Tag

טיול עם ילדים בעולם

Browsing

זה היה על החוף בפיליפינים. גרתי שם, בבית פיליפיני עשוי במבוק, כשהחוף והמים מנצנצים לי מבעד לחלון. היה לילה. ומהאור שזרח על עצי הקוקוס מבעד לחלון ידעתי שזה הזמן. הנה הגיע ירח מלא.

היא עלתה מולי קצת לפני חצות. עם שאלה קטנה במסנג’ר. אז עצרתי לרגע, התיישבתי על המיטה וכתבתי לה בחזרה. ואז היא שאלה עוד משהו. ועניתי.

ואז היא שאלה על התשוקה. ספרי לי, היא ביקשה. מה זה אומר. מה זה בכלל. ואיך חיים את זה. שכחתי, היא אמרה. ואני לגמרי הבנתי למה היא מתכוונת. מתוך ערמות הכביסה והכלים והמטלות. ידעתי מה זה לשכוח. מתוך הציפיות החברתיות שתשתיקי, תרסני, תצפיני עמוק עמוק את האש בעינייך. את הסערה בבטנך. לא. אסור. זה לא מכובד. זה לא הזמן. זה אף פעם לא הזמן. שימי חזיה בבקשה, הרכיני ראש ושבי בשקט. הרבה יותר יפה ככה, כשאת לא הכי יפה או הכי סוערת שאת יכולה להיות .

 הבנתי לגמרי.

הבטחתי לה שאחשוב ואכתוב לה. וסגרתי. “הירח”, הסברתי..”הוא קורא לי..”

ויצאתי לטייל על החול יחפה לאור הירח שהכסיף והזהיב את הכל בקסם.

זה היה כבר לפני כמה חודשים. מאז עברתי עוד כמה ארצות, ועוד כמה ירחים מלאים, על חופי ים וחופי נהרות. מדי פעם היא היתה עולה מולי ומזכירה לי שהבטחתי לחשוב עליה. “אני עדיין חושבת..”, הייתי עונה.

וחשבתי. חשבתי כשדחפתי כפות רגליים בחול החם, הרך. או בחול רטוב ובוצי. נותנת לתחושה לחלחל לתוכי, להזדחל מלמטה עד למעלה, עוצמת עיניים, ומתשהה עם זה לרגע.

חשבתי כשדהרתי על הגלים והסירה ונשמתי את הדולפינים שקיפצו מולי ישר אל תוך החזה. חשבתי עליה כשצללתי, עוקבת בשקט אחר צב ים מרהיב שעולה, לאט לאט, ממעמקים, אל שפת המים כדי לנשום.

חשבתי עליה כשנדחסתי באוטובוס מצ’וקמק, בתי על ברכי ורגלי נדחפות בתנוחה לא תנוחה בין מוט ההילוכים של הנהג, בעוד פרחים צבעוניים מפלסטיק מתנדנדים במסגרת השמשה שמולי. וההימלאיה, לבנה וזוהרת מציצה מבעדה.

חשבתי עליה מדי פעם, כשנעצתי, ממרחק, מבטים חושקים בחזו החשוף והחלק של גבר יפה. מרגישה איך כפות הידיים שלי, איך הבטן שלי ,איך החזה שלי מתעוררים כולם לחיים, נמשכים.. לגעת.

ניסיתי לתת לזה מילים, בשבילה. להפוך את הכוח, האנרגיה הזאת שמפיכה בי חיים בכל בוקר, בכל יום, בכל לילה, למשהו מוגדר. מנוסח. משהו שהיא יכולה לקחת איתה. או לפחות להבין. או..להזכר בו.

כי זה שם. גם אצלה. וזה מה שהיא מחפשת. “אז את בעצם מדברת על רצון, על צורך?” היא שאלה. “ממש לא”, עניתי. ושוב הבטחתי- “אני אחשוב על זה עוד קצת”.

והיה לי קשה. מאוד. כי איך יכול להיות שאני, אישה של מילים, לא מצליחה להעביר לה משהו כל כך בסיסי, כל כך קיומי, כל כך נוכח בחיים שלי. הרי זה שם כל הזמן, כבר תקופה ארוכה. ובכל זאת..

ניסיתי להתבונן בשקט, בהקשבה, בנשים אחרות שפגשתי. נשים מדהימות, כולן. מלאות אהבה, נתינה, סקרנות. נשים אמיצות וחזקות. ופתוחות. כשאת יוצאת לדרך את פוגשת עוד כמוך, שיצאו, למרות ולמרות ולמרות. וכשהעיניים שלך נפגשות עם שלהן, נוצר ניצוץ. כוכב חדש נולד. המוסיקה מהדהדת בהרי הקרח הנידחים ביותר.

ואז הבנתי.

זה הניצוץ הזה.

עצמי עיניים, אהובה. היי שקטה אבל ממש. ונסי לשחזר את הרגע הזה, שבו הגבר שלך נוגע, ואת נפתחת אליו. לגעת בך. הרגע שבו החזה שלך מתחמם והעיניים קצת מתנמרות להן, האנרגיה שזורמת שם.

או הרגע שבו הגוף שלך נפגש, אחרי יום ארוך, עם המים החמים במקלחת. ואולי דוקא הרגע שבו את פושטת את החלק העליון של הביקיני ונכנסת לים, ערומה. אם את עוצרת הכל ונשארת רק להרגיש, פותחת את עצמך לתחושה בלבד, אז זה זה.

ואם את לוקחת את האנרגיה שמרוכזת שם, בשניות האלה, ושומרת אותה איתך. גם אחרי שיצאת מהמים. מהמקלחת. מהגבר. גם אחרי שהתעטפת שוב בכיסויים החברתיים הנדרשים. אם את שומרת אותה איתך, אז זאת התשוקה שאני מתכוונת אליה.

ואולי היא לא שם בכלל. אולי זאת האנרגיה הפרטית שלי שמופיעה ברגעים האלה. ועבורך אלה בכלל רגעים אחרים. מה מביא לך אותה? מתי הרגשת אותה בפעם האחרונה? מתי הרגשת שאת ח י ה, בגופך, בנשמתך, כל כולך פשוט..חי?

זה מה שהתכוונתי כשכתבתי לך שמה שממלא אותי לאורך כל היום זו התשוקה. לא, היא לא היתה שם כשקיפלתי כביסה כל היום.

חפשי אותה, אהובה. שמרי אותה. קחי אותה איתך לכל מקום. תדהרי איתה גבוה רחוק חופשי. ושילכו לעזאזל כל אנשי הצנוניות למיניהם.

כי בלעדיה…האמת היא שאין לי מושג איך חייתי בלעדיה.

המשיכו לקרא כאן מה קרה בעקבות הפוסט הזה……>>

חזרה לבלוג

טלי כנפי היא אולי הצעד הראשון שאפשר לעשות כדי להביא את החשק שבבטן, זה שבועט לו שם כל כמה זמן, קצת לחופשי. ואולי גם אתכם. טלי עובדת עם אנשים על הגשמה. של משאלות, חלומות, של רצונות ואושר, היא מטפלת אינטגרטיבית עם נסיון עצום.

הלכתי לשאול אותה קצת. מה זה אומר בעצם. ואם בכלל כדאי.

1. לאנשים רבים יש חלומות, מה הן הסיבות העיקריות שמונעות מהם בסופו של דבר להגשים אותם?

 לשאלתך פנים רבות וכך גם תשובות רבות, אי לכך אתייחס לשאלה זו, כפי שאני נוהגת להתייחס למקור רוב הבעיות של האנשים שפונים אליי לטיפול.

דפוסים –בעיני הםמקור הסיבות שמונעים מאתנו מלהגשים את חלומותינו. משמעות הדבר היאשהמציאות בה אנו חיים וגדלים, מרגע הולדתנו, היא זו שתכתיב את עתידנו לבואולא הבחירות ההכרתיות שלנו.

את בוודאי שואלת את עצמך למה אני מתכוונת?

בלידתנו ובילדותנו, אנחנו כספוג שקולט באמצעות החושים, הגוף, הרגשות והשכל שלנו.

היכולת שלנו להעניק לזולת תלויה במשאבים להם זכינו במהלך חיינו. ככל שהסביבה בה גדלנו הטיבה עמנו ואפשרה לנו להכיר בפוטנציאל הגלום בתוכנו, והעניקה לנו: תמיכה, הקשבה, אהבה ותנאים שונים שמזינים, אילו הם התנאים הדרושים להגשמת חלומותינו.

לעומת זאת, לו הסביבה הייתה דלת משאבים רגשיים, תודעתיים, אם התפקוד ההורי היה לקוי,ומה שספגנו היה: שיפוט, ביקורת, דרישות ללא היכר, או הורות מגוננת ייתר על המידה או הורות מזניחה מדיי – אלו יהיו הכלים והמשאבים איתם נצא לדרך, ללא קשר לכוחות וליכולות הטמונים בתוכנו.

אי לכך, המגבלה שתמנע מאתנו מלהגשים את חלומותינו האמתיים בחיים מבחינתי, אלו יהיו: עברנו, הדפוסים איתם גדלנו ואיכות האושר שהוענק לנו.

כל זה ינהל את בחירותנו בחיים, כאשר אני משתמשת במילה – בחירה אמיתית, הכוונה שלי לבחירה לא מדומה, דבר שאנו נוהגים לעשות לרוב  כחלק ממנגנוני הגנה שבנינו לאורך החיים.

2. מה הם הפחדים העיקריים שחוסמים אותנו מלהגשים את עצמנו?

פחדים רבים מונעים מאתנו מלהגשים את עצמנו, ביניהם:

פחד מכישלון – עשוי למנוע מאנשים מלנסות דברים בחייהם.

פחד מהצלחה – עשוי לעצור אדם מלהתקדם בחייו, מחשש שלא יוכל להכיל את גודל ההצלחה.

חוסר אמונה ביכולות של עצמך, והערכה עצמית נמוכה, ימנעו מהאדם מלהתקדם, להתנסות, לקחת סיכונים שונים בחייו.

טראומות שונות, מחלות, אובדנים, מגבלות גופניות, רגשיות ושכליות עשויים למנוע מאנשים “לקפוץ למים” ולאפשר לעצמם הזדמנות נוספת.

דיכאון, חרדות אף הם מונעים מאתנו לעיתים להגשים את יכולותינו.

זה מחזיר אותי לתשובתי הראשונה –שככל שהמשאבים בתוכנו גדולים ובריאים נוכל להגשים את עצמנו ואת חלומותינו.

3. את טוענת שהמשאבים הפנימיים שלנו, ולא המשאבים החיצוניים (כסף, קריירה וכד’) הם אלה שרלוונטיים לנו יותר להגשמת החלומות שלנו?

אכן שאלה מורכבת, משום שלכל אדם יש חלומות ושאיפות שונות משל עצמו בחייו, אי לכך, אתייחס בתשובתי אך ורק לאנשים שחשוב להם להגשים את עצמם, את הפוטנציאל שלהם וחלומותיהם האמתיים.

אנחנו יודעים שכסף מעניק שקט, ביטחון, עצמאות – אך לא מקנה אהבה עצמית, ערך עצמי, הכרות עצמית, גילוי של “האני האמתי” וכד’.

הוא כן מקנה טיולים, תכשיטים, דברי יוקרה למיניהם, מעמד ועוד. והשאלה הנשאלת היא: האם אני מאושר? האם אני מסופק? לשם ייחלתי בחיי? האם חסר לי/ בי משהו?

ככל שהאדם שואל את עצמו שאלות, הדבר יוביל אותו לשינוי, לרצון להתגלות, להיפרד מהמסכות של חייו, ממנגנוני ההגנה השקריים שהגנו עליו מפני האמת שבשחייו.

ובכן לשאלתך- ככל שהמשאבים הפנימיים שלנו גדולים בתוכנו – הסיפוק, האהבה, הכרת התודה, ההקשבה, הצניעות, רוחב הלב, יהיו חלק מחיינו ויאפשרו לנו להגשים את חלומותינו האמיתיים.

4. מה הצעד הראשון שאת ממליצה לנו לעשות כדי להתחיל להגשים את חלומותינו?

הצעד הראשון שיוביל אותנו להחלמה/ גדילה/ הגשמה, הינו הצעד שבגללו נפנה לקבלת עזרה מקצועית וטיפולית.

לרוב חוסר סיפוק בחיינו או חוויה טראומטית שעברנו, פרידות/ אובדנים שונים, קשיים במצב הרוח שלנו – כל אילו וסיבות נוספות ידליקו בתוכנו נורת אזהרה, שהגיע הזמן לטפל בעצמנו מבפנים ולצאת למסע חיינו האמיתי, בו נלמד לכבד, להכיר, לאהוב ולסלוח לעצמנו ונהפוך לנאמנים באמת.

בחירה איכותית במטפל שילווה את מסע הריפוי שלנו הוא חשוב מאוד, מכיוון שהריפוי של המטופל, טמון בקשר הטיפולי.

זה ידרוש מאתנו אומץ. לקיחת אחריות על חיינו, לבחור בחיים כפי שהם כרגע בתקווה לשנות אותם בעתיד והעיקר הוא לבחור בעצמנו לראשונה ולהשקיע בהחלמתנו, בריפוי כל החסכים שמנהלים את בחירותנו המדומות, ולהתחיל לחיות את חיינו ובחירותינו האמתיים.

5. האם בכלל כדאי להתעסק בעצמנו ולנסות להגשים את חלומותינו? ומה המחיר שנשלם על כך?

בכל אחד מאתנו קיים פוטנציאל לא מוגשם, וכל אחד מאתנו  מתלבט בחייו בשלב זה או אחר, האם לוותר על מה שהוא מוכר ובטוח, לטובת מה שהוא חש ומרגיש בתוכו, שאינו מוכר ואינו בטוח, האםלהקשיב לקולות הלב שמבקש מאתנו לצאת לדרך חדשה ולגלות מי אני? מה טוב עבורי? מיעושה לי טוב? וכך להגשים את עצמי ואת חלומותיי.

יחד עם זאת, שאלת את האדם הלא נכון, אם להשקיע את חיינו בלהגשים את עצמנו או לוותר על עצמנו.

אני כבר למעלה מ 25 שנים עוברת מסע פרטי של ריפי וגילוי עצמי, זה “האני מאמין שלי” ולשם אני מובילה את מטופליי.

ומה לגבי המחיר?

לכל דבר יש מחיר בחיים בדיוק כפי שיש רווח והפסד בכל דבר בחיים, גם כאן.

אי לכך, בחירה במוכר ובבטוח זו אכן בחירה, אך לא תמיד תוביל אותנו להגשמה עצמית, יתכן שתגשיםרק חלק מחלומותינובאופן זה, ויתכן שאין באפשרותנו ובכוחותינו לעשות  אחרת.

בחירה בחיים והגשמת חלומותינו והגשמת עצמנו – משמעות הדבר:  לגלות דברים שהדחקנו והגנו על עצמנו מפניהם, כי הם כואבים ופחות נעימים עבורנו, אך גם משחררים אותנו לבחירות אמתיות ולהגשמת חלומותינו והגשמת הפוטנציאל שקיים בתוכנו.

זה עשוי להוביל לשקט פנימי, לאהבה עצמית, קבלה, נחת, כבוד לעצמך, לבחירות טובות יותר בחיים ומעל לכל לבחור בחיים באמת דבר שאינו מובן מאליו.

אז מי מצטרף למסע? 🙂

טלי כנפי מטפלת אינטגרטיבית ומגשרת , מטפלת אישית וזוגית, מנחה וממציאת שיטת הבית הפנימי”, שיטה שמובילה להגשמה מלאה.  משלבת בעבודתה: פסיכותרפיה, אומנויות, טיפול גוף-נפש-רוח והיליניג ובעלת נסיון של 20 שנים. בקרו באתר שלה.

רק את והיא. שניה לפני שהיא הולכת ומוצאת לעצמה את דרכה. שניה לפני שאת באמת צריכה לשחרר ולחתוך את חבל הטבור.

או אולי הרבה אחרי. אחרי שהתרחקה כבר. אחרי שפרצה וחתכה ונעלמה מעבר לערפל. ואז חזרה. לחיבוק.

אמהות ובנות.

כמה פשוט המשפט. כמה קל להגות על הלשון. כמה הוא נעים.

וכמה טעון.

כמו עולם שלם נאמר בשתי המילים הללו. אני כותבת אותן ודמעות בעיני. נפשי כאילו רוצה להתיז החוצה מליוני הבזקים במליוני צבעים שכולם מציירים תמונה אחת.

זה לא פוסט עם מילות מפתח. לא. הוא לא.

ובכל זאת..הצירוף המרוכז הזה “אמהות ובנות”. נראה שמילות המפתח כולן כאילו מתרכזות סביבו באופן טבעי.

קחי אותה איתך. צאו ביחד למסע. מסע שמתחיל ונמשך קצת יותר ממה שבדרך כלל אתן רגילות. מסע שיביא איתו התמודדויות שלא פגשתן עד כה. מראות חדשים. מפגשים. דרכים חדשות וגילויים. קחי אותה לחוויה שתזכר כמשהו שהוא רק שלך ושלה. חבקי אותה, תני לה לספר לך את עצמה, להראות לך מי היא מחוץ לבצפר, מחוץ לחברים, מחוץ לדלת הסגורה מאחוריה.

תני לה לראות את עצמה באור אחר לגמרי. לגלות בעצמה דברים שלא הכירה.

תני לה לראות אותך. מחוץ לשגרה הלחוצה. לבישולים. לעבודה. למטלות. אל תהיי רק אמא לכמה ימים. תהיי האישה שאת. ותני לה הצצה לשם. כי לשם היא הולכם גם. תהיי כל העוצמה שבך, כל התשוקה שבך, כל האהבה. כל השלווה שיש בך. תהיי כל מה שאת מאחלת לה להיות. תני לעצמך לגלות בתוכך דברים שלא ידעת שיש שם.

צאו. ופתחו דרכים חדשות. אופק חדש. קחו את התעוזה שלכן ולכו עד הקצה.

הזכרונות שיצרבו לא יהיו קשורים לשופינג שתעשו ביחד. ולא למריבות על המקלחת במלון. הזכרונות הם כל מה שבאמצע. הם הדברים שקורים לנו עמוק בפנים, בחזה.

לראות את הבת שלי מטפסת את ההימלאיה. מתמקחת עם מוכר הודי *בהודית*. קופצת על ריקשה, שיערה מתבדר, חופשיה. מלטפת אייל צפון, מכינה צ’אפאטי על האש באוהל בסיביר. פוט מאסאז’ משותף של שתינו באמצע הרחוב בתאילנד. צוללת בשיערה הארוך, כמו בת ים, בים התורכיז הצלול בפיליפינים, קוטפת כוכבי ים. ומליון מליון זכרונות שקופצים לי עכשיו בגלל הכתיבה. קטנים וגדולים.

אני זוכרת אותה עומדת מולי באמצע שדה תעופה הומה בסין. זוכרת את עיניה חזקות, בטוחות, ברורות. כשהבשורה על הפרק היתה: או שתאבדו את כל המזוודות שלכם, או שתפספסו את הטיסה. והיינו צריכות להחליט ברגע מה לעשות.

זוכרת אותה רוקדת בחדר מול המורה ההודי הקשיש שלה, שאהב אותה כמו את נכדתו. סופרת עם המקצב והתוף הקטן שלו.

זוכרת איך עמדנו על המעבורת בפיליפינים, לפנינו רק ים תכול ואופק רחוק. ופתאום קיפצו לנו מול העיניים להקת דולפינים מרהיבה. ואיך שתינו צעקנו מרוב התלהבות, וכל הפיליפינים שעמדו לידנו בכלל לא הבינו על מה אנחנו מתלהבות. וזה לא הפריע לנו. המשכנו לצעוק ולקפוץ מרוב אושר כל עוד הדולפינים קיפצו לנגד עיננו.

ואחר כך שחזרנו שוב ושוב איך נראינו כמו שתי מפגרות מול כל האנשים האחרים שרגילים למראות האלה ובכלל לא מבינים איזה חלום הגשמנו בדיוק באותם רגעים. והתגלגלנו מצחוק.

אני זוכרת את היום בערב. כשהיא אמרה “מה אני כבר יכולה לבקש מתנה לבת מצווה? אין שום דבר שאני רוצה או חסר לי..”.

טיול אמהות בנות. זה משהו שהייתי רוצה לעשות עם אמא שלי. עכשיו. הייתי רוצה שהיא תראה אותי, ככה. עם כל מה שאני. האמיתית. מחוץ למסך השעבוד היומיומי, ההריונות, הדאגות, ארוחות החג. השפל. האבל. הייתי רוצה לתת לה אותי שתראה את האושר בעיניים שלי, את התשוקה, את הסערה. את האישה שהפכתי להיות. בלי מספרה ובלי קוסמטיקאית ובלי חדר כושר ובלי חניה ברברס.

ואני יודעת. שזה בכלל לא קשור לגאווה שלה. או לכבוד שאני מביאה (או לא מביאה) לה. זה קשור לאור בעיניים שלי. והוא מה שהיא חיה את כל חייה בשבילו.

קחו את הבנות שלכן וצאו אל העולם. שבוע. שבועיים. לא משנה לכמה זמן.תטפסו על ההימלאיה. תצללו עם כרישים. תפגיזו בשופינג. ,תתפנקו במסאז’. תתנערו, תשקשקו, תפגשו אחת את השניה ואת עצמכן. עכשיו. אל תפספסו את זה.

שני יעדים שאולי לא חשבתם עליהם לטיול בת מצווה שיזכר לנצח

מאמר אורח, שכתבה אירית, שחזרה לא מזמן מטיול של שנה עם הילדים במזרח. היא כותבת על הטיול, על המשמעויות העמוקות יותר שלו, על הגילויים והלמידה. על הפחדים שלפני. וגם על החזרה לארץ.

לעיתים, כשאנחנו עם הגב לקיר עולים בראשנו רעיונות ממש מעולים, שאנחנו לא מצליחים להבין איך לא חשבנו עליהם קודם לכן. אבלרעיון מעולה יכול רק לתסכל אם הוא נשאר בגדר רעיון, ואין ספק שאחרי מימוש של אותו רעיון, משהו בחיים משתנה.  מעשה שהיה כך היה…

בדיוק כשנדמה היה שיש לי את כל הסיבות להיות מאושרת, עדיין לא הייתי.  היתה לנו דירה שהיא התגשמות החלום הבורגני באחד הישובים הנחשבים בשרון.  בן זוגי ואני עבדנו בעבודות תובעניות אך מכניסות שאפשרו לנו רמת חיים טובה, הילדים למדו בבית ספר שבחרנו, ונסענו לחו”ל מדי פעם.  כבר היו לי את כל הדברים שחשבתי שיהפכו אותי למאושרת ובכל זאת אחרי הרבה שנים של שגרת עבודה-בית-ילדים הרגשתי שאני לא ממש חיה. השחיקה בעבודה גברה, והקושי לראות את שלושת בנינו ולבלות איתםגרםלי לאכול את עצמי ברגשות אשם.  התקשיתי להשלים עם המצב, ובכל זאת הצורך להמשיך ולשלם את המשכנתא ולתחזק רמת חיים גרר אותנו שנה אחר שנה. הבנתי שמשהו לא בסדר בחיים שלי אם אני עובדת כל כך הרבה שעות, בקושי רואה את בן הזוג ובקושי מצליחה לדבר עם הילדים.  באמת שהשתדלתי להגיע בשעה סבירה ולהיות איתם, אבל אז – הסעתי לחוגים, עשיתי קניות, קצת עזרה בשיעורים, כביסות, ניקיון, הגיע ערב, ארוחה ולישון.  השיחות נסבו סביב המשימות שצריך לבצע לבית הספר, לחוג או למחויבות כזו או אחרת.  בסופי שבוע הייתי מותשת ולא יכולתי לבלות עם הילדים.  אני יודעת שזה סיפור של הרבה זוגות ומשפחות בישראל.  אני סירבתי לקבל את זה.

לפני כשנה וחצי הבנתי שאני חייבת לעשות משהו.  זה לא הרפה ממני, ועדיין התקשיתי למצוא קצה חוט.  התבשלתי עם עצמי כמה חודשים בחיפושים אחר משהו שייתן לי אוויר לנשימה, שיוציא אותי מהמעגל המתסכל בו הייתי.  קיוויתי לפסק זמן, אפילו קצר, שיאפס אותי.

כשהתפנה לנו סכום של כסף שחסכנו, ברחנו מהנתיבים הברורים מאליהם שכספים מהסוג הזה בדרך כלל הולכים אליהם.  מבחינתנו לא היתה התלבטות:  לא עניין אותנו שהספה ישנה, שהאוטו ישן ומבלה במוסכים, שאין ארונות במקלחות ושהקירות בבית כבר לא לבנים. חיפשתי דרך להשקיע רק בזמן ובחוויות שלנו. ניסיתי לחשוב איך אפשר עם הכסף שיש להתנתק לשנה מהעבודה ופשוט להיות ביחד. אז עלה לי הרעיון שאם נעבור למדינה זולה לשנה, בזמן שנשכיר את הדירה שלנו, נוכל לחיות בלי לעבוד וגם נוכל להנות ולטייל במקום שהוא גם מעניין.ברעיון המקורי שלי, היינו צריכים לחיות שנה בקטמנדו.  בגלגול המשופר שלו, לאחר חשיבה והתייעצות עם חברים, הרעיון הפך לטיול במזרח הרחוק.

כך,לאחר כארבעה חודשים, מצאנו את עצמנו יוצאים למסע של תשעה חודשים.  שנינו לקחנו חופשה ללא תשלום (בן זוגי המשיך לעבוד בחצי משרה חלק מהזמן) תוךנטילת סיכון שמקומות העבודה לא ישמרו. את חפצינו ארזנוואחסנו, את הדירה השכרנו, התחסנו, הצטיידנו, עשינו סידורים בבנקים, ביטוח לאומי, מס הכנסה ויצאנו לדרך.

אני יכולה רק לנסות להסביר במילים את החוויה המשפחתית שעברנו, ונראה לי עדיין שזה ימעיט בערכה.  למדנו להכיר ביחד תרבויות שונות: אנשים, שפות, אוכל, תחבורה.  הגענו למקומות מהמדהימים שיש בתאילנד, ויאטנם, קמבודיה, ניו זילנד ויפן.  לנו בכל מיני צורות – דירות, מלונות, בית משפחה ויאטנמית, קרוואן, אוטובוס לילה, רכבת לילה ובאנייה בהאלונג ביי החלומי. הפלגנו במשך שבוע ביאכטה בין איי תאילנד, עבדנו בחווה אקולוגית בזמן שהילדים למדו בבית ספר בינלאומי קטן באותו מתחם. הכרנו תיירים ממקומות אחרים בעולם ובילינו איתם. הילדים היו שותפים מלאים לחוויה (כשיצאנו הם היו בגילאים – 13,11,8), הרגשתי שאנחנו מטיילים בקבוצה – הם לקחו חלק פעיל בהחלטות, בסחיבות ובכל מה שנדרש כדי להתנהל בטיול. הם למדו מספרים שהבאנו מהארץ (רק חשבון, אנגלית, עברית), אבל את השיעורים החשובים באמת הם למדו ממה שזימן לנו הטיול – כספים ועלויות, מנהגים, דתות, היסטוריה וגיאוגרפיה של המקומות אליהם הגענו.  אבל הדבר הכי משמעותי היה הזמן ביחד.  פתאום יש אינסוף זמן ביחד – אפשר לענות על כל השאלות לפרטי פרטים, בסבלנות אין קץ.  שקענו לשיחות מעמיקות ומעניינות, למדתי עליהם ומהם יותר מכל דבר אחר.  צחקנו, פחדנו, היה לנו חם, היה לנו קר, טעמנו, עשינו, ראינו, צילמנו, קפצנו, התאכזבנו.  הכל עשינו ביחד.

בטיול כל כך ארוך חייבים להיות מתוכננים כלכלית ופרקטית לגבי הציוד שסוחבים.  מצד אחד לא תכננו “להתכלב” ומצד שני היה לנו תקציב שהיינו צריכים לעמוד בו.  זה אומר, שלא פעם ויתרנו על אטרקציה כי היתה יקרה מדי, או שאכלנו בשוק ולא במסעדות בשבוע מסויים כדי לחסוך. זו התנהלות שונה מאוד מזו שאנחנו רגילים אליה בארץ אבל זה לימד אותי כמה שפע (מיותר) יש לנו, ואיך בויתורים קטנים והתנהלות יותר מחושבת ניתן לאכול מצוין ולטייל הרבה. גם עם החפצים שגררנו איתנוהיינו מחושבים.  אחרי חודשיים מתחילת הטיול גילינו שחלק מהדברים שהבאנו מיותרים ושלחנו אותם ארצה. החפץ הנרכש ביותר בכל התקופה היה ספרים. ביקרנו בחנויות יד שנייה במרבית המקומות שהגענו אליהם וזו חוויה בפני עצמה, בילוי של ממש. במקביל, דאגנו לשלוח הביתה את אלו שקראנו.  על מזכרות ויתרנו כמעט עד סוף הטיול, ולכל אורכו הצלחנו לשמור על מאזן של חמש מזוודות בגדלים שונים (שתיים מהן לא שרדו ובסוף הטיול נאלצנו לזרוק אותן).  התפעלתי כל פעם מחדש כשראיתי שאנחנו מסתדרים עם כל כך מעט דברים – מרבית מתפוסת המזוודות היו ספרי לימוד וקריאה, תרופות ונעליים (סנדלים ונעלי הליכה איכותיות לכל אחד מאיתנו).  היכולת לכבס בגדיםביטלה את הצורך לשאת יותר מדי סטים להחלפה.  לא חסר לנו דברובדיעבד, יכולנו להצטמצם יותר.

ההחלטה על היציאה לטיול הביאה איתה הרבה פחדים – שלא תהיה לנו עבודה כשנחזור, שנחלה במחלה אקזוטית, שתקרה לנו תאונה, שלא נהנה אחד מהשני ונרצה לחזור הביתה, שלא נסתדר עם הכסף, איך יראו החיים אחרי ועוד ועוד. בכל זאת הלכתי עד הסוף עם מה שחשבתי שיעשה לנו טוב.  לא תכננו הכל מראש ועם הפחדים התמודדנו אחד אחד, לא הדחקנו אותם – היינו מודעים לסביבה ופעלנו לפי הערכת מצב שעשינו כל פעם מחדש.  כשיצאנו מהארץ ידענו איפה נהיה בחודש הראשון בלבד. את השאר חקרנו והחלטנו תוך כדי תנועה. רצינו את החופש להחליט על פי איך שנרגיש בזמן אמת.הרבה אנשים נפעמו מהאומץ שלנו ואני חשבתי לעצמי שלא ממש נותרה לי ברירה– להישאר במציאות כפי שהיתה היה מפחיד יותר.

ככל שהטיול התקדם הבנתי שאת האושר שלי מצאתי, והוא לא נמצא בדירה ובחפצים שממלאים אותה.  גם לא הנאות ופינוקים יקרים. האושר נמצא בזמן היקר עם המשפחה ובחופש.  לא בחופשה שעשינו, אלא בחופש התנועה – ביכולת לקום ולזוז ממקום למקום ברגע שרוצים.  אז גם התחוור לי שאני לא יכולה להמשיך לעשות מה שאני רוצה כי צריך לטפל בדירה ובחפצים שהשארנו וכבר לא ממש היו חשובים לי.  מבחינתי יכולתי לוותר עליהם. הבנתי שהנכסים היחידים שאני רוצה שיהיו לי הם זיכרונות טובים מחוויות וזמן עם המשפחה, כאלו הטיול סיפק לנו בכמויות.

עם חזרתנו ארצה, פרקנו את כל החפצים שארזנו והתאכזבנו להיזכר בכמות החפצים המיותרים שיש לנו (גם זה אחרי שדיללנו לפני הנסיעה).  מחלקם נפטרנו ומחלקם עדיין לא. משהו השתנה בפרספקטיבה, היום השאיפה היא להימנע מצבירת נכסים ולבנות את היכולת לממש את חלום החופש לתקופה בלתי מוגבלת בעתיד.

 

 

 

בימים האחרונים יצא לי לצ’וטט בגרסת האולד פאשן (מיילים) עם אישה שכל הקשר איתה התחיל דרך הבלוג שלי. מאז כבר דיברנו כמה פעמים ולאט לאט היא מתחפרת לה בתוך החיים שלי ככה, כמעט בלי שאשים לב.

השיחות איתה מחדדות לי הרבה דברים ואחד הבולטים שבהם הוא הפער שבין מה שיוצא ממני דרך הבלוג, לבין מה שבאמת קורה בחיים  שלי.

דוקא אני מאוד משתדלת לכתוב הכי אמיתי וכנה וחשוף. אבל יש דברים שכנראה…אני מעדיפה שלא תדעו.

או שאני מרגישה שהם לא מעניינים. או לא רלוונטיים.

ואז יוצא שבעצם הרושם הכללי ממני הוא אמנם נכון ברובו, אבל לא לגמרי. ואני חושבת שיש דברים שאני באמת פשוט פוחדת לחשוף. כי אולי זה הופך אותי לחלשה יותר. או אולי סיבה אחרת.

לכן החלטתי לתת כאן עוד כמה נקודות שלא כתבתי עליהן עד עכשיו. בתקוה שאצליח ליישר קצת את הקו.

♦ אני מאוד ביישנית. אבל מאוד. ובכל פעם שאני פוגשת אנשים שאני לא מכירה, נדרש ממני מאמץ גדול  כדי לעבור את מחסום הביישנות, לגשת, לבוא פתוחה, רגועה, אמיתית.

אנשים שקוראים את הבלוג או מאמרים שלי במקומות אחרים, מרגישים שהם כבר מכירים אותי. הרבה מהם מזדהים איתי ועם הדברים שאני משתפת וזה יוצר עבורם תחושה מיידית של קרבה וחברות.

וכך קורה שכשהם פוגשים אותי באמצע הרחוב איפשהו ברחבי העולם הם מרגישים שפגשו חברה קרובה. ולפעמים אפילו יותר מכך, כי רבים מהם מרגישים שיש לי חלק במסע שהם עברו וביציאתם לחופשי. והם ניגשים בהתלהבות ובחיבה גדולה ואני…מעולם לא פגשתי אותם..

ועם כל השמחה שלי לפגוש אנשים שנגעתי בהם בכתיבה שלי, אני תמיד מרגישה קצת מרוחקת..בכל זאת זו הפעם הראשונה שאני נתקלת בהם ועוד עם כל הביישנות שלי.

זה יוצא קצת מצחיק אבל בסוף הכל מסתדר.

ויש מצב שבסוף אתרגל לקבל חיבוקים מלאי כוונה טובה מזרים גמורים שפוגשים אותי באמצע הרחוב 🙂 .

♦ אני מאותגרת מחשבים מוחלטת. אני יודעת לכתוב וזהו. כל דבר אחר שמצריך ידע טכני כלשהו, בכל תחום שקשור למחשבים, דורש ממני מאמץ כמעט בלתי אפשרי.

עד לפני כמה חודשים בעלי (לשעבר תיכף) היה אחראי על כל הטכני הזה. אני ידעתי מה אני רוצה ואיך אני רוצה והוא, שיש לו כשרון טבעי בזה, היה מצליח לעשות קסם ולהפוך את הכל לאמיתי. אבל מאז שנפרדו דרכנו נאלצתי להתמודד בעצמי עם כל אלה. ולא שהיתה לי כוונה לוותר לעצמי.

אז בהתחלה הייתי בהלם ולקחו לי כמה שבועות של קריאה, וצפיה בסרטונים והשקעה בלמידה תיאורתית. אחר כך הגיעה שרון שישבה איתי בפוקרה ולקחה אותי ביד צעד צעד והסבירה והדגימה והכריחה אותי להתגבר על הקושי שחוויתי.

ולאט לאט השלמתי לעצמי חלק מהחוסרים שהיו לי.

אני עדיין נאבקת בכל צעד כמעט. כך שבכל פעם שאתם רואים שהעליתי פוסט חדש לאתר, או פרסמתי אי בוק חדש, קחו בחשבון שלא היה קל 😎  . היום אני כבר יודעת למה אני מסוגלת ולמה לא וכשהדברים נראים לי מסובכים מדי אני נעזרת באנשי מקצוע. לפעמים מבקשת מהם להסביר לי, ולפעמים פשוט נותנת להם לעשות עבורי הכל. זה תלוי כמה כוחות נפש יש לי, כמה זמן יש לי וכמה הידע משמעותי עבורי.

יש לי עוד המון אבל

# בסוף אני אלמד.

♦ אני מרוויחה מעט מאוד כסף. זה לא קל כמו שזה נראה. בחודשים האחרונים נאלצתי להתחיל כמעט מהתחלה בדברים מסויימים, ללמוד מחדש ולהתכוונן מחדש.

ונכון שאחרי כמה שנים בדרכים אני יודעת כבר המון המון על דרכים להרוויח כסף און-דה-גו. ופגשתי מלא אנשים שלימדו אותי כל כך הרבה. וגם התנסיתי בעצמי. אבל לכל דבר יש את הקצב שלו. ולפעמים לוקח לדברים הרבה יותר זמן ממה שאת מתכננת. ולפעמים עולות בעיות שלא חשבת עליהן. לפעמים צריך לזרוק הכל ולהתחיל מהתחלה. או להבין שכל מה שהשקעת בו בשבועות האחרונים לא יביא לך את התוצאה שקיוית לה.

אבל אם יש משהו שאני מוכנה לעבוד קשה בשבילו זה חופש.

אז אני עובדת. כמעט בכל יום. ומתקדמת לאיטי בשביל המרתק הזה של לחיות בלי להתפשר על האמונות שלך, על העקרונות שלך, על החיים הכי טובים שאת מאחלת לעצמך ולילדייך. לחיות כפי שאת בוחרת. ולהיות מסוגלת לאפשר לעצמך את הבחירה הזאת. והכי חשוב: לתת לילדייך את ההשראה. תחתרו תמיד לאן שאתם הכי הכי רוצים. אל תתפשרו ואל תוותרו לעצמכם. תחיו עמוק, תחיו שמח. תחיו את כל האהבה שיש בכם. כל רגע.

♦ אין לי רכוש. אני לא ‘בעלים’ של שום דבר. ואני מתה על זה. הזכות הזאת, לא להיות משועבדת לנכסים שלך היא זכות עצומה ומדהימה שמשחררת אותי כמעט לחלוטין.

טוב, זה לא מדויק. אני הבעלים החוקית של מכשיר אמ פי אחד. והלפ טופ, כמובן. ועוד כמה דברים שנכנסים כולם במזוודה די קטנה.

אני לא מתעסקת כמעט עם בגדים. למשל, בקלות אפשר להבחין שאני לובשת את אותו בגד ים כבר כמה שנים.. ויש לי זוג נעליים אחד (ועוד זוג מיוחד לטרקים).

אבל אין לי כמעט צורך לתחזק שום דבר או לבזבז את מירב הכנסותי וזמני אך ורק כדי לשמר את הקיים. לנקות, לתקן, לשדרג, לשלם חשבונות. לחיות עם תלות ועם פחד שמא דברים ישתבשו.

♦ בכל פעם שפונים אלי באופן אישי זה מרגש אותי מחדש. לא מתרגלת לזה. ולא מתייחת לזה כמובן מאליו. כל אחד והסיפור שלו, והכמיהה שלו, והצורך שלו. וכל אחד בא אלי עם מילים אחרות. כולן נוגעות בי. וגורמות לי להזדהות או פשוט לאהבה. כשאני כותבת יש לי את כל האנשים האלה בראש.

וכשאני נאבקת לפרסם עוד פוסט, אני עושה את זה בתחושה טובה של כוונה ממוקדת. לתת עוד משהו למישהו. אני משתדלת מאוד להיות קרובה לצרכים ולרצונות של הקוראים שלי אבל לא תמיד מצליחה.

מה לעשות, אני חיה ככה כבר כמה שנים ולפעמים מרגישה שהתרחקתי מדי. אבל אז מגיע מייל עם שאלה שמזכירה לי את השאלות ששאלתי את עצמי בתוך התהליך שעברתי עד שיצאנו. וזה מחזיר אותי שוב לנקודת ההתחלה.

ואז יוצא מזה פוסט חדש  🙂

♦ אני מתה על הדרכים. לזוז, לנוע, להרגיש כל יום את הדם זורם בעוצמה בתוכי. לשחרר גומיה מהשיער, לתת לחולצה להתנפנף, לגמוע את המראות. לפגוש אנשים באמצע הדרך, להתאהב בהם לגמרי, לשקוע במחשבות עמוקות תוך כדי ניתוק מוסיקלי עם האוזניות ובהיה בחלון. נסיעות מביאות לי את ההשראה הגדולה ביותר. זה הזמן שבו אני הכותבת הכי טובה שאני יכולה להיות. הן זמן איכות אחר לחלוטין מכל זמן אחר עם הילדים. כשהקטנה יושבת בחיקי, מניחה ראש על ברכי, או על כתפי. כך במשך שעות. תענוג. כשהאמצעית הופכת לחברה הכי טובה של הנהג ושל חצי מנוסעי האוטובוס. כשהגדול מוצא שותף למשחק שח מט שגורלו נחרץ עוד בטרם התחיל, כי מי המשוגע שישחק שח מט באוטובוס רועד ומשקשק. אני אוהבת את זה שבעצם לא ממש יודעים מה הולך להיות. מה יקרה. אוהבת את הספונטניות. את האתגר שהיא מציבה. את הגמישות שהיא דורשת מכולם. את הכוחות שהיא לפעמים מראה לנו שיש לנו, כל אחד עם עצמו, וכולנו ביחד כמשפחה.

♦ אני חיה חודשים שלמים בלי להסתכל במראה ולרוב אין לי מושג איך אני נראית. ולא איך יושבת עלי החצאית או השמלה ולא כמה אני שוקלת או כמה גדל התחת שלי בזמן האחרון. כשאני בכל זאת נתקלת בעצמי במראה אני תמיד בהלם.

# מה, ככה אני נראית??

♦ את המראה הכי משמעותית הציבה בפני אותה אישה שאני מדברת איתה לאחרונה. בשאלות שלה ובצורך שלה להכיר אותי יותר לעומק היא גרמה לי להביט על עצמי ועל חיי. לראות אותם נקודה אחרי נקודה כפי שמעולם לא טרחתי להביט עליהם. בעדינות ובסבלנות היא פרמה את הלולאות שמחזיקות את היומיום שלי. על רוב הלולאות אני לא מספרת. גם לא לה. וגם לא לכם…אבל בתוך עצמי אני מבינה עכשיו. שהחיים שלי מוטרפים. מדהימים.

אני מבינה את זה גם בהבזקים בהם אני משתפת מעט מהיומיום שלי בפייסבוק. למשל כאן. התגובות תמיד מפתיעות אותי ובאמת גורמות לי להבין עד כמה החיים שלי שונים. אני חיה לאט אבל עמוק, מרוכז, עוצמתי. החוויות והמפגשים חודרים אלי ישר פנימה .

#זו לא קלישאה, למרות שזה נשמע לפעמים ככה.

♦ אני פוחדת מטיסות.

♦ אני מלאת תודה והערכה לכל מה שיש לי. בלי כסף ובלי רכוש. ככה, פשוטה. הילדים ואני. לחיות מהלב. וזהו.

חזרה לבלוג

מאמר אורח שכתבה יסמין מיסק- דמאיו שיצאה עם בעלה ושלושת הילדים, הגיעה להודו, ומצאה שם הרבה קסם.
יסמין כותבת על המסע שלה בבלוג: demayofamily.com

אם אתם מחפשים יעד מיוחד בטיול.שמשלב גם אווירה של הודו, גם אווירה של חו”ל וגם משמעות דרך התנדבות, אורויל היא המקום.
אורוויל נמצאת בדרום הודו, סמוך לעיר פונדיצ’רי. במדינת טאמיל נאדו. מדובר בקהילה בין לאומית, פרי חזונה של “האם” – the mother. היא ראתה בעיני רוחה מקום שבו יוכלו לחיות יחד אנשים מכל קצוות תבל. יחד, בקהילה תומכת, אקולוגית, שהמוקד בחיי האנשים הוא ההתבוננות הפנימית, המדיטציה והאנושיות.מקום שכל אחד נותן לפי יכולתו, ומקבל לפי צרכיו..(כמו הרעיון שבבסיס הקיבוץ הישראלי)

היא בחרה שטח שיועד לפרויקט והם החלו בפיתוח.השטח היה כמעט מדבר. במרכז אורוויל עומד המטרי מנדיר. הלב של הקהילה. מקדש שבו לא סוגדים לאף אלוהים חיצוניים. הלב של המבנה הוא חלל מדיטציה מקסים שמקדש את השקט וה ת בו נ נו ת הפנימית.

כשמגיעים היום לאורוויל רואים אזור ירוק, מלא בעצים, במסעדות מכל הסוגים, אי קוסמופוליטי, בינלאומי, הרבה מזון אורגני, והרבה קהילות ומיזמים מיוחדים.

איך אפשר להכיר את אורוויל:

  1. להגיע כאורחים ולהתאחסן באחד הגסטהאוסים או המלונות.
  2. להתנדב באחת הקהילות או המיזמים של אורוויל.
  3. לחיות באורוויל כחברי קהילה – להיות “אורוויליאנים”. דורש תהליך של שנתיים1. לבקר באורוויל

אפשר להגיע לאורוויל בתור אורחים ולהתאכסן באחד המלונות. יש הרבה גסטהואסים ובתי מלון, אפשר לראות באינטרנט. להתמקם באחד מהם, ולהתחיל לחקור את המקום.

2.להתנדב באורוויל

 דרך יותר מעניינת לחוות את המקום הוא להתנדב באחת הקהילות במקום.
יש מספר מקומות שמקבלים מתנדבים. כל קהילה עם התנאים שלה והייחוד שלה. אציין מספר אפשרויות, אבל צריך להכנס לאתר ולבדוק את הרשימה.
שימו לב שלא כל מקום שיש בו אפשרות להתנדב הוא מתאים למשפחות. אתם צריכים חדר גדול, מטבח, ואיזושהי התעסקות או חברה לילדים. יש מקומות, כמו למשל בתחום החינוך, שבו תגורו במקום אחר ממקום ההתנדבות.

1. Sadhana Forest

 המקום המומלץ ביותר מבחינתי. היינו שם כמעט חודשיים והייתה לנו חוויה נפלאה.את המקום הקימו אבירם יורית רוזן והם חיים שם עם שתי בנותיהן בנות 13 ו6.
מדובר בקהילה בינלאומית של מתנדבים, עם חיי קהילה עשירים ועוטפים. סדהנה היא קהילה שעוסקת ביעור מחדש של שטח גדול באורויל. זאת עבודה חשובה ביותר כי בזכות היעור המוצלח ושיטות שימור המים, עלה מפלס הבארות בכל האזור ביותר מששה מטרים בעשר השנים האחרונות. המקום הוא ג’ונגל קטן, עם ביקתות מעץ קוקוס מסורתיות, ובקתה מרכזית שהיא הלב של המקום. בראשון עד חמישי עובדים יחד עד הצהריים, ובשבת וראשון יש זמן פנוי. הארוחות משותפות, באווירה קהילתית. ושעות הפנאי מתמלאות בהרבה סדנאות שכל המתנדבים מעבירים. חיים מלאי עניין ותוכן. המקום ערוך מאוד לקליטת משפחות. מקבלים בקתה משפחתית, ורק אחד ההורים מחוייב להתנדב כי ההורה השני נתפס כמי שנמצא עם הילדים. יש שלוש ארוחות ביום והרבה תוכן ופעילויות בזמן הפנוי. יש בריכה קטנה שמעולה לילדים, ו”mud pool” -מאגר מים גדול בטבע שליד החווה. גן עדן לילדים ומקום נפלא להורים.  משלמים 300 רופי לאדם ליום עבור השתתפות בעלויות המזון. חשוב לציין שסדהנה היא קהילה טבעונית, המזון אורגני וללא מוצרים מהחי. העישון אסור וכמו כן שתיית אלכוהול. אז קחו בחשבון.
לפרטים נוספים : www.sadhanaforest.org
בלוג ארוך ומפורט שכתבתי על סדהנה www.demayofamily.com

2.Budha garden

חווה שמתעסקת בגידול ירקות ופירות אורגניים לשימוש קהילת אורוויל. מקום מסודר ויפה, משקיעים בתיכנון ובאחזקה. הבעלים נחמדים. ניתן להתנדב לתקופה של שבועיים ויותר. העלות היא 250 רופי ליום לאדם, כוללת ארוחת בוקר, ועבודה בגינה בין 06:00-09:00 בבוקר. אפשר להשתמש במטבח אם רוצים לבשל לעצמכם. מקום קטן בין 15-20 מתנדבים, אין הרבה חיי קהילה, אבל משאיר הרבה זמן פנוי לחוות את אורוויל. טוב למי שרוצה ללמוד על חקלאות אורגנית מודרנית, ופחות רוצה את ההתערות החברתית.

3. Wellpaper

קהילה שמתעסקת באומנות והעצמה של נשים מקומיות. שייכת לאירגון “village action groupe” יש מגוון אפשרויות התנדבות בתחומי העצמת המקומיים, לא רק אומנות, ניתן לדבר עם האחראים ולבדוק איתם על אפשרויות המגורים.

 

4. Solitude

חווה חקלאית אורגנית, על פי עקרונות הגידול של פוקוקה. למי שמתעניין בפארמה קאלצ’ר יהיה מאוד מעניין להכיר את המקום הזה. נקרא שיטת “no farming” מגדלים כמה סוגי צמחים באותה חלקה, עצים, שיחים וירקות, לא הופכים את האדמה, הפוך מכל מה שמכירים. מאוד מתמזג עם הטבע והמחזוריות שלו.
ניתן להתנדב תמורת ארוחת צהריים ומגורים. גם כאן פחות מותאם למשפחות אלא יותר ליחידים, אבל אפשר להתעניין. אין חיי קהילה כמו בסדהנה, רק נותנים שעות עבודה ביום והשאר פנוי. מינימום התנדבות חודש.

יש עוד מקומות שבטח לא הזכרתי ולא ידעתי עליהם. יש משרד שלם שמתעסק בנושא, ושמו savi. אפשר לפנות אליהם לפני שמגיעים ולברר על אופציות ההתנדבות הקיימות. אפשר להתנדב בבתי יתומים, עם מבוגרים, בחוות וכל מיני. חלק מההתנדבות היא בלי מגורים. צאו וחיקרו.

3. לחיות באורוויל

זה באמת משהו שמעניין לבדוק. זה כמו לגור בקיבוץ ענק, בלי הקהילתיות הצפופה, ובמחירים של הודו, ועם אנשים מכל העולם. בגן שעשועים שומעים מלא שפות. אווירה נעימה וקהילתית.

יש באורוויל ה-כ-ל.

חינוך-יש רשת חינוך מפותחת ביותר, עם בתי ספר מכל הסוגים, בית ספר רגיל, דמוקרטי ואחד של מעורבות הורים. יש תיכונים רגילים ומיוחדים עם אג’נדות מדהימות של למידה.

בריאות-למי שנהיה אורוויליאני יש מערכת בריאות מצויינת במחיר נמוך.

קואופ-במחירי עלות.

חוגים לילדים ולמבוגרים-ללא עלות למי שאורוויליאני. לאורחים בתשלום.

ועוד ועוד ועוד. אני לא אורוויליאנית, ולא יודעת הכל, אבל למי שמחפש מקום לחיות בו בהודו עם הילדים. הייתי ממליצה לבדוק. העניין הוא שהשלב הראשון של תהליך הקבלה לאורוויל דורש התנדבות של שלושה חודשים באחד המקומות באורוויל. אז שווה להתנדב שלושה חודשים ואם רואים כי טוב, אפשר להתחיל את התהליך.

מידע שימושי ומעט טיפים לגבי אורוויל

סיור במטרי מנדיר:
מבוגרים -במרכז המבקרים אפשר להזמין סיור למטרי מנדיר, שעוזר להבין הרבה את אורוויל  ואת העקרונות המנחים של החיים שם. לסיור צריך להרשם מראש במשרד ב “visitor center”
בימים שלישי עד ראשון (בשני סגור)  בין השעות 10-11 או בין 14-15 .
ילדים – הסיור לא מתאים לילדים קטנים, אפשר מגיל עשר. אבל יש פתרון. בימי שלישי בבוקר המטרי מנדיר סגור לאורחים ופתוח לביקור ילדי בתי הספר והגנים של אורוויל. אם תגיעו בין 9-11′ בתנאי שכבר עשיתם את הסיור של המבוגרים, יתנו לכם להיכנס. זאת חוויה מעניינת לילדים. מאוד מומלץ.

סדנאות ופעילויות:
בכל תחילת שבוע מתפרסם באורוויל, באינטרנט, עלון שנקרא news and notes ושם מפורסמות כל הפעילויות והסדנאות במרכזים השונים באורוויל.
שווה להדפיס את העלון הראשון של אותו החודש שבו הגעתם כי בו תמצאו רשימה יותר מפורטת של הסדנאות והחוגים הקבועים. בעלון השבועי מתפרסמים העידכונים והתוספות. יש הכל. יוגה, מדיטציה, אומנות, בניה אקולוגית, קרמיקה, אקרויוגה, סדנאות מודעות,וגם מיגע על סיורים בחוות ובקהילות השונות  ועוד הרבה דברים מעניינים.
* סרטים בסינה פרדיסו, כל יום בחינם בערב, זמני הצגות מופיעים בעלון. בימי ראשון ב 16:30 סרט לילדים.

*כל יום ב 09:30 בaurosphirll חווה לגידול ספירולינה, קוצרים את האצות ומכינים אצות קראנצ’י -נחמד להורים ולידים.

קניות מזון ומסעדות:
אם מגיעים לתקופה של יותר מחודש, שווה לעשות “aurocard” כרטיס שמטעינים עליו כסף ומאפשר לקנות בחנויות טובות, מסעדות ולקבל הנחות.גם פונדיצ’רי קרובה ויש בה מסעדות מכל הסוגים, צרפתיות, איטלקיות, בשר דגים יין וטבעוני.
מזון בריאות
farm fresh -נמצא באורוויל באזור קולאפלאיאם
happy food– גם בקולפליאם
portus -שוכן ליד הקואופ של אורוויל. לאורוויליאנים יש מחירי עלות מדהימים, ולאורחים יש חנות קטנה ליד עם אחלה מוצרים במחירים טובים.
aurovill bakery – לחמי בריאות ומאפים, במחירי עלות לכולם, גם לאורחים. מול ה”farm fresh”

energy home – נמצא בפונדיצ’רי. יש מסעדת raw food בחנות ועוד מוצרים טבעיים, חטיפים, אגוזים, ופירות יבשים.

Bonpetit – עוד חנות מוצרי בריאות גדולה , עם הרבה מבחר, כמו עדן טבע מרקט, בפונדיצ’רי, ברחוב של התעלה.

(תבדקו בחנויות באורוויל טופו מעושן ופסטו של בודהה גארדן-על לחם מקומי יוצא מעדן)

מסעדות עם אוכל בריאותי או טבעוני

– מסעדת raw food –באזור קוטאקארי, תבדקו בחוברת של אורוויל.
– המסעדה של “solitude” – חווה לגידול אורגני עם מסעדה מצויינת של אוכל בריאותי. כל יום (חוץ מיום ראשון) בין 09:00-15:00

– dream caffe – בית קפה קטן במרכז המבקרים, עם קפה, עוגות ומאפים ואופציות טבעוניות כמו בראוני וגלידות סורבה.
– המסעדה של מרכז המבקרים- אוכל טעים וגם פיצה טבעונית טובה. קצת יקר.

-tanto- מסעדה איטלקית, בקולפלאים, עם פיצות רגילות וגם טבעוניות, וסלטים טובים.
Wellcaffe – מסעדה ים תיכונית, עם אוכל ישראלי , חומוס ותבשילים. נמצאת בתוך wellpaper לא רחוק מהמטרי מנדיר. תבדקו בחוברת.

-”la terrace” המסעדה מעל הsolar kitchen – בית קפה עם אוכל מצוין, אפשר לשלם רק עם aurocard  סלטים, תבשילים, חומוס, ודברים עם טופו. מעולה לטבעונים.קצת יקר.

יש מלא בתי קפה קטנים, ומסעדות מכל הסוגים, גם באורוויל עצמה וגם בפונדיצ’רי, העיר הסמוכה. בטוחה שלא תישארו רעבים.

אפשר למלא דפים על אורוויל וזה לא יספיק. תגיעו. תקנו את הספר של אורוויל, תדפיסו את הnew and notes של תחילת החודש שאתם שוהים בו, וגם את העמוד של השבוע הנוכחי, ותתחילו לחקור. זה מקום שקשה לעזוב…אני לא מומחית למקום, הייתי רק כמעט חודשיים, אז אולי יש אי דיוקים קטנים. סליחה מראש, העיקר שתדעו שיש מקום כזה ותבואו לבדוק בעצמכם.

מוזמנים לשאול אם יש לכם עוד שאלות, אענה בשמחה.

טיול מהנה

יסמין   demayofamily.com

חברתי קייט פרסמה לפני כמה ימים סטטוס חדש בפייסבוק. היא מפרסמת כל הזמן, ודוקא דברים מעניינים אבל הפעם המילים שלה התיישבו לי בול.

 

“I have read a billion books and written almost three journals since I started traveling.. My life is much more productive since I started traveling… Which is funny, back home I thought I was such a busy busy girl. Busy with this work, and that work and this dead line to do this and that thing that really have no significance to the personal development and growth of oneself….”

קייט היא נפש עליזה וחופשיה בת 20. היא מסתובבת בעולם ומתחברת עם כולם ורוקדת ברחובות ועושה טריקים עם ההולה-הופ שלה.

השמחה, התשוקה והאהבה שהיא מפזרת ככה בחינם גורמות לך לרחף אחריה או לפחות לרצות להדבק בקצת ממה שהיא חטפה..

הסטטוס הזה דייק לי דברים שרציתי כבר מזמן לדייק. גם לעצמי וגם לכדי לכתוב לכם.

קייט למדה רק לאחרונה איך לרקוד עם אש. אז אפשר לומר שהיכולות והמיומנויות המרהיבות האלה לא נותנות לה כלום. הן חסרות ערך.. אבל אפשר גם להסתכל עליהן כאוצר שלם עבור הנפש שלה. כמה כוחות והתמודדויות ברבדים שונים הצריכה הלמידה הזאת. וכמה כוח ועוצמה המיומנות החדשה הזאת נותנת לה.

שלא לדבר על השמחה הפשוטה.

יצרניות. פרדוקטיביות של הנפש. של הנשמה. של העצמי. של הגוף וצרכיו- להיות פעיל, לזוז, לנשום אויר, להביט אל השמש, להתאמץ, לאהוב, לפגוש, לרקוד ברחובות, לישון כמו שצריך. קודם כל אלה. ורק אחר כך כל השאר.

ככה צריך לחיות.

חזרה לבלוג

תמונה: Kate Ryan.

סייגון, וייטנאם. ארבע בבוקר השעון מצלצל. אלהים בקושי ישנתי. הגירושים האלה. כבר שבועות שאני לא ישנה.

המזגן מקפיא את החדר. ככה הילדים אוהבים ואני מזדחלת בחשש מהמיטה.

מקלחת נשיקות לילדים ואני יוצאת. בלי קפה.

המונית מחכה כבר עם תא המטען פתוח. אני מחייכת. הפעם אין מזוודות, רק תרמיל גב סגול שהבן שלי קנה יד שניה בנפאל. הנה הגשמתי חלום קטן. לטוס קל.

בחוץ חושך. זו שעה נחמדה אפשר לראות אנשים בסוף בילוי ואנשים שרק התחילו את היום. אני נזכרת בתקופה שבה עבדתי במאפיה והייתי חוזרת הביתה אחרי משמרת לילה. מסריחה מבצק באוטובוס, כשכולם מריחים טוב מהבושם ומהקפה של הבוקר. איך התביישתי. העדפתי לחלוק מונית עם הזונות שגם הן בדיוק גמרו לעבוד, אפילו שהייתי צריכה לחכות להן באמצע הדרך שייקנו את הסמים שלהן.

הנהג מוריד אותי ישר בשער הנכון. אני נגשת לדלפק. דרכון, כרטיס טיסה. לא. אין מזוודות. הדיילת מגישה לי את הכרטיס למטוס. אני מציצה ורואה- 30B. אין לי מושג איזה מטוס זה אבל אני יודעת ש-B זה אף פעם לא חלון. אני מבקשת מהדיילת שתחליף לי למקום עם חלון. היא קורעת את הכרטיס של ה-B ונותנת לי אחד חדש. גם אני עבדתי בשדה התעופה פעם. שם פגשתי את זה שמתגרש ממני עכשיו.

התור של הבטחון ארוך נורא. אני מפנטזת על הקפה מהצד השני של הרנטגן. בתור לידי עומדת משפחה צעירה. אבא אמריקאי אמא וייטנאמית ותינוקת. היא משגעת אותם. אני מסתכלת עליהם קצת אבל לא נותנת להם את המבט של ‘גם לי יש ילדים..אני מבינה אתכם’. אלא להיפך. מתרגלת מבט אדיש כאילו אני תמיד לבד.

 אחרי הבטחון נשאר לי מלא זמן. אני הולכת ברחבי היכל היוצאים. הכל כל כך יקר. בסוף עוצרת וקונה קפה.. 35 אלף דונג. ברחוב הוא עולה 10000. אני קונה גם בננה-צ’יפס שיהיה. ומים.

טיסה של עניים. בלי מסכים בלי כריות בלי אוכל. לא רע. יופי של שירות ומטוסים חדשים וחמודים. אני מה אכפת לי. יש לי אמ פי ובננה צ’יפס.

אני אוהבת להסתכל דרך החלון. זו אחת הפעמים הבודדות שאני לא על הכנף. יש שלב אחרי ההמראה, ואחרי שעוברים את קו העננים, שהשמיים נראים כמו ים של צמר גפן. תמיד מזכיר לי קטע מה’סיפור שאינו נגמר’.

יורדת מהמדרגות של המטוס ומתיישבת באוטובוס שלוקח אותנו להיכל היוצאים. לידי וייטנאמית צעירה. איך שאני מתיישבת היא שואלת- ‘את רוצה לחלוק איתי מונית למרכז העיר?’ האנגלית שלה טובה. אני אין לי מושג לאן אני צריכה להגיע. יש לי כתובת בפנקס. היא מסתכלת ואומרת- מצוין. אנחנו לאותו כיוון.

אנחנו יוצאות מהשדה. חבר שלה כבר הזמין לה מונית ושילם עליה. היא מסבירה לנהג שאני צריכה קצת הלאה ממנה והוא מבקש עוד מאה אלף ממני. סבבה. בשגרירות אמרו לי שזה יעלה לפחות 250 אלף.

בדרך היא מספרת לי קצת על עצמה. פעם היא גרה בהאנוי אבל היא עברה לסייגון לגור ליד חבר שלה ‘כדי לדאוג לו’, היא אומרת. זה יפה בעיני. אנחנו מדברות על שתי הערים המדהימות האלה. אני שואלת אותה איפה זול יותר לחיות. היא מסבירה שבסייגון יש שני סוגים של מחירים: מחיר לעניים ומחיר לעשירים. בהאנוי יש רק מחיר אחד, באמצע.

אני שואלת אותה איך מזג האויר כאן, כי בסייגון נורא חם. היא מסבירה שבסייגון יש שתי עונות- העונה היבשה והעונה הרטובה. אבל בהאנוי יש ארבע עונות. אביב, קיץ, חורף וסתיו. היא מנסה להסביר לי איך כל עונה נראית ואני נותנת לה כי היא מתארת את זה כל כך יפה. לא צריך להגיד לה שאני מגיעה מארץ שגם בה יש ארבע עונות. היא מעולם לא שמעה על ישראל.

הילדים מתקשרים ומספרים לי שהחברה שאמורה היתה לקחת אותם אליה לא יכולה בסוף. אני לא נלחצת לגמרי. מתקשרת לחברה אחרת.

הנהג משתדל לנסוע בדרכים שיראו לי כמה שיותר מהאנוי. אנחנו נוסעים לגדת אגם גדול ויפהפה. האנוי מקסימה. יש בה עדינות וגסות מעורבבות בחן ביחד.

היא תיכף יורדת. מגישה לי את כרטיס הביקור שלה ומבקשת שאתקשר אם אצטרך עזרה בכל דבר.

איזה כיף. לא הספקתי לנחות וכבר יש לי חברה אחת בהאנוי.

הנהג מוריד אותי מהצד השני של הכביש. צומת סואן. אני עומדת איזה חמש דקות כמו מפגרת ובסוף מבינה שלא יהיה ירוק ברמזור שממולי. חוצה בשיטת ה’פרוגר’ כמו שחוצים כאן כבישים, בוייטנאם.

אנשי הבטחון של שגרירות ישראל עוצרים אותי עוד לפני שאני נגשת לשער. אחרי עשר שעות בערך של בטחון אני נכנסת, לא לפני שאני מגלה שהקב”ט ואני באים בכלל מאותו הכפר..הוא ביישן ויש לו עיניים כחולות לא עמוקות, אלא כחולות של מרחבים.

בשגרירות יש תערובת של אנגלית וויטנאמית ועברית. מוזר לי אבל שירלי מקסימה וכיף לי לדבר קצת בעברית. אין שום נגישות אנושית. הכל מעבר לזכוכית. אלהים למה העולם שלנו הגיע. לעזזל.

אני יודעת שתיכף אצא מכאן והאפשרות ליצור שוב חברות ואמון עם הבחורה שבספסל לידי תשוב אלי. לא מבינה איך שירלי מצליחה לעבור כל יום ככה.

שירלי מדפיסה ומצלמת ומקלידה ואני מרגישה כמו משהו שואב אותי בחוזקה לעולם ששכחתי. שהותרתי מאחורי. בירוקרטיה ו’תחתמי לי פה’ ו’תחתמי לי פה’. חיים כל היום בחתימות ובטפסים. החיים במענה קולי.

לא קל לי.

מסתבר שאם רוצים שלושה עותקים אז צריך לשלם שלוש פעמים. אני לא בטוחה שהבאתי איתי מספיק כסף ומבקשת לצאת לבדוק בתיק (שהוחרם ונשאר בחוץ). אני מקבלת אישור לצאת לתיק ומנצלת את החופשה הקצרצרה שקיבלתי כדי לברוח קצת אל מרחבי הכחול בעיניים של הקב”ט.

הקונסולית נחמדה מסבירה לי מה לעשות וזהו גמרנו.

שירלי מציירת לי לאן ללכת כדי למצוא אוכל וקפה ואינטרנט. כבר תיכף שתיים בצהריים ואני רעבה.

יוצאת לרחוב מתגעגעת לילדים. כואב לי בבטן ובא לי לבכות. הם כבר הסתדרו עם חברה אחרת שבאה ועושה להם כיף חיים בקניון (“אמא אכלנו במסעדה שהאוכל מוגש בה על מסוע! ואפשר לבחור ממה שעובר ולבשל בעצמך!”).

אני לא נותנת להאנוי צ’אנס. אוכלת במסעדה ועובדת במחשב. יוצאת מהמסעדה ונכנסת ישר לבית קפה. יושבת על המחשב אבל לא מצליחה לעבוד. רבאק כמה שאני צריכה כסף. המוח שלי תקוע.

תנשמי. תרגעי. אני מתקשרת לחברים בנפאל. הם נמצאים בכפר שלהם ואין קליטה אז אני מחייגת לטלפון היחיד בכפר הזה שיש בו קליטה. איזה קרובת משפחה או משהו. היא לא מדברת אנגלית ואני נאלצת לשלוף את הנפאלית שלי מספריה אחרת, כזאת שסגרתי לבנתיים. “מא הימאל-קו סאטי”, אני אומרת לה. הם לא שם. הלכו לשחות בנהר.

אורזת הכל ויוצאת לרחוב. סתם מסתובבת. אני אוהבת ללכת. הכל יפה בעיני. אני מצלמת קצת, כי בכל זאת..

אני יודעת שבגלל התשלום המשולש ההוא בשגרירות, נותרתי עם מעט מאוד כסף.

בפעם המאה שעוצרת לידי מונית טוסטוס אני לא אומרת ‘לא’ ישר. אלא זורקת לו- ‘כמה לשדה התעופה?’ זה לא ממש הגיוני כי שדה התעופה רחוק ולוקח כמעט שעה להגיע אליו אבל היציאה לרחוב עשתה לי טוב ואני מרגישה חופשיה ומאוהבת לגמרי בניחוח של העיר הזאת.

הוא רוצה 200000 ואני מתמקחת ולא מוותרת. במילא לא ממש הייתי רצינית…בסוף יוצא 150000 ואני נזכרת שאני דוקא אוהבת טוסטוסים אז יאללה.

שמה מוזיקה באזניים ונותנת לדוד הוייטנאמי ולטוסטוס שלו לזרוק אותי הארד קור אל תוך האנוי, העשן שלה, הכבישים, הרחובות המעורבבים שלה. איזה כיף.

לא חושבת על כלום רק בורחת אל האנוי, שתבלע אותי קצת. תבלעי, תחבקי, תרימי אותי. אנחנו חולפים על פני שוק פירות מרהיב. אני מהופנטת. שפע פירות שמעולם לא ראיתי. ואז האגם. ומבנים עצומים מפוסלים. שכונות עוני. בתים בעיצוב וייטנאמי מסורתי, עם הגגות מקוערי הפינות שלהם.

כביש מהיר. הדוד הוייטנאמי והטוסטוס שלו בפול גז.

והנה השדה. ושוב דרכון-כרטיס (הפעם אני מבקשת חלון מראש..)-בטחון-היכל יוצאים משמים-שעה לשרוף-מזל שנשאר לי בננה צ’יפס.

כמה בניינים יש בעולם הזה. כמות הבטון שמכסה את האדמה היא לגמרי לא נתפסת. אני קולטת את זה קצת כשהמטוס עף מעל סייגון העצומה ונראה שהוא ממש יצטרך להתאמץ כדי לדחוס את עצמו על מסלול הנחיתה מבלי להוריד כמה בניינים על הדרך.

אני כל כך נהנית מ’לטוס קל’ ויוצאת ישירות החוצה. בסייגון אני כבר מכירה ולמוניות יש מונה ולא מתמקחים. אני כל כך עייפה ורעבה. עשר בלילה. הילדים עשו מליון כיף. ואני זכיתי לפגוש עיר אחת חדשה לגמרי.

המונית גולשת בעיר שעזבתי רק כמה שעות קודם אבל היא נראית לי אחרת לגמרי הערב. מלאת הוד ויופי. מוארת צבעונית ואלגנטית. בטוסטוס שעומד ברמזור לידנו יושב גבר מערבי ולפניו אישה וייטנאמית שנוהגת. הוא כורך את ידיו סביב בטנה בחום ואני מתמלאת התרגשות למראה האהבה והקרבה שקורנת מהזוג הזה. כל כך יפה בעיני.

אנחנו מתקרבים ואני כבר מרגישה בבית. מוזר לי שאני מרגישה ככה, זה לא שאני גרה כאן. אחרי כמה שניות מגיעה ההבנה. ‘בית’ הוא כשאני עם הילדים שלי.

חזרה לבלוג