או: האבולוציה של “אזור הנוחות” במהלך טיול ארוך עם ילדים (אבל בעצם…לא רק).
לפני כמה שנים יצאנו לפגוש את שבטי הרועים של עדרי היאקים בהימלאיה הגבוהה של הודו. זה היה מסע בגובה של 4000 מ’ ואולי יותר, בין קרחונים, נהרות, אגמים תכולים וסוסי פרא. ישנו באוהל, בישלנו על האש והעברנו את זמננו במפגש מחמם לב עם אנשים שונים מאתנו לחלוטין, שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות ללא שפה וללא ציפיות או גינונים. היה נפלא.
בדרך חזרה ללה (Leh), עיר הבירה של לאדאק, שמתי לב שהרכב מתחיל לטפס לאיטו בפיתולים האופייניים לכביש המוביל לפסגת הר. זה כשלעצמו לא היה מדליק אצלי נורת אזהרה, אלא שאותו הר, ואותו מעלה היו הפתעה גמורה עבורי. לא ידעתי שיהיה עלי לעבור פסגת הר גבוהה ולא מוכרת על מנת לחזור בחזרה לעיר שממנה יצאנו. חשבתי שאני מכירה את כל הדרכים העוברות מעל פסגות ההרים הגבוהים באזור, הן בשם והן בדרגת הסיכון והן ברמת הגובה המקסימאלי אליו הן מגיעות.
אבל על ההר הזה לא שמעתי מעולם.
לא ידעתי מה צופנת הדרך אליו, באיזה איכות היא ועד כמה היא מסוכנת. לא ידעתי לאיזה גובה נגיע ומה יהיה מזג האויר בפסגה, ולא ידעתי כמה זמן זה יקח. השעה כבר היתה שעת צהריים.
נכון שעכשיו אתם תוהים למה לא יכולתי פשוט לחזור חזרה?
ובכן. זאת הנקודה והציר המרכזי עליו מונח לו בהוד והדר “אזור הנוחות” שלנו. ברוכים הבאים לקומפורט זון.
הנה כך, ברגע אחד, כל המסע, קפוא ונידח ככל שהיה, הפך להיות “אזור הנוחות”. פתאום האוהל, כוס של צ’אי מעושן, עדרי היאקים האימתניים הניצבים סביבי ופסגות לבנות מאחוריהם – נראו לי כמו המקום הבטוח לחזור אליו.. 😊.
כשיוצאים עם ילדים (וגם בלי..) לטיול ארוך ומתמשך, אחד החששות הגדולים שלנו הוא שנמצא את עצמנו מחוץ לאזור הנוחות.
חלק מהאנשים פותרים את זה ע”י תחקיר מקיף באינטרנט. אנחנו מזמינים מראש מקומות לינה אותם בדקנו היטב וראינו תמונות שלהם, השווינו ביקורות וחוות דעת ושמרנו את הדרך אליהם בגוגל מאפס. אנחנו קוראים כל פיסת מידע על המקום אליו אנחנו נוסעים, מה יש לעשות שם, ומהם שמות המקומות המרכזיים (מיין באזאר מישהו?). ומרגישים שהפעם אנחנו לגמרי ב’זון’ . אנחנו על זה.
אבל האם זה עוזר?
לא ממש.
כי בסופו של דבר, המקום אליו נגיע יהיה חדש. יקח לנו זמן להסתגל אליו. וללמוד איפה בדיוק נמצא המתג של האור.
ועד אז?
בכל בעיה קטנה- נרגיש רצון לחזור למקום האחרון שבו הרגשנו “בטוח”. כן, גם אם זה בגובה 4000 מ’ ו5 מעלות מתחת לאפס.. 😊.
אני קוראת לזה “האבולוציה של אזור הנוחות”.
בהתחלה, לוקח קצת זמן להתרגל לסגנון החיים החדש. ולכן כל בעיה תמיד תעלה את הרצון לחזור לארץ. יש משפחות שמתפתחות הלאה. ויש משפחות שלאורך כל המסע (חצי שנה, שנה או יותר) ימשיכו לשמור על הארץ כאזור הנוחות האולטימטיבי, המקום הבטוח אליו הכי נכון לחזור.
יש עם זה כמה בעיות:
1 . אי אפשר באמת לחזור אחורה בחיים. גם אם חוזרים למקום שהיינו בו פעם, הרי שהכל כבר השתנה. וזו לא באמת “חזרה”. אלא.. המשך של המסע.
2 . התלות במקום אחד כ”אזור הנוחות” אליו תמיד בורחים כשנהיה קשה לא מאפשרת לנו באמת לצמוח. להתפתח. ללמוד. היא מקשה עלינו להסתכל קדימה באומץ. או להביט לצדדים ולבחון את סביבתנו ואת ההזדמנויות הצפונות בה.
3 . אנחנו כל הזמן בתחושה של “לא כאן ולא שם”. אנחנו לא באמת מנסים להסתגל לסביבה החדשה שבה אנחנו כרגע נמצאים, ולכן, כדי להגן על עצמנו אנחנו שומרים על ריחוק מסויים. לא נקשרים באמת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא בחירה והסתגרות בתוך מעגלים ישראלים בלבד. דבר שמשפיע גם למשל על למידת ותרגול האנגלית, ולכן משפיע רבות על האפשרויות וההזדמנויות שלנו ליצירת קשרים חדשים.
אזור הנוחות הוא כמו שריר. ככל שנתרגל אותו ונגמיש אותו – כך העולם שלנו יגדל ויתרחב ותחושת הבטחון שלנו תגדל. ככל שנזניח אותו, ולא נתרגל- הוא ילך ויצטמצם ויסגור אותנו יותר ויותר.
לאזור הנוחות אין אמצע. אין “מצב סטטי”. הוא כל הזמן בתנועה. או החוצה. או פנימה.
כדי שאזור הנוחות ימשיך להתרחב ולגדול – צריך להמשיך ולאתגר אותו. כל הזמן. ולכן מסע או טיול ארוך זאת הזדמנות מצויינת להרחיב את האמ-אמא של אזור הנוחות שלנו. וגם של הילדים..
מהי האבולוציה הרצויה של אזור הנוחות כשיוצאים לטיול או למסע ארוך?
1 – בהתחלה, בכל קושי או בעיה שעולה – רק רוצים לחזור הביתה.
2 – עד שלומדים איך להסתגל למקום חדש. זאת מיומנות נרכשת שהולכת ומשתפרת ככל שעוברים וככל שמפנימים את התהליכים הנפשיים הכרוכים בעזיבת מקום מוכר ומפגש עם מקום חדש. כדי שהיא תקרה צריך באמת לבחון ולהיות קשובים לתהליכים האלה, וגם לשקף אותם לילדים..
3 – המעברים עדיין קשים והפרידה מהמקום הישן עדיין קשה. כשמגיעים למקום חדש לוקח פרק זמן התאקלמות (אני נותנת לזה בדרך כלל שבועיים) שבו בכל בעיה קטנה- רוצים לחזור למקום הקודם שבו היינו.
4 – התחושה של הסתגלות מקבלת סמלים ברורים. אצלי זה, למשל, כשאני יודעת איפה מדליקים את האור..
5 – הפרידות נהיות קלות יותר, ובעיקר – מתפתחת תחושת נינוחות גם עם המעבר עצמו.
6 – פרק הזמן הדרוש על מנת להסתגל למקום חדש בלי הרצון לחזור אחורה הולך ומתקצר. המיומנות של מציאת פתרונות, אוריינטציה, ובחינת המקום החדש עד לרמה של מוכרות הולכת ומשתפרת והופכת להיות כמעט אוטומטית, בלי שנשים לב אליה.
אצל הילדים שלי ואצלי זה יכול להיות גם פרק זמן של 24 שעות. לפעמים פחות.
7 – זהו שלב שלא הרבה מגיעים אליו, למרות שבעיני זאת המטרה אליה רצוי להגיע. זהו מצב שבו המסע כולו הוא אזור הנוחות. כלומר – יציאה מאזור הנוחות היא כשלעצמה אזור הנוחות… 😊.
מצב שבו קיימת תחושה של שגשוג והעצמה גם תוך כדי מצבי קצה, תחושה של בטחון ביכולת התמודדות שלי, הבנה שלדרך יש חוקים משלה וגמישות המאפשרת פתיחות, קבלה ואפילו הנאה מכל מה שמגיע.
♣ נקודה מעניינת נוספת שנוגעת לאזור הנוחות ולטיולים קשורה למטען.. במהלך 12 השנים האחרונות יצא לנו מספר פעמים לצאת למסעות ארוכים, נרחבים וחוצי גבולות. מסעות שבהם התחלנו בנקודה אחת, וסיימנו בנקודה אחרת לגמרי, בלי שנחזור אחר כך חזרה לנקודת ההתחלה. על מנת שנוכל לנוע בקלות, נאלצנו לצמצם למינימום את כמות התיקים והדברים שלקחנו איתנו, מתוך מחשבה שאת כל מה שאנחנו לא לוקחים עכשיו- גם לא נוכל אחר כך לאסוף. זה לא היה קל. ויתרנו על הרבה דברים שאהבנו ושהיו חשובים לנו. אבל ברגע שיצאנו לדרך – לא הסתכלנו אחורה. הסתדרנו עם מה שהיה לנו ולא הרגשנו שחסר לנו דבר. בראיה לאחור – הויתורים שעשינו לא הפריעו כלל. אלא רק חידדו לנו את ההבנה שלמעשה..אין לנו שום בעיה להסתדר בלעדיהם.
זוכרים את הדרך המתפתלת ועולה לפסגת ההר הלא מוכר?
המשכתי איתה הלאה. והיא התפתלה לה בין נחלים צלולים ופרחים צבעוניים. מדי פעם עצרנו לראות את המרמיטות המציצות מהמחילות ולצפות בפסגות הלבנות שסבבו אותנו. הגענו לפסגה, ותחושת הסחרחורת לא הותירה לי מקום לספק. זה היה גבוה. השלט היחיד שסיפר לנו איפה אנחנו נתן רק את שם הפסגה, בלי שום פרטים נוספים. שיחקנו בשלג, וקיבלנו תצפית פנורמית שכללה מצד אחד את סין ומצד שני את הודו. זאת היתה הפסגה הכי יפה שהייתי בה.
אחר כך, כשבדקנו באינטרנט ראינו שהגובה שבו היינו הגיע ל – 5300 מ’. ושהדרך לשם אכן נחשבת דרך מאתגרת.
הנה גם סרטון קצרצר שגלי צילמה על אותה פסגת הר (סרטון שנלקח באמצע מסע, והסאונד לא משהו):
קצת רקע: המסע הזה היה בחלקו מסע שבו תלינו שרשראות תפילה בכל מיני מקומות גבוהים ויפים ברחבי ההימלאיה. זה התחיל בתור משהו אישי והמשיך גם כשליחות שעשינו למען אנשים נוספים שביקשו מאתנו לתלות שרשראות למענם כתפילה או כזכרון. את הסרטון הזה ערכתי במיוחד לצורך המאמר הזה, ולכן לא כללתי שם את חלקים שבהם רואים אותנו תולות את השרשראות..
אחד ממדריכי הטיולים היחידים שרכשתי מאז שיצאתי למסע (בספטמבר 2010) היה עותק ישן ומשומש מאוד של ‘לונלי פלאנט’ על מונגוליה. זה היה המדריך היחיד שהצלחתי למצוא בכל פוקרה, נפאל. תכננו להגיע מנפאל דרך סין למונגוליה והרגשתי שכדאי שאקרא עליה קצת.
זה היה מדריך נפלא, שאני נושאת איתי עדיין לכל מקום, (חמש שנים אחרי שחצינו את מונגוליה לרוחבה בהרפתקאה של 40 יום..) חרשתי אותו בהתרגשות, נפעמת מהתיאורים ומהמידע.
ועדיין, לא היה שם אפילו משפט אחד על המדפים השלמים בסופרמרקט העמוסים בצנצנות של מלפפונים חמוצים. גם לא כתבו שם על ברכת השלום המונגולית שכוללת הרחת לחיים הדדית.
אין דבר שמרגש אותי יותר מלהגיע למקום חדש. וללמוד אותו. אני לא קונה מדריכים אף פעם, ורק לעתים רחוקות קוראת באינטרנט, אז כדי ללמוד במהירות ובקלות על התרבות שזה עתה הגעתי אליה, אני עושה כמה דברים פשוטים. קיבצתי לכם רשימה קצרה שמציעה לכם הצצה קצת אחרת, ותאפשר לכם לגלות תרבות כמו שלא תקראו עליה בשום מקום.
סופרמרקט
לרני ולי יש מנהג קבוע, כשאנחנו מגיעות למקום חדש. אנחנו תמיד נכנס בהתרגשות לסופרמרקט המקומי, נשוטט בין המעברים, נציץ במדפים. נעבור ממחלקת הקפה למחלקת השוקולד, למחלקת הסבונים, נציץ במקררי החלב, מקררי הירקות הקפואים, נסרוק את המוצרים המוצעים לנו ממש ליד הקופה.
רני תבדוק את מדפי ההגיינה הנשית. אני אחפש את המוצרים נגד יתושים..כל אחת ותחומי העניין שלה 😊.
אנחנו אוהבות גם את חנויות הנוחות, ובמיוחד את 7-11, ששם כל סניף הוא תחנת מחקר בפני עצמה בשבילנו.
בפיליפינים מצאתי מדבקות מדליקות נגד יתושים שלא מצאתי בשום מקום אחר. במונגוליה דגמנו עשרות סוגי מלפפונים חמוצים, כאמור. בסין הכל הכל פשוט אחר ומרתק. ותאילנד היא גן עדן של seven eleven.
בכל יעד ולא משנה אם נחתתם בברצלונה או במילאנו או בניו יורק. אני ממליצה לכם להכנס לסופרמרקט וללמוד דרכו. מה אפשר למצוא, מה אי אפשר למצוא. איזה סוגים של שוקולד מציעים שם? איזה סוגי גבינה? מה לגבי מדפי הלחם? למשל, אנחנו עכשיו במיינמאר ובסופרמרקט כאן יש רק פינה אחת קטנה עם לחם פשוט וזהו. גם מדפי השוקולד לא כאלה מרשימים אבל אלה שכן נמצאים, נמכרים במחיר הרבה יותר נמוך ממקומות אחרים. פשוט כי במיינמאר לא אוכלים לחם. או שוקולד 😊. אז מה כן?
לכו גם למחלקת הקוסמטיקה, כדי להתעדכן על איזה רגשי נחיתות נשיים עובדים הכי הרבה באותה מדינה…זה מאוד מעניין!
נסו את מחלקת החטיפים, מחלקת התבלינים ואפילו מדפי השמן יכולים לספר הרבה על המקום ומנהגיו.
טלויזיה
באופן כללי אני לא בעד טלויזיה. אבל דווקא כשאנחנו לא בבית שלנו, בתרבות המוכרת לנו, טלויזיה היא דרך נהדרת ללמוד המון על התרבות.
החל מתכניות החדשות, דרך התכניות המקומיות, והסדרות הבילנאומיות וכלה בפרסומות.
בנפאל למשל מצנזרים כל מילה גסה בכל הערוצים. נסו לשמוע שיר ב- MTV 😊. בנוסף, הם מביאים את הכבלים מהודו, וכך כל תכנית מתחילה למעשה רבע שעה מאוחר יותר ממה שהגיוני. למשל, שמונה ורבע, או רבע לעשר. כזה.
בוייטנאם אין פרסומות בכלל. במיינמאר מצנזרים כל סצינה שחוצה את גבולות השמרנות הקיצונית, וכך סרטים אמריקאיים באורך מלא מקוצצים לסרטונים באורך 45 דקות… בתאילנד חובבים אופרות סבון הודיות דווקא, שמדובבות לתאילנדית.
בהודו שוטפים לך את המוח עם פרסומות לקרמים שמלבינים לך את העור.
נסו לצפות בטלויזיה. נסו לבדוק אם תוכלו לזהות מיהם הכוכבים המקומיים, מהם הנושאים המטרידים את התושבים המקומיים, באיזה שפות ומאיזה מדינות מביאים את הכבלים, איזה מוסיקה היא פופולארית ועוד..
שלטי החוצות
שימו לב גם לשלטי החוצות והפרסומות ברחוב. מה מאפיין אישה יפה? גבר נאה? מה מנסים למכור שם? ואיך? מהן החברות השולטות על ענף הפרסום (זה נשמע מורכב אבל למעשה זה ממש לא..מדובר בדרך כלל בחברות התקשורת והסלולאר, וחברות מזון כמו נסטלה ודומיה..)? מה זה יכול לספר לכם על המקום?
סלון יופי
אחד מהתחביבים שלי ושל רני זה להתנסות בקוסמטיקה המקומית ובעיקר ללכת ולהתנסות פיזית בסלון יופי מקומי. לצורך העניין אני מקריבה את הגבות שלי ורני מקריבה את בית השחי שלה ושתינו, נחושות וחדורות מטרה, ניגשות באומץ לסלון היופי הקרוב למקום מגורינו ומבקשות לבדוק מהן השיטות המקובלות לסידור גבות ולבית שחי כאן.
בוייטנאם מצאנו בקושי נשות מקצוע שמסוגלות לבצע את הפעולות הרצויות. בפיליפינים מצאנו רק אחת שעושה גבות בלי לגלח אותן (מה הקטע??). ואשת המקצוע הכי נהדרת שמצאנו היתה בנפאל. אנחנו לא מפספסות אותה. היא הראשונה שאנחנו רואות כשאנחנו מגיעות והאחרונה שאנחנו רואות לפני שאנחנו עוזבות. גבות (הכי יפות שעשו לי!) ב- 30 רופי (0.2 דולר).
נשים עם סקרנות או עם חוש גילוי חזק במיוחד מוזמנות להתנסות בחוויית הקוסמטיקה המקומית. זה הימור, אמנם, אבל חוויה שתזכר לכל החיים 😊.
בר מקומי
בר אמיתי מקומי, זה שיש בו שולחן סנוקר ומסך טלויזיה פתוח על כדורגל או WWE או תצוגת אופנה או פורנו. שמוכר בירות מקומיות וחטיפים מקומיים ומנקז אליו מגוון צבעוני מבני המקום.
הגברים שבמשפחה בודאי יוכלו לגלות המון על התרבות מבילוי שכזה. והנשים…ובכן. השיחות שיעברו עליכן יהיו שוות זהב. ויעלו לכן רק כמה כוסות של בירה מקומית.
שיטוט ברחובות
הכניסו לתכנון שלכם יום אחד לפחות של שוטטות ברחובות. אני ממליצה לעשות את זה כמה שיותר מוקדם. בכל יעד חדש אליו אתם מגיעים. זה מאפשר אריינטאציה מיידית, נותן לכם בדיוק מה יש ומה קורה בשטח. מלמד המון על המקום ותוך שעה-שעתיים עוזר להבין מי נגד מי. וגם מעלה הרבה שאלות קטנות שבכלל לא חשבתם לשאול.
גני שעשועים ופארקים שכונתיים
לכו לשחק קצת עם הילדים המקומיים ולקשקש עם ההורים שלהם בגינה השכונתית 😊.
חנות כלי בית
תחת ביקור בגלריות עיצוב מתוחכמות, חפשו את חנויות כלי הבית הפשוטות. אפשר ללמוד המון מהן! למשל, בלאדאק מוכרים בחנויות האלה המון המון טרמוסים בגדלים שונים. וגם דגלי תפילה. בהודו תמצאו כוסות וכלי נירוסטה למכביר, וכאן במיינמאר יש חנויות שלמות של סלי במבוק, קערות במבוק מטאטאי קש ומחצלות יפהפיות.
לאדאק- מה לעשות עם ילדים, איפה לישון איפה לאכול איך מגיעים כמה עולה ועוד…
משפחות שמגיעות עם ילדים להודו בקיץ, יבחרו בדרך כלל את צפון הודו כמסלול הטיול העיקרי. אז לגבי מנאלי או דראמסאללה אין הרבה התלבטות, אבל כשמתחילים לחשוב על לאדאק, שנמצאת במרחק של כ-500 ק”מ ממנאלי, הרבה משפחות מהססות.
מה החשש הגדול של משפחות מאזור לאדאק?
מדובר באזור מדברי צחיח ולא מפותח יחסית, שהגובה הממוצע שלו הוא 3500 מ’ (LEH), כאשר חלק גדול מהאטרקציות נמצאות בגובה של מעל 4000 מ’, וגם הדרך אליהן היא לא תמיד משהו שתואם את סף החרדה האמהי הממוצע. יחד עם זאת, מדובר בחוויה יוצאת דופן, בנופים טבעיים ונופים אנושיים שלא רואים בשום מקום אחר בהודו, והיא ידידותית מאוד לילדים.
מזג אויר:
העונות המקובלות לביקור הן בין יוני לספטמבר. ביולי-אוגוסט מזג האויר לרוב יהיה חם ביום (לפעמים ממש חם) וקריר בערב. יכולים להיות גם גשמים וגם ימים קרים מדי פעם. החל מאמצע ספטמבר מתחיל להתקרר במהירות.
לאדאק – איך מגיעים:
יש כל מיני דרכים להגיע ללאדאק. שתי הדרכים העיקריות הן:
1. טיסה מדלהי
2. נסיעה ממנאלי
הטיסה יוצאת רק מדלהי, לכן חשוב לתכנן את המסלול מראש. לא תוכלו להגיע לצפון (דאראמסללה/ רישיקש/ מנאלי) ואז להחליט שאתם רוצים לטוס ללאדאק. אם כבר הגעתם לאזור מנאלי- הדרך היחידה שלכם לעלות תהיה באמצעות רכב.
◊ האם כדאי לקחת ילדים קטנים ללאדאק? הורים רבים מתלבטים מאיזה גיל יהיה בטוח יחסית לקחת את הילדים ללאדאק. האמת היא שאין הגבלת גיל. ילדים קטנים אינם רגישים למחלת גבהים יותר ממבוגרים. הבעיה עם ילדים קטנים היא שלעתים קשה לעקוב אחר נורות האזהרה, פשוט כי הילדים לא תמיד יכולים לספר לנו עליהן. לכן מומלץ להתייעץ תמיד עם מרפאת מטיילים
טיסה ללאדאק עם ילדים
כמעט כל חברות התעופה המקומיות של הודו מציעות טיסה ללה (LEH), עיר הבירה של לאדאק, בכל שעות הבוקר והצהריים. ולכן לא תהיה לכם בעיה למצוא טיסה נוחה וזולה. המחירים נעים בין 40$ ל-100$, תלוי כמה זמן מראש תזמינו כרטיסים. בדקו היטב מאיפה יוצאת הטיסה, יש חברות תעופה שממריאות משדה התעופה הדומסטיק (go, indigo), בעוד שאחרות ממריאות מהבינלאומי (air india, jet).
הטיסה עצמה היא יפהפיה.
שדה התעופה הזעיר של לה הוא די פרימיטיבי. קחו בחשבון שתתבקשו למלא טופס ביציאה מהשדה.
מוניות מחכות שם בשפע. מחיר ממוצע לאזור התיירות- כ-500-700 רופי.
היתרון של טיסה: תוך פחות משעתיים אתם בלאדאק. חוסך לכם את העליה לצפון, ומשם עוד נסיעה מתישה ומסוכנת של יומיים (עם לינה בגובה רב) עד ללאדאק.
החסרון: מדובר במעבר חד מגובה של כמעט אפס (דלהי) לגובה של 3500 מ’. מעבר שכזה דורש הסתגלות של כמה ימים, ולפעמים כרוך בתופעות לואי לא נעימות (כאבי ראש, הקאות, דימומים מהאף ועוד) ועד כדי סכנה של ממש (מחלת גבהים).
הנוף מהחלון של המטוס
:נסיעה ברכב ללאדאק עם ילדים
הנסיעה יוצאת ממנאלי (2000 מ’) ועוברת בין 5 מעברי הרים גבוהים:
∴ רוטאנג-לה (LA= פאס) – ממש על ההתחלה, בגובה 3900מ’.
∴ באראלאצ’ה- לה- 5000מ’
∴ נאקי-לה- 4700מ’
∴ לאצ’ולונג-לה- בגובה 5065 מ’
∴ טאנגלאנג-לה- בגובה 5300 מ’. הטענות הן שזהו הפאס השני בגובהו בעולם.
כלומר- הרכב מטפס בפיתולי ההר עד לפסגה (ה”פאס” או La בהינדי) ואז מתחיל לרדת בפיתולים למטה. כשלמעשה, אחרי שעוברים את הפאס הראשון (הרוטאנג)- הגובה שבו תשהו לא יהיה פחות מ-3000 מ’, גם אם תרגישו שירדתם.
רוב המטיילים עושים את הדרך ביומיים, עם עצירה לשינה באמצע. מכיוון שמדובר באזור פראי, עם מזג אויר קשה בחלק מעונות השנה, ברגע שעוברים את אזור קילונג, אין כמעט ישובי קבע, ולכן שתי האפשרויות המקובלות ללינה הן:
מחנות אוהלים –אלה ממוקמים במספר נקודות לאורך הדרך. לא מדובר באוהלים רגילים, אלא באוהלי תיירים, שנראים כמו מבנה מבריזנט, שבתוכו יש מיטות ולפעמים גם שירותים. תקבלו שמיכות עבות כדי לא לקפא מקור, ולפעמים גם יביאו לכם צ’אי חם או בקבוק חם. המחירים- בין 500 רופי ל-1500 רופי לאדם (לרוב זה כולל ארוחה או שתיים). בכל אוהל ניתן להכיל כ-4 אנשים. אלה הם המקומות בהם רוב התיירים מעדיפים לישון.
לינה משותפת בדאבה-ממש כמו מחנות האוהלים, תמצאו לאורך הדרך גם מעין תחנות עצירה עם דאבות משני צידי הכביש. אלה מציעות אוכל בסיסי, שתיה חמה, כל מיני חטיפים, צעיפים ושמיכות וכובעים וגם מיטות. המיטות מוצבות בתוך המבנה עצמו (שורה ארוכה של מיטות, מופרדות בוילון) או בחדרים נפרדים, הכל מאולתר מדיקטים ויריעות אלומיניום. שירותים בחוץ. את כל דאבה מנהלת משפחה מקומית. עלות למיטה- כ-100-200 רופי. תקבלו שמיכות עבות, צ’אי חם למיטה וגם מים חמים אם תביאו אתכם בקבוק חם.
אלה הם המקומות בהם נהגי המשאיות והאופנוענים ההודים מעדיפים לישון, כך שרוב הסיכויים שאם תבחרו לשון בכזאת דאבה- תחלקו את המרחב שלכם יחד עם כמה אנשים מעניינים ?.
קיימות כמה אפשרויות לדרכי תחבורה- תוכלו לקחת אוטובוס מקומי, מיני ואן משותף, או לשכור רכב פרטי עם נהג משלכם.
◊ באוטובוס או במיניואן – הם מציעים אפשרות של נסיעה מתמשכת לאורך כל הלילה, או נסיעה עם עצירה לשינה.
ממנאלי דרך הרוטאנג פאס, משם לגראמפו (Gramphu) ונסיעה לאורך נהר הצ’אנדרה. משם לקוקסאר (Kokhsar)-סיסו (Sissu) -טאנדי (Tandi). זו נסיעה מרהיבה שבה אפשר לראות הרים מצופי לבן, ומפלים עצומים. חוצים גשר מעל נהר הבאגה (Bhaga).
תגיעו לקילונג (Keylong)- נקודה מפורסמת ופופולארית. אם אתם רוצים לישון בבית מלון או גסטהאוס מסודר זה יהיה מקום טוב לעצור בו ללילה. גובה- 3080 מ’.
מקילונג ממשיכים לג’יספה (Jispa) ודארצ’ה (Darcha). שם גם תצטרכו להראות את הדרכון שלכם ולהירשם. אלה שני כפרים שאנחנו מאוד אוהבים ואני מעדיפה לישון באחד מהם. הם כפרים קטנים מאוד, המציעים לינה בסיסית ביותר. המיטות נמצאות מסביב למטבח ולמעשה כל המבנה הוא חדר אחד בלבד (ראו הסבר מפורט למעלה, ב’לינה בדאבה’). ישנם מקומות המציעים גם חדרים פרטיים ברמה בסיסית. גובה- סביב 3300 מ’.
משם תצאו לכיוון הפאס שנקרא באראלאצ’ה-לה (הקרחונים שלו הם מקור שני הנהרות שראיתם קודם במסלול- נהר הצ’אנדרה ונהר הבאגה). קצת אחרי חציית הפאס תחלפו על פני אחת הנקודות היפות ביותר במסלול והוא אגם הסוראג’ (Suraj Tal. טאל= אגם בהינדי). זהו אגם קדוש שפירוש שמו הוא האגם של אל השמש. אין שם כל כך איפה לעצור אז היו מוכנים עם המצלמות ?. משם, דרך בהאראטפור (Bharatpur) לסארצ’ו (Sarchu).
סארצ’ו זו תחנה מוכרת ופופולארית ורבים מהאוטובוסים/מיניואנים עוצרים שם לחניית לילה. שם גם תתבקשו להירשם עם הדרכונים (פעמיים.. פעם אחת לפני הגשר ופעם אחת אחריו). מסארצ’ו ממשיכים וחוצים את הפאס נאקי וגם את לאצ’ולונג ומגיעים לפאנג (Pang).
המסלול מבאראלאצ’ה-לה ועד פאנג הוא מסלול יפהפה ולא פשוט. כבישים מפותלים, נהרות ונחלים, דרכי עפר, קרחונים. אני ממליצה לעשות אותו באור ולא בחושך, כי הנוף וגם החוויה כולה פשוט עוצרי נשימה. אפשר לפצל את הנסיעה ולמשוך אותה לילה נוסף ולעצור ללינה בסארצ’ו או בפאנג. זה מה שאנחנו עושים. קחו בחשבון שתנאי השטח קשים. קר מאוד, ולפעמים יש רוחות חזקות או גשמים/שלג. תנאי הלינה נעים ממחנות אוהלים מסודרים לתיירים (בתשלום של כ-500 רופי לאדם), ועד לינה בדאבה כמו שכבר סיפרתי לכם- מיטות המוצבות בדרך כלל בתוך חדר אחד שבו גם נמצא המטבח.
גובה- 4300מ’ -4600מ’.
פאנג הוא למעשה גם הנקודה האחרונה לפני העליה לפאס הגבוה ביותר במסלול- הטאנגלה-לה. זהו הפאס האחרון במסלול. לא מומלץ לשהות בפסגה יותר מדי זמן, כי זה מעלה את הסיכוי לתופעות הקשורות לגובה רב. תוכלו גם לקנות מראש שרשרת דגלי תפילה ולתלות אותה שם (יש מקום מיוחד. הזהרו כי צריך לטפס עוד מדרגות, כלומר לעלות עוד למעלה. לא ברור מי חשב על זה..). שתו מיץ מתוק או תה לקראת ההגעה למעלה, ושתו הרבה מים לאורך כל הטיפוס.
המסלול אחרי הפאס גם הוא מתאפיין בנוף מרהיב שנמשך עד שתגיעו לאופסי (Upshi). שם יש נקודת צ’ק פוינט גדולה. אחרי שתעברו את זה תפגשו את נהר האינדוס שילווה אתכם בחלק מהדרך. משם תמשיכו ללה (Leh), דרך נופי הרים, מקדשים וכפרים לאדאקיים מסורתיים עם בתי הבוץ שלהם והגגות עליהם מונחות ערימות קש לייבוש.
טיפים למי שבוחר לעשות את הדרך ברכב:
♣ אני ממליצה בחום לשכור רכב עם נהג פרטי. כך תוכלו לעצור לעתים תכופות, לשתות תה, לצלם את הנוף וכו’.
♣ לא ממליצה לנסוע בחושך. ולו בגלל העובדה שתפספסו נוף מרהיב.
♣ קחו בחשבון שמדובר בגבהים אדירים, נסיעה בתוך קרחונים, וחציית נהרות ומפלים.
♣ לכן כדאי להצטייד בשמיכות ובבגדים חמים, שיהיו באוטו. אני גם לוקחת איתי בקבוקים חמים, תרמוס עם תה חם, ותיק של ה’חמים’ שיושב באוטו, ובו כובעים, צעיפים, כפפות, מחממי רגליים וכו’. קשה לדעת כמה קר יהיה, זה תלוי לפעמים בתאריך שבו תסעו אבל זה לא מדע מדויק.
♣ כדי להתמודד עם הגובה: אכלו הרבה שום לפני ותוך כדי הנסיעה, שתו הרבה מים, שתו מיצים ממותקים ועשו עצירות לתה. קחו אתכם גם כמה שוקולדים. כל אלה יעזרו לכם להרגיש טוב יותר. יש אנשים שמצטיידים בכדורים להתמודדות עם מחלת גבהים. כדאי ומומלץ להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם לפני הנסיעה- אם כדאי לקחת אותם או לא.
♣ אני גם לוקחת איתי תמיד מיכל חמצן. תוכלו לקנות כזה בכל בית מרקחת במנאלי, במחיר של כ-900 רופי.
♣ במהלך הנסיעה תתבקשו לעצור מספר פעמים לתחנות בדיקה של המשטרה (צ’ק פוינטס). הנהג בדרך כלל לוקח את הדרכונים לדלפק והם רושמים את כל הפרטים. לכן רצוי להכין צילומי דרכון וגם את הדרכונים בשליפה. זו הזדמנות טובה גם לעצור, לשתות תה ולהתרענן.
♣ קליטה סלולארית ואינטרנט במהלך הדרך: תהיה לכם קליטה עד שתגיעו לפסגה של הפאס הראשון (הרוטאנג). וזהו. לפעמים מצליחים להתחבר באזור קילונג לכמה דקות.
אגב: אפשר גם לעשות את הנסיעה הזאת באופנוע. טיולי בר/בת מצווה להורים וילדים הרפתקניים במיוחד..(אנחנו הוספנו אופנוע בפעם האחרונה שנסענו. כך שיכולנו לבחור אם לנסוע באוטו או באופנוע והיה ממש ממש כיף. רני עלתה פאס אחד ואני עליתי פאס אחר על האופנוע..).
איך נדע באיזה גובה אנחנו?
לאורך הדרך תוכלו למצוא מדי פעם שלטים המספרים על הגובה בו אתם נמצאים. במיוחד לקראת, במהלך ומיד אחרי חציית פאס כלשהו. אבל השלטים הם ב- FEET. לכן מומלץ להוריד אפליקציה של המרת מידות גובה ומרחק או פשוט לזכור ש 1 foot זה 0.3 מ’.
הנה לינק ועוד לינק עם הרבה מידע על הדרך וצפונותיה…
נסיעה בתוך קרחונים ושלג
גלי מצחצחת שיניים בברז מחוץ לדאבה שבה ישנו
מסעדות הדרכים הפשוטות והנוף מאחוריהן
נוף בדרך
הנוף בדרך ללאדאק
הפאס הגבוה ביותר במסלול
הדרכים
ככה סתם באמצע הדרך. סוסים.
רני וגלי מדגמנות איך נראים תנאי השינה בדאבות לאורך הדרך
לא חסרים מקומות לאכול. אבל אם אתם רוצים מקום לארוחות הראשונות, עד שתסתדרו אני ממליצה על מסעדה שנקראת oh-lala שנמצאת ממש ליד הגסטהאוסים שהמלצתי לכם. יש בה מבחר מנות שגם הילדים יאהבו, וצוות שמכיר ויודע איך להתמודד עם משפחות ועם ישראלים במיוחד. הם מבינים מה זה ‘בלי גלוטן’ ומה זה טבעוני. אנחנו אוהבים את הזיוה, את הפאלאק פאניר וגם את הקפה (פרנץ’ פרס. כל בוקר פק”ל). יש ווייפיי מהיר וכדורי שוקולד טעימים לקינוח.
סלפי מהמסעדה
מעבירים את הזמן עם חברים ובלי אינטרנט..
מה יש לעשות בלאדאק עם ילדים?
LEH
העיר עצמה. אליה תגיעו קודם כל, כדי להתאקלם לגובה כמו שצריך. מדובר בעיר עם אופי טיבטי בודהיסטי, בכל 10 מ’ תמצאו גלגלי תפילה ומקדשים קטנים. יחד עם האוכלוסיה הבודהיסטית יש גם אוכלוסיה מוסלמית, וכמה מסגדים מעניינים בנויים ברחבי העיר.
∴ שנטי סטופה- הסטופה הפופולארית ביותר. בקצה רחוב צ’אנגספה (הרחוב הראשי), אליה מטפסים דרך מדרגות אל ראש ההר.
∴ השוק המקומי
∴ הארמון
∴ מוזיאונים
∴ סיורי יום במנזרים ובמקדשים בסביבה
∴ השוק הטיבטי
מי אמר טבעוני?
גלי ברחבת השוק המרכזית
השוק בעיר
משמשים מיובשים, מוצר טיפוסי למקום
צד אחד מסגד צד שני מקדש בודהיסטי באמצע הפסגות הלבנות
♣ מרפאת תיירים לבדיקת אחוזי חמצן- במידה והגעתם ואחד מהילדים או מי מכם לא מרגיש טוב, גשו למרפאת התיירים, הנמצאת בכיכר הראשית של השוק המקומי (חפשו את הכספומט של J&K). שם יבדקו לכם אחוזי חמצן ואם יש צורך- יתנו מנת חמצן.
♣ יובש- בגלל הגובה והאקלים המיוחד, הגוף סובל מיובש קיצוני. קחו אתכם שמן לשפתיים, קרם ידיים ושמן או קרם גוף איכותי. את כל אלה גם אפשר בקלות למצוא בחנויות שבעיר.
♣ מסנן קרינה- קחו כובעים ומסנן קרינה. גם את אלה ניתן למצוא בשפע בחנויות שבעיר. וגם משקפי שמש.
♣ אבק- הרחובות של העיר מאוד מאובקים, כדאי ומומלץ לכסות לילדים את דרכי הנשימה במסכות.
♣ תקשורת – הסים קארד הרגיל של הודו לא תופס בג’אמו וקשמיר. תוכלו לקנות סים קארד מקומי של airtel או bsnl במשרדי החברות בשוק המקומי. הביאו אתכם צילום דרכון וארבע (!) תמונות פספורט. הפעלת הסים עשויה לקחת מכמה שעות ועד שלושה ימים..
♣ אינטרנט- כל המסעדות והגסטהאוסים מציעים וייפיי. הוא לו תמיד עובד, ולא תמיד חזק מספיק. תוכלו לרכוש חבילת אינטרנט יחד עם הסים קארד (G4(, שרוב הזמן תעבוד אבל אל תבנו על זה יותר מדי. בקיצור- מאוד יכול להיות מצב שבו עמוד או כאבל נופלים להם איפשהו בהרים ולוקח שבועיים לתקן את זה. לזה יש לי מילה אחת לומר לכם: קלפים.
♣ החנויות האורגאניות- ברחוב צ’אנגספה, הרחוב הראשי של העיר, ישנם שני סניפים של חנויות שמוכרות תוצרת מקומית טבעית. תמצאו שם מגוון מוצרים משמן גלעיני משמש, פירות יבשים, מיצים טבעיים, ומיכלי מילוי למי שתיה. לאחרונה גם פתחו חנות אורגאנית עם מגוון רחב של מוצרים. תמצאו אותה בפינת הכיכר הראשית של השוק.
♣ מיץ תפוחים- אל תפספסו, בכל מקום מוכרים אותו והוא טעים נורא.
♣ צמחונים וטבעונים- דווקא יחסית למקומות נידחים, אפשר למצוא בלה מגוון מסעדות עם מנות צמחוניות וטבעוניות, ואפילו חטיפים וקינוחים. ברגע שיוצאים מהעיר אל הכפרים- חשוב לוודא שהמארחים שלכם יודעים מה זה ‘טבעוני’ (רובם יודעים) והם לרוב שמחים להכין מנות טבעוניות למי שמבקש.
♣ אוכל מקומי: בעיקר מגישים מומו (כיסוני בצק ממולאים ומאודים) וצ’או-מין (נודלס מטוגנים עם ירקות). וטוקפה (מרק עם ירקות/בשר ונודלס). התה המקומי הוא מלוח (נקרא גם: נאמקין. שווה לטעום!).
מומו וטוקפה. שני מאכלים מסורתיים. וגם רני.
♣ בית חב”ד- בעונת התיירות קיים בית חב”ד או “הבית היהודי”.
♣ אוכלוסיה: האוכלוסיה המקומית הלאדאקית היא עם של נוודים, מרתק. כיום גרים שם גם הרבה טיבטים והדת השולטת היא בודהיזם. יחד עם זאת פוגשים הרבה קשמירים (בעיקר סוחרים).
מהחלון של הסלון בבית הטיבטי שבו אנחנו גרים
♣ כסף וכספומטים: ישנם מספר כספומטים פזורים ברחבי העיר, בעיקר באזור רחבת השוק (המדרחוב). לא תמיד הם עובדים, אז אף פעם אל תחכו לרגע האחרון. סכום משיכה מקסימאלי- 10 אלפים רופי. מספר משיכות מקסימאליות- 3. עמלה- בערך 400 רופי על כל משיכה.
אפשר להחליף כספים בלי הרבה בעיות. ואפילו יש כמה מקומות בהם אפשרי לשלם בדולרים.
♣ תחבורה- קיימים אוטובוסים מקומיים אבל היעדים אליהם הם מגיעים הם די מוגבלים. לכן רוב התחבורה מתבצעת ע”י מיניואנים בגדלים שונים, או ג’יפים, ונהג פרטי. כאשר רוב המטיילים חולקים את הנסיעה עם מטיילים אחרים (שלטים של ‘מחפשים שותפים לנסיעה’ יעטרו כל חלון של כל סוכנות טיולים ברחבי העיר..). אנשים יגשו אליכם ברחוב וישאלו אם אתם במקרה ‘בעניין של עמק נוברה מחרתיים…’.
♣ קאשמיר- העיר סרינאגאר ועמק קאשמיר נחשבים למקומות מרהיבים ומעניינים. יחד עם זאת, אני ממליצה לבדוק את המצב הבטחוני העכשיו לפני שמחליטים לנסוע, במיוחד כשנוסעים עם ילדים. אני תמיד מעדיפה גם לשאול את המקומיים (ולא את סוכנות הנסיעות…). נראה שהם מעודכנים היטב.
♣ ברחבת המדרחוב בשוק המקומי יש חנות ספרים ענקית ויפה, שנקראת ‘צ’וספה’. בה יש קומת קריאה ובית קפה, כך שאת יכולה לשתות קפה והילדים יכולים לעלעל בקומיקס או לקרא קצת על התרבות הלאדאקית, הדאלאי למה ועוד הרבה הרבה דברים. מומלץ כפעילות איטית לתקופת ההסתגלות לגובה. אגב, הדאלאי לאמה פוקד את העיר לפחות פעם אחת בשנה, וסיכוי גדול שתוכלו לזכות אפילו לראות ולשמוע אותו.
למה אנחנו אוהבים כל כך את לאדאק? כשהגענו לכאן בפעם הראשונה התמקמנו בבית של משפחה לאדאקית מקומית. שכרתי מהם שלושה חדרים (חדר לי, חדר לבנות וחדר צ’ופר ליותם לבד) ממש בתוך הבית, יחד איתם. תוך כמה ימים התאהבנו במשפחה והתחברנו בצורה שקשה לדמיין. יש להם ילדה בת גילן של הבנות והם עשו המון המון כיף ביחד. מאז אנחנו חוזרים לשם בכל קיץ כדי לבלות עם המשפחה שהפכה להיות ממש כמו משפחה עבורינו. הבנות שומרות על קשר רציף איתם לאורך כל השנה, ואפילו יצא לנו להפגש איתם גם בגואה בחופשה משותפת והשנה אנחנו מתכננים חופשה בתאילנד ביחד :-). בנתיים הבנות מתבגרות, וגם נולדה עוד תינוקת שהיא לגמרי התינוקת של כולנו ובזכותה הבנות אפילו התחילו לדבר לאדאקית..
מעבר לזה, הנופים שם גורמים לנשימה שלי להיעתק בכל פעם מחדש. השקט. השלווה. הרוחניות שיש במקום. והפראיות. כל השילוב הזה יושב לו בתוך החזה שלי וגורם לי לחזור לשם שוב ושוב.
טרקים: שתי אפשרויות: הוםסטיי (להתארח אצל משפחות) או קמפינג בשטח.
∴ Morkha vally – מאוד פופולארי לאירוח אצל משפחות. 8-9 ימים.
∴ Sham trek – חמישה-שישה ימים, מאוד פשוט יחסית, אפשר לקחת גם פוני שיעזור לילדים מדי פעם, אפשרי גם לינת קמפינג.
∴ נסיעה בין האטרקציות השונות (מה שנקרא: sight seeing), כולל ביקור במנזרים החשובים , הרבה אמנות מקומית מיוחדת. באזור- 3-4 ימים.
∴ Nubra valley – נסיעה בעיקר, יומיים מינימום, 150 ק”מ מלה. עמק ובו כפרים מקסימים השומרים עדיין על התרבות המקומית והמסורת, טובלים בנוף נהרות והרים חרבים, ומטפחים גינות ירק מרשימות. לינה בייתית, התשלום על הלינה כולל גם את כל הארוחות. מאוד מומלץ עם ילדים.
∴ Pangong lake- נסיעה בעיקר, יומיים או יותר, 145 ק”מ מלה. האגם נמצא בגובה של 4500 מ’.
∴ אגם נוסף: tsomoriri lake, נסיעה בעיקר, יומיים או יותר, 160 ק”מ מלה, 4700 מ’ גובה.
לאדאק היא לא כמו כל מקום בשבילי. טוב, האמת שלכל מקום יש את הקסם שלו. ואני פחות או יותר מאוהבת בכל מקום אליו אנחנו מגיעים. אז הקסם של לאדאק בשבילי הוא העוצמה.
כשאני חושבת על לאדאק אני מרגישה אותה בבטן. חזק. כמו התרגשות כזאת ממש לפני ההמראה. יחד עם האתגר של להגיע אליה, להתאקלם לגובה (מינימום של 3500 מ’), יחד עם צלצול פעמוני התפילה המהדהד, התלבושות המסורתיות שתמיד מושכות אותי להתקרב אליהן, לחקור, לטעום.
והמדבר האימתני העצום, הנהרות השוצפים בצבעי חום-בוץ-אפור ועד כחול מפתה.
הפסגות המושלגות שרק מוכיחות לך שאפשר להגיע עוד הרבה יותר גבוה. מה נראה לך, הא? שה-3500 מ’ שלך זה משהו בכלל?
לאדאק מביאה לי את העוצמות שלה ונותנת לי השראה למתוח לעצמי את הגבול. כי העוצמה נמצאת שם. ואני הולכת לנסות להגיע אליה. הולכת לבדוק את עצמי קצת. להראות לעצמי שמה שחשבתי שהוא הגבול שלי- הוא בעצם לא ממש.
חצינו (על אופנוע..) את הפאס הגבוה בעולם (5600מ’) ורקדנו על פסגתו. נסענו בכבישים המפותלים ההריים, בוהים בנוף עוצר נשימה. לפעמים בגשם, לפעמים פתיתי שלג ליטפו אותנו, לפעמים היה חם נורא. כמה קשתות כיבדו אותנו גם. היו אפילו נסיעות קפואות דרך קרחונים.
שתינו צ’אי בגבול פאקיסטן, צפינו ב-K2, טיפסנו למעלה ורחצנו במפלים צלולי מים. עשינו טרק בין כפרים נידחים, צעדנו על צלע הרים ומצוקים, מסלול עם הרבה עליות תלולות וירידות תלולות לא פחות, עצרנו להתרעננות במינזרים שכוחי אל הנחבאים בתוך מערות, (שם כיבדו אותנו בתה ועוגיות), שתינו מי שלגים צלולים, פשוט כי לא היה משהו אחר, אכלנו יחד עם המקומיים את הלחם הטרי, הירקות מהשדה, החמאה שהם מכינים בבית, היוגורט המיובש..וישנו איתם בבתיהם.
פגשנו הרבה אנשים מקסימים שחיים חיי פשטות ועבודה קשה. גלי לא רצתה בכלל לעזוב. למרות הלינה בבתי הבוץ, והשירותים המאולתרים והמים שזורמים בכלל רק בצד השני של הכפר.
בעיר עצמה (LEH) פגשנו עוד אנשים, מטיילים, מכל מיני מקומות בעולם. גלי הקטנה ויותם הגדול העבירו הרבה זמן בקיר הטיפוס שיש בשכונה, יותם מצא המון שותפים לשח מט, רני חגגה כל היום עם מומו, הנערה שארחה אותנו בביתה יחד עם משפחתה. הן קראו המון ספרים (טוב, האינטרנט לא משהו), שמעו מוסיקה, הלכו לסטופה וספרו כמה מדרגות מובילות אליה (575), צילמו המון המון סנאפשוטים..
היה לנו נקע אחד חמור במפרק היד (יותם שיחק כדורסל עם המקומיים..), ושפעת אחת שכללה את כולם.
השתתפנו במספר מופעי מוסיקה מעניינים שארגנו יוצרים ומוסיקאים ישראלים (שחברו עם המקומיים או עם תיירים אחרים), ובילינו ערבים נהדרים של שירה.
נפגשנו גם עם חברים ותיקים שהגיעו. אנה וסאבי מגרמניה (הביאו לנו מלא שוקולדים שווים!), תום מצרפת וג’וזי מלבנון. וכמובן המקומיים שזכרו אותנו משנה שעברה, להפתעתי הרבה (‘איפה הבנות שלך’ היתה השאלה הפופולארית כשעברתי בפעם הראשונה ברחוב).
ברמה האישית יצאתי ללאדאק שניה אחרי ביקור בארץ, שכלל גם ביקור ברבנות. אני גרושה רשמית (אגב, יש כאן מישהו שיכול להסביר את זה למס הכנסה??). לאדאק היתה בדיוק מה שהייתי צריכה. יצאתי החוצה, מהעיר, אל ההרים הקרובים והנחלים הקרירים. נשמתי. נתתי למים לקרר אותי, ולגברים ולטבע לפתות אותי. מה לעשות, שמש, מים קרירים וסלעים חמימים תמיד עושים לי חשק להתפשט :-). אז היתה גם הרבה outdoor passion…
את הדרך חזרה עשינו בנסיעה, חלפנו על פני ששת הפאסים המרהיבים שחוצצים בין לאדאק למנאלי וישנו על אחד מהם, בדאבה מתוקה וחמימה, תחת שלוש שמיכות עבות, בגובה 4600 מ’.
וכרגיל, פגשנו המון המון אהבה.
אז מתחתי את הגבולות בטירוף הפעם. הלכתי עם הכל, ומה שיבוא יבוא. חודשיים וחצי בלאדאק-קאשמיר הטביעו את חותמן כמו קעקוע, שאחריו גופי, נשמתי, לבי לא יהיו אותו דבר.
