחנו יודעים טוב יותר ומרוב שאנחנו לא סומכים עליהם, לא נותנים להם לבד, בלי טיפה אחת של קרדיט, מרוב כל אלה פשוט התייאשו?

ילדים מוזנחים…לא יודעת כבר מה זה אומר.

אין לי ספק שהילדים האלה, המוזנחים לכאורה, נתנו לי הרבה יותר משנתתי להם.
ובכל מקרה, בכל פעם שאני רואה אותם, מתרחב לי הלב ומתחמם. ואני זאת שמוקירה להם תודה.

חזרה לבלוג

וכשחצינו את דלת בית המלון בקטמנדו ידעתי שזהו. עשינו זאת. 28 שעות של מסע בין מטוסים ושדות תעופה, מזוודות, עמדות בטחון, טפסים, ויזות ואפילו מקלחת אחת. והייתי כל כך גאה בילדים ובעצמי..

נכון שכאשר מטיילים, וחוצים גבולות- יבשתיים, אויריים, ימיים יש תחושה שהגבולות היחידים שיש להתייחס אליהם כוללים בתוכם עמדה של מחלקת ההגירה וזהו.

אבל הפעם אני לא מתכוונת לזה בכלל.

הפעם אני מדברת על גבולות מסוג אחר, כאלה שהמילה ‘ויזה’ כלל לא קשורה אליהם. אלה הם הגבולות הפנימיים, הרגשיים, הנפשיים והפיזיים של כל אחד. והם משמעותיים לא פחות.

לפני המסע האחרון לקטמנדו הייתי בלחץ נוראי. כמה ימים של מתח בלתי פוסק, של אריזות ופרידות וחרדה מהמצפה לי. באמת שלא ידעתי איך אני הולכת לעשות את זה. איך, איך, אצלח מסע שמתחיל בארץ, ממשיך בעמאן, משם טיסה לדלהי, שם עלי לחכות (בלי ויזה) 12 שעות לטיסה לקטמנדו. ואני אחת. עם שלושה ילדים. ידעתי שזה ייקח למעלה מ-24 שעות. ידעתי שלא אוכל כמעט לישון. ידעתי שאין לי ויזה להודו ויש סיכוי שיעשו לי שם בלאגן. וידעתי שאני אחראית לא רק עלי אלא על עוד שלוש נפשות שתלויות בי.

מסביבי נזרקו משפטים בסגנון של “יהיה בסדר אל תדאגי” והם רק הרגיזו אותי עוד יותר. ברור שאתם יכולים לומר ש’יהיה בסדר’, אתם הרי לא צריכים לעבור את זה.

עכשיו, אחרי למעלה משנתיים שאנחנו מסתובבים בעולם אני יכולה לומר בודאות שאחד הפרמטרים המשמעותיים ביותר שיש להתחשב בהם הוא בדיוק זה: דעו את גבולותיכם הרגשיים, הפיזיים, הנפשיים. בארץ זרה, עם חוקים משלה ושפה משלה ותרבות שונה אל תעמיסו על עצמכם יותר משאתם מסוגלים. אף פעם.

♦ עשו עבודת הכנה יסודית לפני שאתם מחליטים סופית על היעד. בדקו מזג אויר, מחלות שיש להזהר מהן, גישה לטיפול רפואי, גובה ביחס לפנ הים (כן כן), תברואה ובמיוחד איכות המים.

♦ בדקו רמת בטחון אישי- עד כמה אפשר להסתובב שם ברחוב בלי שיחטפו לכם את התיק או יטרידו אתכם בדרכים אחרות..

♦ עד כמה אפשר לסמוך על נהגי המוניות/התחבורה ציבורית הרווחת במקום..

♦ מה האחוז של דוברי האנגלית במקום?

♦ שאלו אנשים שכבר ביקרו שם. גם שאלות מפגרות. אל תתביישו.

♦ הזמינו מקום במלון מוכר ומסודר ללילה-שניים הראשונים. כך תגיעו רגועים, ותוכלו להתרשם מהמקום מתוך ‘בסיס בטוח’. יהיה לכם גם מענה אמין לשאלות.

♦ החזיקו מספרי טלפון לשעת חרום. ואם אתם מכירים מישהו שהגיס של האחיין של הסבתא שלו חי שם- צרו איתו קשר לפני שאתם מגיעים ושמרו את מספר הטלפון שלו נגיש. לפחות עד שתתאקלמו.

♦ גמישות. זו מילת המפתח. שמרו על גמישות. רגשית. פיזית. מחשבתית. אל תלחצו אם דברים לא מסתדרים בדיוק כמו שתכננתם. חכו רגע. תנשמו. ותבדקו את האופציות הטובות ביותר. לרוב לא מדובר בקטסטרופה, אלא רק מהמורה בדרך שצריך לעבור אותה.

♦ אני לא יכולה להדגיש זאת יותר: ג-מ-י-ש-ו-ת. זה המפתח.

♦ תתייחסו לכל דבר שקורה כאל חוויה. קחו את זה בצעדים קטנים. ותשתדלו גם להינות.

♦ ועדיין- אל תכניסו את עצמכם למצבים שמאתגרים ומערערים את תחושת הבטחון האישי שלכם. אל תסעו לכפרים מרוחקים אם זה מפחיד אתכם. אל תטפסו לגבהים אם אתם לא סומכים על עצמכם שתצליחו להתמודד גם עם התקלות בדרך. אל תכניסו את עצמכם לפינות של חוסר הבטחון שלכם.

דעו את עצמכם, שמרו על היכולות והחוזקות שלכם קרוב ללבכם וקבלו את החולשות והחרדות שלכם כחלק מהחבילה. הכירו היטב את הנקודות האלה. הן הגבולות שלכם.

חזרה לבלוג

קבלת הפנים של הטייל הממוצע הנוחת לו בדלהי, מוכן וערוך נפשית לקבל את הודו הישר לפרצוף עשויה להפתיע. השירותים בשדה התעופה מבריקים, המראות מצוחצחות, הסבון בשפע והמנקה המופקדת על האזור מסבירת פנים ואפילו ריחנית.

המלצה חמה- גשו לשירותים בשדה התעופה, התענגו על הרגע כי זו תהיה הפעם האחרונה בה תפגשו שרותים במצב כזה בכל זמן שהותכם בהודו.

אם יש משהו שאני לא חושבת שאי פעם אצליח להתרגל אליו זה הנושא הזה. והדרך שלי להתמודדות עם תחום המקלחות והשרותים, במיוחד כשמטיילים עם ילדים במזרח היא אחת: שגר ושכח. אני נכנסת, יוצאת, ומוחקת מהזכרון. זהו. עבר. נשכח. נעלם. עד הפעם הבאה.

כמה פרטים כלליים:

– צריך לעשות הפרדה בין שירותים שתפגשו בדרכים לבין השירותים שתפגשו בגסטהאוסים ובמקומות לינה. אני אתייחס בעיקר לסוג הראשון שהזכרתי. אלה שתמצאו כשתהיו בדרך לאנשהו או בטרק.

– במזרח אפשר למצוא את כל סוגי השרותים שקיימים. משרותים מערביים מצוחצחים (לפעמים אפילו יספרו לכם על זה בשלט מחוץ למקום בו הם קיימים) דרך שירותי בול פגיעה ועד…אתם באמת לא רוצים לדעת.

– מצד שני גם בארץ השירותים הציבוריים לא תמיד מצטיינים בנקיון..

– ודוקא שרותי בול פגיעה לרוב יהיו נוחים יותר והגייניים יותר עבור ילדים.

– בשרותים במזרח אין נייר טואלט. אף פעם.

– ולא הייתי סומכת על זה שיהיה סבון. או ברז לשטוף ידיים.

– והדלת לא תמיד נסגרת כמו שצריך.

– וחדרי השירותים לעתים קרובות הם קטנים ונמוכים יותר משאר החדרים. לפעמים צריך ממש להתכופף כדי להכנס אליהם.

– לעתים קרובות לא קיימת הפרדה בין גברים לנשים

כמה טיפים:

– הכי חשוב: שמרו על גמישות. אם חייבים ללכת לשרותים פשוט הולכים. לא משנה מה התנאים לא משנה איפה לא משנה כלום. החוויה עשויה להיות לא נעימה אבל היא עוברת תוך דקות.

– תמיד תמיד תמיד תחזיקו בכיס נייר טואלט או טישו. שימו גם אצל הילדים בכיס.

– תמיד תחזיקו ג’ל לחיטוי ידיים וסבון נסיעות קטן

– באופן כללי עדיף לטייל עם נעליים בלי שרוכים. כפכפים, סנדלים, מגפיים. הכל הולך. שרוכים- כדאי להמנע. אם בכל זאת החלטתם על שרוכים- הקפידו שהם לא יגעו ברצפה בכל זמן שהותכם בחדרי השרותים. במיוחד עם הילדים.

– כנ”ל לגבי מכנסיים. מכנסי עלי-באבא (מכנסי הרמון), מכנסי דייגים, חצאיות וכו’ לא הולכים טוב עם שרותים. כשאני בדרכים אני מקפידה שהבנות ילכו רק עם מכנסיים שאין סיכוי שיגעו ברצפה בשום שלב. טייטס זה פתרון טוב.

– נשמע פנאטי, אני יודעת. אבל תאמינו לי, אתם לא רוצים למצוא את עצמכם עם ילדה ששרוך אחד מהמכנסיים שלה רטוב לגמרי אחרי שהיא יוצאת מהשרותים.

– באופן אישי אני תמיד הולכת עם הילדים, לוודא שהכל בסדר ושהדלת נסגרת כמו שצריך.

– תמיד תעדיפו לעשות בטבע על פני לעשות בשרותים.

ו- כשאני אומרת ‘טבע’ אני מתכוונת לכל מקום שהוא לא שרותים.

– אם השהות בשרותים עשויה להיות ארוכה מהרגיל (והמבין יבין) מומלץ למרוח את האזורים החשופים בחומר דוחה יתושים.

– וכשמגיעים למקום הלינה כדאי לרחוץ רגליים דבר ראשון.

מקלחות במזרח

גם כאן, מגוון המקלחות הנמצא במזרח הוא רחב ביותר. הכל תלוי בתנאי הלינה שתבחרו ובמחיר אותו תרצו לשלם. בדרך כלל המקלחות יהיו שילוב של טוש ובאקט. כלומר- יהיה טוש מלמעלה עם ברז של מים חמים וקרים, ומתחתיו ניתן יהיה למצוא שני ברזים נפרדים- אחד לקרים ואחד לחמים. ודלי.

רוב האנשים במזרח לא שמעו על וילון אמבטיה והמקלחות בדרך כלל יהיו ביחד עם השרותים. כך שאם תבחרו להתקלח באמצעות הטוש, קחו בחשבון שכל החדר יהיה רטוב. במידה ותחליטו על באקט- סביר שכל הרצפה תהיה רטובה, אבל מה שנמצא מעליה ישאר יבש.

– אל תצפו שיהיה נורא נקי.

– אל תתעצלו לחטא בעצמכם את החדר לפני השימוש

– השתמשו בכפכפים

– אל תאמינו לבעל הגסטהאוס שמספר לכם שיש מים חמים. תשדלו למצוא מישהו שכבר משתכן במקום ושאלו אותו אם באמת יש שם מים חמים

– הזרם בטוש בדרך כלל לא ממש מאפשר חפיפה טובה. לשם כך יש באקט. זה הרבה יותר נוח.

– למדו את הילדים לא להכניס את המים האלה לפה בשום מצב.

– הדוודים מתחלקים לכמה סוגים עיקריים: חשמל, שמש, ואש. הדוודים הסולאריים הם גדולים ובדרך כלל הכי נוחים לשימוש. מקומות רבים במזרח משתמשים בדוודים גם לאחסון מים קרים. כך שעלול להיות מצב שבו מים חמים דווקא יהיו, אבל מים קרים- לא.

– במידה והדוד של המים החמים קטן (במקרים של דוד חשמל) מלאו את הדלי במים בטמפרטורה נעימה למקלחת והשתמשו בו. כך תוכלו לאפשר לכל בני המשפחה להתקלח בלי לבזבז מים חמים יקרים.

– במקרים קיצוניים בהם המים עשויים להיות מלוכלכים או מזוהמים במיוחד אפשר לטפטף טיפות כלור לדלי לפני המקלחת או לשפוך מעט נוזל חיטוי (במזרח אפשר להשיג נוזל חיטוי כזה בכל מכולת. בקבוקון זכוכית זול ונוח לנשיאה. ושימושי ביותר).

– ממליצה בחום על תיקי כלי רחצה בעלי תאי רשת, שניתן לתלות. הם הצילו אותי לא פעם.

– אני משתדלת להשתמש במגבות שלי ככל הניתן. אני גם נושאת איתי מגבת פנים קטנה יותר לנוחות מירבית.

– ודוקא מגוון ומבחר הסבונים והקוסמטיקה המוצעים במזרח הם מהטובים והמפנקים ביותר שיש. אחד מהתחביבים שלי הוא להכנס לחנות קוסמטיקה ולהתמסטל מהשפע..(ומהמחיר הידידותי 🙂 ).

שני הורים, ארבעה ילדים (גלי-4, רני-8, יותם-11 אדים-13)  וכלב. מטעמי בטיחות בחרנו לקחת ראפסודה אחת עבורנו, ראפסודה אחת לציוד, דאקי קטנה לכיף וקיק בטיחות. הצוות מנה שישה מדריכים מנוסים שמנהלים את הכל.

****

סוף מרץ, 2011

שתים עשרה בלילה, באוהל על גדת נהר הסטי.

כבר כמה שבועות שאנחנו דוחים את זה. בהתחלה זה היה יקר, אחר כך זה היה מפחיד, אחר כך שוב יקר..התלבטנו והתחבטנו ואחרי שכבר החלטנו לצאת- התחילו המחלות.

אתמול, אחרי שכולם הבריאו החלטנו שזהו. היום יוצאים.

קצת הכנות והרבה לחץ והתרגשות והנה, אנחנו בארוחת בוקר לפני הנסיעה לנקודת ההתחלה בנהר. יושבים כולנו, וגם הכלב פאדג’, ואדים- חבר נפאלי של יותם שהצטרף אלינו (הוא העדיף את זה על פני לשבת וללמוד לבחינות :-)). מסביבנו כל המדריכים שאנחנו כבר מכירים, סנטוס ואסוק, גותם, סובאס, סאנו ורא’גו.

יצאנו לדרך. בהתחלה ראינו הרבה בתים אבל בהדרגה הנוף התחיל להשתנות והפך לכפרי יותר ויותר. שדות אורז רחבים ויפים. את החלקות מגדרים פרחים סגולים ויוצרים כמו שטיח של סגול וירוק. בתים כפריים עם גגות קש ותרנגולות בחצר..

הגענו לנקודת ההתחלה. הנהר נראה גדול, רדוד ורחב. חלוקי נחל מרפדים את שני צידי החוף.

ההתארגנות ארכה זמן. צריך לנפח 2 רפסודות גדולות ועוד אחת קטנה (דאקי), לקשור מצופים וחבלים ולארגן את כל הציוד בתוך תיקים שאינם חדירים למים .(dry bag).

הילדים מאוד שמחו והתרגשו. יותם ואדים הקפיצו אבנים בנהר והבנות עזרו קצת לנפח וקצת לקשור ובעיקר שמחו לעלות על הרפסודות ולקפוץ בתוכן.

קצת הסברים על בטיחות, ולבישת כל מלתחת הבטיחות הקיימת בשוק (קסדה וחגורת הצלה) ויצאנו. פאדג’ נראה מתלהב מאוד. לכולנו זה היה מאוד מרגש.

עלינו על הרפסודות, התיישבנו משני הצדדים וכל אחד קיבל משוט. וזהו. הנה אנחנו שטים בנהר, חותרים כמו שסאנטוס מסביר לנו. בראפיד הראשון, שהגיע די מהר פאדג’ נפל מהרפסודה ולקח לנו כמה דקות להצליח למשות אותו מהמים. הוא שחה כל הזמן אבל אפשר היה לראות שהוא די בלחץ. אחרי שחזר לרפסודה ונרגע קצת, נתנו לו לשבת מעל כל הציוד, בנקודה גבוהה המשקיפה על הכל והוא נהנה מאוד.

הנהר יפה ורגוע ורדוד. עשרות ילדים ערומים או כמעט ערומים מתרחצים להם בעליזות במים, צוהלים, קופצים ושוחים. עשה לי לחשוב על איכות חיים..

לאט לאט הלכו ופחתו מספר הילדים והגיע הנוף הטבעי של מים בצבע תורכיז וג’ונגל אמיתי ומקסים משני גדותיו של הנהר. בין הרים הנהר מתפתל ועצי ה-cotton flower המדהימים בפרחיהם האדומים הגדולים מלווים אותנו ומקשטים את הכל.

עברנו כמה ראפידים קטנים וזה היה כיף לכולם. כמעט. גלי לא נהנתה. מהרגע שהתעוררה בבוקר היא לא הפסיקה לקטר וזה המשיך גם בראפסודה. הציקו לה המים בתוך הסנדלים והקסדה לחצה ולא היה לה נוח לשבת..זה נמשך עד שהגענו לחניית הצהריים.

עצרנו במקום קסום, עם חול רך ומים שמטפטפים בפכפוך נעים הישר מההר. מפעים.

החבר’ה פרסו ארוחת צהריים-בוקר נחמדה מאוד ונראה היה שהם מאובזרים למשעי. מה לא היה להם. כלים למיים ולשטיפת כלים וכלי אוכל וכלי בישול ומצרכים בשפע ומשטח לפרוש על החול ונראה שהם באמת חשבו על הכל. אחרי מנוחה טובה חזרנו לנהר.

גלי כבר נראתה אחרת.

בשלב מסויים היא ביקשה לעבור לדאקי ואני הסכמתי בחששות כבדים. הדאקי צרה ונראית הרבה פחות יציבה מהראפסודה. לא היה לי קל כשהיא היתה שם, רחוקה מהשמירה הצמודה שלי, אבל היא כל כך נהנתה שהייתי חייבת לשחרר. אחריה כל הילדים החליטו ששם הכי כיף כי יש הכי הרבה אקשן והם התחלפו בתורות, בכל פעם מישהו אחר.

הנוף היה מקסים. מדי פעם התגלה לו כפר קטן, באמצע שום מקום. אבל לגמרי. בתי עץ בנויים על כלונסאות, ניצבים על צלע הר מעל לנהר. את רובם חיבר גשר תלוי ארוך בין שני ההרים שמפריד בניהם ובין הנהר שמתחת. הזמן עבר, עברנו כמה ראפידים נחמדים שבהם הילדים חגגו, ובחלק גדול מהזמן חתרנו ביחד.

הבנות לא חתרו כיוון שזה קשה עבורן אז הן התחלפו כל פעם במקומות, פעם על הציוד, פעם ליד סנטוס, פעם בדאקי. אחרי כמה ראפידים מסעירים, הגענו למחנה הלילה.

מסתבר שזהו הכפר של סאנו שהיה החותר של הדאקי.

החבר’ה התארגנו בזריזות. שני אוהלים, אזור בישול מתוקתק, אזור שתיה ואכילה ואפילו שירותים (עם נוף לנהר :-)).

הציעו לנו שתיה חמה ופופקורן. אחר כך מרק חם. נחנו, הדלקנו מדורה ואני מיד חיברתי את פאדג’ אליה, אחרי שהוא קפא מקור מהשפריצים של המים על הראפסודה.

החלפנו לבגדים יבשים, תלינו את הרטובים על חבל (על הכל הם חשבו! לא יאומן!), שתינו ונחנו ודיברנו. הילדים שיחקו בחול הרך והנוצץ, שיחקו כדורגל ועזרו לחבר’ה לבשל. פאדג’ לא זז מהמדורה.

אכלנו ארוחת ערב טעימה של פאסטה וירקות וצ’יפס. עוד תה, ועוד מדורה. הילדים היו כל כך עייפים שהם ביקשו מוקדם ללכת לישון ונרדמו בשניות. אנחנו עוד נשארנו ליד האש, דיברנו עם החבר’ה ובין עצמנו.

השמיים היו זרועי כוכבים מנצנצים שנראו בבירור בשל החושך ששרר. היום בנהר עייף אותנו ואש המדורה בלילה חיממה והכניסה שלווה מנמנמת.

לקראת שתים עשרה חזרתי לאוהל. אני שוכבת ומרגישה עדיין כאילו אני שטה. זה מזכיר לי את החופשות שלנו בכינרת כשהייתי ילדה.

כולנו ישנו כמו בולי עץ.

היום השני:

קמנו בבוקר באוהל החם והנעים. הילדים מיד קפצו משקי השינה אל החוף ואל השמש. התה כבר חיכה לנו. צחצוח שיניים והתרעננות וכבר אנחנו שותים תה חם ומביטים בנהר היפה שמולנו. לקחתי את פאדג’ לסיבוב. יותם הצטרף. צעדנו לגדת הנהר, מביטים במימיו הצלולים ובנוף שמעבר לו. סלעים, בהם חצובות מערות טבעיות וצורות מרהיבות. חול לבן ורך. עצים ושרכים. הגענו אל מקום עגינה קטן של הכפריים. סירה עשויה מבול עץ נחה לה שם. יפהפיה. כמו לקוחה מגלויות מעולמות רחוקים.

אכלנו ארוחת בוקר. הילדים טרפו ונהנו מהפינוק. ביצים וטוסטים (הם חיממו מחבת על האש, הניחו בו חלוקי נחל ועליהם קלו את הלחם), תפוחי אדמה, חמאה-דבש-ריבה-חמאת בוטנים. ופנקייקים. השמש, שנראה היה שהולכת ללוות אותנו היום נעלמה מאחורי עננים. התחילה רוח. צביקה התחיל לארגן את הדברים שלנו ולילדים כבר נהיה קר. התלבשנו- מכנסיים ארוכים ופליזים לי ולבנות. בעוד אנחנו שואלים את עצמנו אם ירד גשם או לא- התחיל לטפטף. שמנו על עצמנו חליפות יובש (dry suit) ועליהן את כל עניינים הבטיחות ועלינו על הסירות.

בהתחלה היה קשה מאוד. הרוח היתה נגדנו וממש לא הצלחתי לחתור. גם טפטף כל הזמן וחששתי שהיום הזה הולך להיות לא כל כך כיף. עברנו ראפיד אחד, שאחריו הרוח שככה והגשם פסק. מאותו רגע, אמנם לא היה ממש חם, אבל השמש הופיעה ונעלמה חליפות ולמעשה היה נעים יותר, בלי שהשמש תקפח לנו על הראש כל היום.

עברתי לדאקי. אחרי ראפיד אחד שהיה כיף אדיר ונרטבתי כולי, גלי עברה לשבת עלי. השיט בדאקי הוא כיף יותר, כיוון שסאנו יכול היה לעשות לנו ‘שיגועים’ ולהשתולל בתוך המים. אחרי שהילדים ראו שאנחנו נורא נהנות (גלי צהלה שם וצחקה כל כך!), הם הצטרפו גם- בהתחלה יותם ואדים ואח”כ אדים ורני. עברנו כמה ראפידים של כיף חיים בתוך הדאקי ונהננו מאוד.

צביקה נשאר בסירה הגדולה ושמר בעיקר על פאדג’. הפעם שמרנו עליו יבש והושבנו אותו למעלה מעל כל הציוד. כשהוא רצה לרדת הוא התמקם באחורי הסירה, שם יבש יותר. כמה ראפידים לפני הסוף סנטוס ביקר שנחזור לראפסודה כי הולך להיות קצת יותר גועש. חזרתי בלב כבד, עם רצון לעוד “שיגועים” בדאקי..רציתי מאוד לטבול במים המדהימים האלה אבל התלבטנו כיוון שהיה קריר.

עברנו סדרת ראפידים והילדים היו פשוט ברקיע השמיני. צעקו בהתלהבות, התרגשו, צחקו וצהלו וכך גם אנחנו. בתוך כל אלה לא יכולתי להפסיק להתפעל מהנוף.

אחרי סדרת ראפידים שהגיעו אחד אחרי השני לקול צהלות הילדים, החלטנו שעכשיו זה הזמן. אם לא נקפוץ עכשיו- נפגוש את נהר הטריסולי והמים שלו קרים בהרבה. אחד אחרי השני קפצנו מהסירה. בהתחלה יותם, אחריו רני, אדים ואחר כך אני. המים היו קרים אבל לא היה לי אכפת. הילדים שחו בהנאה. יותם טיפס על הדאקי וסאנו דחף אותו בשובבות בחזרה למים וחוזר חלילה.

אחרי זמן מה סנטוס הודיע- זהו. חוזרים לסירה. משו אותנו מהמים אחד אחד, רועדים מקור. לא הספקנו להתנגב וכבר פגש אותנו ראפיד. הפעם עמדתי. היה כל כך כיף!

המשכנו לשוט עוד קצת ואז עוד ראפיד אחד נחמד. אחריו כבר התנגבנו כולנו והתלבשנו ושוב לא היה קר. הסטי נפגש עם הטריסולי. הכנסנו יד למים והרגשנו את ההבדל. מים קפואים!

המשכנו עוד קצת ואז הגיע הראפיד הכי גדול. הסירה היטלטלה וקפצה, זנב למעלה, ראש למטה בזויות תלולות, קיפצה בגלים גבוהים וגלשה במורדות מים. המים השפריצו עלינו בגלונים.

הילדים מיד רצו עוד פעם.

שטנו עוד קצת במים רגועים והגענו לנקודת הסיום. ירדנו, רטובים ועליזים, החלפנו בגדים והתנגבנו. החבר’ה העלו את כל הציוד אל הואן והכינו ארוחת צהריים. הילדים טרפו את האוכל בתיאבון. תרנגולת אחת קפצה לתוך הצלחת של גלי והכנו לה צלחת חדשה. החבר’ה אכלו דאל בהאט והתחלנו את הדרך חזרה לפוקרה.

כל הדרך הבטתי מבעד לחלון, שמחה ומברכת על כך שלא רק שקיבלתי חוויה מדהימה, אלא הרווחתי גם שלוש שעות שלמות של נופים בדרך חזרה. נהניתי כל כך. לראות את הנהר מלמעלה, כפרים קטנים לאורך הדרך, אנשים בבגדים מסורתיים חיים את חייהם. בתי בוץ ואבן וקש יפהפיים. טבון מעלה עשן, חקלאים דשים את האדמה עם בפאלו, נשים מטפסות על עצים כדי לקטוף את פירותיהם בלוליינות מעוררת הערצה.

והעצים עם הפריחה האדומה לאורך כל הדרך.

*חושבים על ראפטינג בנפאל? אל תהססו לפנות אלי, לשאול או להתייעץ. אעזור בשמחה.

חזרה לבלוג