בלוג

סיכום שנה- המסלול שעשינו השנה, עלויות, ובעיקר- איפה אכלנו את הגלידה הגדולה ביותר בעולם?

10/01/2019

בדיוק לפני שנה חגגנו את השנה החדשה על החוף בגואה. רני עשתה בייביסיטר על שלושה ילדים של אישה ישראלית שיצאה למסיבה, גלי הצטרפה למסיבת הפיג’מות הזאת ויותם ואני נשארנו שנינו, על החוף, עם בקבוק יין אדום.

הוא רצה לחזור הביתה. אני רציתי להרגיש קצת את האנרגיה. אבל שנת האבל שלי (על מותה של אמי) היתה בעיצומה ואני הייתי במערבולת רגשית מורכבת. אז ירדנו לחוף, ישבנו שנינו על סירה שחנתה לה שם, שתינו יין והוקפנו מכל עברינו במוסיקה של מסיבות וזיקוקים.

אפילו עליתי ‘לייב’ בפייסבוק ב-12 בלילה עם הסטריית הזיקוקים שהתפרצה לה בכל רחבי החוף. היה מדהים.

קצת בכיתי וקצת הייתי מאושרת. לא נישקתי אף אחד.

ואז חזרנו הביתה.

לגואה הגענו כבר בדצמבר, שכרנו בית והעברנו שם תקופה של חודשיים. זאת היתה הפעם הראשונה שלנו בגואה, הפעם הראשונה שבה יותם יצא לבד למסע בכל רחבי דרום הודו, ואחר כך גם בחר לגור בגוקרנה, מרחק נסיעת רכבת קצרה מהחוף שבו שהינו כולנו.

גלי חלתה באבעבועות רוח.

רני עבדה כמעט כל יום בבייביסיטר על ילדי המשפחות שגרות שם.

ואני עבדתי וחגגתי קצת יותר מדי.

וגם פגשתי שוב את פונקי, אחת הנשים הכי מדהימות שיצא לי לפגוש. חברה קולומביאנית שהכרתי עוד בשנה הראשונה למסע שלנו, ומאז שמרנו על קשר.

IMG_20180131_182129

מגואה נסענו ברכבת לילה לקוצ’י, קרלה. אנחנו מאוד אוהבים רכבות ואני תמיד שמחה לצאת ברכבת לילה (גם לקהיר הולך, אבל גם לכל מקום אחר 😊). שם עלינו על טיסה זולה במיוחד לבנגקוק.

בבנגקוק שכרנו דירה דרך איירביאנבי (לא שילמתי..) בשכונה תאילנדית שקטה. הבנות בילו קצת זמן איכות עם אבא ויותם ואני בילינו זמן איכות עצמי. היה ממש כיף.

אני אוהבת להרגיש את החיים המקומיים. לבקר בשווקים, לטעום את האוכל, לשוטט בחנויות, ברחובות. בבנגקוק נהגתי לפקוד את מכון המסאז’ המקומי כמעט כל יום. בעבור 4$ קיבלתי מסאז’ של שעה. ובעיקר קיבלתי שיעור על החיים בשכונה התאילנדית. אנשים יוצאים ונכנסים, ילדים יושבים מכינים שעורי בית, הטלויזיה פתוחה (על אופרת סבון הודית מדובבת לתאילנדית.. 😊) הוילונות שבין מיטת מסאז’ אחת לשניה לא תמיד נסגרים עד הסוף….

פעם אחת נכנסתי לחנות מכולת ליד הבית ושאלתי על בקבוק אלכוהול שהיה כתוב עליו רק בתאילנדית. המוכר הסתכל עלי וצחק. “זה לא בשבילך”, הוא אמר. וכמה שאלכוהול מקומי הוא אחד מהתחביבים שלי, האמנתי לו ודבקתי בבירות המקומיות.

כשהגענו לבנגקוק ופרסמתי פוסט על זה בפייסבוק, פנו אלי כמה חברים ששהו באותה תקופה בבנגקוק ושמחו שאנחנו שם. אז העברנו את הזמן גם עם חברים יקרים. בניהם ג’ייסון (שאיתו אנחנו בדרך כלל מבלים דווקא בהודו) שהוא דוקטור לרפואה סינית ועשה לנו סיור מודרך בצ’יינה טאון, על תבליניה ומרקחותיה המסתוריים. ורון (אותו פגשנו במסע אופנועים בצפון הודו) שלקח אותנו לאכול את הגלידה הכי גדולה בעולם 😊.

IMG_20180219_205205

כשהבנות חזרו מהכיף עם אבא, ירדנו כולנו לחוף לבקר משפחה צרפתיה שאנחנו מכירים ואוהבים שבדיוק שהו שם. אז היה די קל, כי לא הייתי צריכה לבדוק או לשוטט מליון זמן באינטרנט. הם דאגו להכל, ואנחנו פשוט עלינו על אוטובוס לילה (ואחר כך מעבורת ואחר כך מונית) ישר למקום שבו הם נמצאים.

החוף והבריכה בקופנגן
החוף והבריכה בקופנגן
גלי בדרך לקופנגן
גלי בדרך לקופנגן

♣ טיפ: לאלה מכם המטיילים על תקציב מוגבל- הרכבות בתאילנד הן דרך מצויינת להתנייד, אבל כדי להשיג מחירים טובים צריך להזמין הרבה זמן מראש. אחרת המחירים מאוד יקרים. אוטובוס לילה יהיה זול יותר, והוא לא אופציה רעה (יש אפילו שירותים ואינטרנט בתוך האוטובוס). ויש חבילות של אוטובוס+ מעבורת. לכו למשרד התיירות ובדקו את כל האופציות. הם גם מראים לכם תמונות בדיוק איך הכל נראה.


אחרי כמעט חודש בתאילנד, חזרנו לבנגקוק בלי לדעת לאן הלאה. היתה לנו ויזה לחודש שכמעט הסתיימה ואני ממש התלבטתי. משרד נסיעות גדול במזרח הציע לי הצעה לטיול מדהים לוייטנאם בחינם, מצד שני פזלתי לכיוון אוטובוס מבנגקוק למיאנמר, ומבחינת חשיבה כלכלית יכולתי להרשות לעצמי רק לחזור להודו.

מילה על טיולים בחינם: אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בקונפליקט. מצד אחד זה מאוד מפתה. אני מקבלת הצעות מדהימות מדי פעם לטיולים עם מדריך צמוד, בתי מלון 4-5 כוכבים, ומקומות שמעולם לא ביקרתי בהם. מצד שני זה מחייב אותי כמובן לכתוב על אותה חברה שמימנה את זה, ולהמליץ עליה ושם אני מרגישה שזה עשוי קצת לפגוע באמון שיש לי עם הקוראים שלי. קצת מרגישה כאילו מכתיבים לי מה לעשות ואת זה, אני ממש לא אוהבת. לפעמים אני מרגישה שמגיע לי, כי עבדתי באמת (באמת) קשה כדי להגיע למקום הזה. אבל בנתיים לא נשברתי. סירבתי לכל הצעה שקיבלתי. חייבת לומר שזה לא היה קל.

בקיצור, חזרנו להודו.

עלינו לואשישט, ושם גם חגגנו לגלי בת מצווה (5 באפריל). שנת האבל הכתה בי והיה לי קשה לחגוג מכל הלב. אז הלכתי עם ה-♥ וחגגנו לה בצורה שהיתה נכונה לכולנו. עשינו לה משחק ‘חפש את המטמון’ בכל רחבי ואשישט, הצלחנו לשתף את כל החברים והמכרים שלנו מהכפר הקטן הזה, היא עברה בין תחנות רבות, וכל אחד הגיש לה פתק עם רמז להמשך הדרך. האנשים האלה מכירים אותה מאז שהיא בת 4 ועבורי זה היה מאוד מרגש. גמרנו את המסלול במפל הקטן, בו הגשנו לה מתנה מאבא, מתנה מאמא (הורים גרושים זה ממש חרא. לא מומלץ..☹ אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד) ומתנה מסבתא ז”ל. בירכנו אותה ושלחנו את הברכות יחד עם זרם המים שבמפל.

ואשישט
ואשישט
המפל בואשישט
המפל בואשישט
ואשישט
ואשישט
גלי בנהר במנאלי
גלי בנהר במנאלי

מאז שהיא בת 10 אני מכינה לה מתנה עם האבן שלה. אז בגיל עשר זו היתה האבן לפי הלוח הטיבטי (ספיר), בגיל 11 אבן לפי הלוח הלועזי (אופאל) ובגיל 12 אבן לפי הלוח היהודי. יהלום.


מהודו עברנו לנפאל. המעברים מהודו לנפאל לא קלים. אנחנו עושים אותם דרך היבשה וזה מצריך מאתנו לקחת אוטובוס לילה מהצפון לדלהי (15 שעות), ומשם אוטובוס מדלהי, דרך מעבר הגבול הודו-נפאל וכל הדרך לפוקרה. 36-40 שעות של נסיעה.


♣ טיפ: אני לא ממליצה לאף משפחה לעשות את המסלול הזה. מדובר בנסיעה קשה במיוחד. 


בנפאל היינו בחודש מאי, ותחילת יוני. ואז קיבלתי הודעה שצו הירושה סוף סוף הגיע. המשפחה שלי בארץ לא לחצה, אבל עברו עלי כמה ימים של התלבטות האם לעשות את המעשה הבוגר והאחראי ולחזור לארץ ולהתמודד עם כל ענייני מותה של אמי, או לדחות את זה.

גלי חוגגת בת מצווה עם החברים באור2קיי, המסעדה בנפאל
גלי חוגגת בת מצווה עם החברים באור2קיי, המסעדה בנפאל

רני יותם ואני ישבנו על ‘מומונדו’ ובדקנו טיסות לארץ. ואז עודד, מאור2קי, המסעדה הישראלית בנפאל, שהוא הדבר הכי קרוב למשפחה בשבילנו בנפאל, אמר לי- תעשי מה שאני עושה כשאני טס לארץ. טוסי לאיסטנבול, ומשם לישראל.

אז עשיתי את הדבר האחראי ובאתי לארץ. טסנו כולנו לאיסטנבול, שם פגשנו את עודד ואשתו והתינוקת (כי גם הם היו שם במקרה), טיילנו באיסנטבול, זכיתי לראות דולפינים מקפצים להם במפרץ, ועודד שמכיר היטב את העיר עשה לנו סיור מודרך בכל העיר, ומשם טסנו לארץ לביקור של שבועיים.

בלב שבור מאוד מכרתי את האוטו של אמא שלי. חתמתי על מסמכים. הלכתי לרשויות. מלאתי טפסים. מחקתי את שמה מחשבונות הבנק (בדמעות. עד כדי כך שהפקידה נגשה וחיבקה אותי), בחרתי מצבה, אחרתי לאזכרה (מערכת האוטובוסים בארץ קשה להכלה), עשיתי את עצמי חזקה ומסוגלת, חיבקתי את החברות היקרות שלה שלחשו לי באוזן מילים שגרמו לי לבכות, עשיתי שתי הרצאות כאילו כלום, יצאתי פעם אחת והשתכרתי בבר מגניב בתל אביב עם אריאל, שהוא אחד החברים הכי טובים שיש לי, וכמובן פקדתי את מקס ברנר. המשפחה היקרה שלי היתה לצדי כל הזמן.

אחרי שבועיים אינטנסיביים בארץ טסנו בחזרה לאיסטנבול לשלושה ימים רגועים. הידעתם שאיסטנבול ממש זולה? הצטיידתי בהרבה קפה טורקי והמשכנו הלאה.

קפה טורקי
קפה טורקי

להודו. בהתחלה ואשישט ואחר כך לאדאק.

למה אני חוזרת לאותם מקומות בכל פעם?

יש לזה כל מיני סיבות. בגלל שהמסע שלנו הוא בעצם דרך חיים, אז אני משתדלת לשלב בין מקומות מוכרים לבין גילוי של מקומות חדשים. חזרה למקומות שאנחנו כבר מכירים ואוהבים קודם כל משמחת אותנו תמיד, וגם מאפשרת לנו קצת שגרה, קצת ‘מוכר’. וגם להעמיק עוד קצת. כי תמיד אפשר ללמוד עוד קצת על המקום שבו אתה נמצא.

למשל, למרות כל השנים שאנחנו בנפאל, רק לאחרונה למדנו שלנשים הנפאליות אסור לשחוט תרנגולות. וגם ראינו איך הנשים מכינות קמח מאורז בדרכים מסורתיות.

בנוסף, יש לזה גם אלמנטים רגשיים ופסיכולוגיים. כשאני יודעת שצפוי לנו מסלול קצת יותר מלחיץ ואינטנסיבי, אני בדרך כלל אעדיף לגמור אותו במקום מוכר, שבו יש אנשים שאנחנו קשורים אליהם, שאוהבים אותנו ושמחים לראות אותנו. כך שהשיקולים הם לעתים נסתרים יותר אבל תמיד עם הגיון 😊.

הפעם חזרנו ללאדאק כי הבנות ביקשו. יש לנו משפחה טיבטית אצלה אנחנו גרים, שהפכה עם השנים להיות כמו משפחה עבורינו, והבנות מאוד קשורות אליהם. בשבילי זו זכות אדירה, שהילדים חווים תרבות אחרת כל כך מקרוב, לומדים את אורחות החיים עד לניואנסים הכי קטנים ובעיקר- מקבלים פשוט מנה גדושה של אהבה ושמחה. המשפחה הזאת מלאה בשמחת חיים ורוב הלילות נגמרים איתם במסיבת ריקודים. ואז בבוקר קמים ויוצאים לשיעור אצל הדאלאי לאמה 😊.

עליתי ללאדאק רק עם הבנות. יותם נשאר בואשישט כי הוא התחיל לעבוד והיה זקוק לאינטרנט אמין, מה שקשה למצוא בלאדאק. אז נאלצתי להפרד ממנו ולהמשיך עם הבנות בלבד.

הנסיעה ללאדאק היא  אחת הנסיעות הכי מדהימות והכי מאתגרות שחוויתי. צריך לחצות שישה מעברי הרים גבוהים ולישון בתנאים קשים מאוד (בגובה רב ובקור ובתנאים בסיסיים ביותר). ועדיין, הנופים והכפרים והאנשים שפוגשים על הדרך הופכים את כל החוויה לעוצמתית ברמות שקשה לתאר, ולזכרון אדיר לכל החיים.

אני מאוד אוהבת את הדרך הזאת.

הפעם הוספנו אופנוע למשוואה 😊. חצינו קרחונים ומפלים ונהרות וכפרים נידחים. הגענו לגובה 5200 מ’. ראינו מרחוק את שבטי הנוודים שרועים את היאקים בהימלאיה, שבטים אותם ביקרנו, אחר כך, בסוף שהותינו בלאדאק.

הנוף בדרך ללאדאק
הנוף בדרך ללאדאק

בלאדאק היינו חודשיים וחצי. הפעם קיבלתי מטבח משלי ונהניתי לבשל עם התוצרת האורגאנית של האזור. בילינו גם בעיר, גם בכפר, גם בנהר, וגם חברה קרובה באה לבקר עם שלושת הילדים שלה (כן, אמא חד הורית אמיצה ומדהימה) ועשינו איתם הרבה כיף.

לקראת הסוף יצאנו לטיול הארד קור בעקבות שבטי הנוודים הרועים את היאקים בהימלאיה ההודית.

במסגרת הטיול גם הצעתי לכל מי שרוצה, שאתלה עבורו דגלי תפילה טיבטיים (שנושאים בחובם ברכות חזקות לכל תחום בחיים). שמחתי מאוד שהיתה היענות גבוהה ורני ואני לקחנו את המשימה ברצינות רבה.

וכך, בספטמבר, אור ליום הכיפורים, יצאנו למשלחת תליית דגלי תפילה וברכות עבור משפחתי וגם עבור כל מי שביקש ממני. עברנו בין אגמים בגובה 4500 מ’ ומעברי הרים בגובה 5000 מ’ ויותר, ופגשנו גם את שבטי הרועים. ישבנו איתם, שתינו תה מחלב יאק, הסתובבנו בין היאקים העצומים כאילו זה לגמרי נורמאלי, זכיתי לחלוק איתם רגעים זהובים שעבורי הם החיים עצמם. אין דבר יותר משמעותי עבורי מהמפגש האמיתי, העמוק, עם אנשים שהחיים שלהם מרתקים והם אפילו לא מודעים לזה. צילמתי את רני שותה תה איתם. ואת גלי מחלקת להם מרק. יום אחד הן יבינו עד כמה התמונות האלה הן משמעותיות.

משם המשכנו לאגם טסומורירי, אגם מוקף בהרים השוכן בגובה של למעלה מ-4000מ’. בדרך לשם צפינו בחיות בר (שפנים ומרמיטות) ואפילו בעדר של סוסי פרא. תלינו דגלי תפילה בפסגת ההר הצופה אל האגם, והבנות ואני ירדנו כדי לגעת ולהרגיש את המים ואת חלוקי הנחל מקרוב. בגבהים האלה קר מאוד ותנאי הסביבה הם לא פשוטים. אפילו קשה קצת לנשום.. אחר כך המשכנו וחצינו את מעבר ההרים ווארילה (wari-la). זהו מעבר הרים לא כל כך מוכר, רוב האנשים לא חוצים אותו אבל הוא הותיר בי רושם עז. לא ידעתי מה הגובה אליו נגיע, והדרך אל הפסגה היתה מפותלת ומפחידה, עם סיבובים חדים על קצה צוקים, אבל הנוף של נחלים זורמים, מרמיטות חמודות מגיחות מהמחילות, פרחים בשלל צבעים ופסגות מושלגות באופק היה פשוט מרהיב. כשהגענו לפסגה יכולנו לראות מצד אחד את סין ומצד אחד את הודו, שיחקנו קצת בשלג, ותלינו דגלי תפילה. משם המשכנו לעמק נוברה. בדרך חזרה ללה חצינו את הפאס שנחשב לגבוה ביותר בעולם, וגם שם תלינו דגלי תפילה. היה קר ומושלג וקשה היה לנו לנשום אבל עשינו את זה.

הנוף בלה
הנוף בלה
גלי ורני בטיול
גלי ורני בטיול
סוסי בר
סוסי בר
הנוף מהפאס
הנוף מהפאס
רני וגלי באגם טסומורירי
רני וגלי באגם טסומורירי
גלי במחנה של רועי היאקים
גלי במחנה של רועי היאקים
הנוף
הנוף
השוק בעיר
השוק בעיר

כשחזרנו ללה, עיר הבירה של לאדאק, מזג האויר היה בסדר. היה לנו מזל גדול. כי יום למחרת מזג האויר כבר התקרר משמעותית ויום אחרי כן כבר התחילו הסופות.


♣ טיפ חשוב מאוד: אל תהיו חכמים. שימו לב תמיד למזג האויר, ותמיד תמיד כבדו אותו. כשאתם מבקרים במזרח ואתם שמים לב שמזג האויר משתנה- היו קשובים ובעיקר- כבדו את מזג האויר ואת איתני הטבע. חכו רגע. אל תצאו לטיול או למסע בהרים אם מזג האויר נראה לכם קצת משונה.


ברגע ששמנו לב שמזג האויר מתקרר, החלטנו שכל התכניות שלנו לרדת בחזרה למנאלי מוקפאות. חיכיתי לראות מה יבוא, ואכן צדקתי. סופת השלגים הבלתי צפויה התחוללה בכל רחבי ההימלאיה וגבתה קורבנות (כולל חילוץ חירום של זוג ישראלים). בלאדאק היו שלגים, במנאלי היו גשמים מטורפים שגרמו למפולות והצפות ומחיקת כבישים והפסקת חשמל שארכה יותר משבוע.

כולם היו מופתעים. אפילו המשפחה הלאדאקית שאתה אנחנו גרים לא צפתה את זה. ובכל זאת, הסופה הזאת גרמה לסגירת כל הכבישים וכל הדרכים אל ומלאדאק.

סוף העונה באזורים הנידחים האלה מורגשת היטב והחל מאמצע ספטמבר רוב המסעדות והחנויות נסגרות. מזל שמסעדה אחת עדיין פעלה ברחוב צ’אנגספה 😊.

רני ואני היינו צועדות במורד הרחוב השמשי, נכנסות למסעדה, מזמינות קפה אורגאני וטוסט עם חמאה ויושבות על המרפסת בשמש ומדברות במשך שעות.

איזה כיף ואיזו זכות זו לבלות עם בת ה-16 שלך זמן איכות רגוע, שיחות של צחוק וכיף וכלום.

אחרי כמה ימים שבהן חיכינו בלה כדי לראות מה קורה עם הדרכים, הבנו שלא נוכל לחזור למנאלי כי כל הדרכים חסומות. הבן שלי היה מבוצר בואשישט, בלי אפשרות לצאת משם, ובלי חשמל. החלטנו שהוא יסגור את הטלפון כדי לשמור על הסוללה שעוד נותרה לו, ורק יפתח את הטלפון פעם ביום כדי להגיד שהוא בסדר.

בנתיים, המעבר דרך מנאלי היה סגור אבל מעבר הדרכים של קאשמיר כבר היה פתוח אז החלטנו לצאת לדרך.

שכרנו מיני ואן, צירפנו עוד כמה חברים ויצאנו לכיוון סרינאגאר, עיר הבירה של קאשמיר. משם תכננו להמשיך ישירות לכיוון ג’אמו, נסיעה של בערך 24 שעות.

בדרך עצרנו באתר של טרקטורונים והבנות גילו תחביב חדש. אי אפשר היה להפסיק אותן!

רני על טרקטורון
רני על טרקטורון

עברנו בלאמה יורו -אחד המקדשים החשובים באזור וחצינו כמה פאסים מרהיבים. הנסיעה התפתלה לה בין כפרים, נהרות וקרחונים. בערך בשתיים בלילה חלפנו על פני סרינאגאר בלי לעצור.

לקראת הצהריים הגאנו לג’אמו, עיר שוקקת וחמה. נפרדנו מהמיניואן, מצאנו בית מלון לכמה שעות והזמנו כרטיסים לרכבת הלילה היוצאת לדלהי.

במקביל, הפעלנו חברים מקומיים כדי שיעזרו לחלץ את יותם מואשישט ולהביא אותו לאיזה שהוא מקום שממנו פועל אוטובוס לדלהי.

יותם הגיע יום אחרינו לדלהי. התרגשנו מאוד לפגוש אותו, אחרי חודשיים וחצי של געגוע. עשינו שופינג הכרחי (הג’ינס השנתי..) ואפילו הצלחנו לפגוש לארוחת ערב (במסעדה טבעונית!) חברים קרובים מישראל שבדיוק סיימו טיול של 6 שבועות בהודו.

ב-1 לאוקטובר חצינו, באוטובוס מצ’וקמק את הגבול בין הודו לנפאל והגענו לפוקרה.

הפעם שכרנו דירה וזה היה שינוי מרענן. הבנות חזרו לשגרת לימודים, אני חזרתי לשגרת עבודה ובין לבין קפצנו לנהר המודי, לנהר הטריסולי, פגשנו הרבה חברים ישנים ואהובים והכרנו חברים חדשים, חגגנו את הפסטיבל השנתי הגדול ביותר בנפאל, וגם נפרדנו מחברה יקרה שמתה במפתיע. ליווינו אותה בטקס פרידה טיבטי שהיה מאוד מרגש, ושונה מכל מה שאנחנו מכירים (זהו טקס שריפה שמתקיים על הנהר).

גלי והנהר
גלי והנהר
רני מקבלת טיקה בחג הכי גדול של השנה בנפאל
רני מקבלת טיקה בחג הכי גדול של השנה בנפאל
גלי וחברה טיבטית בפוקרה
גלי וחברה טיבטית בפוקרה
רני וחברה נפאלית בנהר הסאטי
רני וחברה נפאלית בנהר הסאטי
גלי בנהר המודי
גלי בנהר המודי

עלויות

בחרתי כאן לתת לכם את העלויות לשלושת התחומים היקרים ביותר בטיול כזה- לינה, טיסות וביטוח.

לינה:

גואה: בית שלם עם 4 חדרים עלה לנו 20 אלף רופי לחודש

בנגקוק: בית שלם עם שלושה חדרים עלה לנו 30$ ללילה (עם מזגן, ווייפיי, מכונת כביסה, מיקרו, אופניים..). אבל כאמור לא שילמתי עליו.

איסטנבול: איירבינבי- 40$ לדירה שלמה.

ואשישט: גסטהאוס עולה בערך 400-500 רופי ללילה, לחדר נקי ונעים עם נוף מטריף.

לאדאק: שני חדרים + מטבח עלה לנו 900 רופי ללילה

נפאל: דירה עם שני חדרים וסלון ומטבח כולל חשבונות עולה לי 30 אלף רופי לחודש (כולל מנקה כל יומיים).

גטהאוס- חדר ברמה טובה עולה 700-800 רופי ללילה ומעלה.

טיסות:

טיסה מהודו לבנגקוק: ההבדל במחיר בין שדות התעופה השונים בהודו הוא די משמעותי, במיוחד כשמדובר במשפחה (=4-5 כרטיסים). לפי מה שבדקתי, טיסה לבנגקוק משדה התעופה של קוצ’י היא הזולה ביותר. לכן העדפנו לקחת רכבת ולטוס משם. כרטיס טיסה לבנגקוק עלה לי קצת פחות מ-100$ לאדם. אבל אם נזכרים מספיק מוקדם (לא כמוני..) אז זה יכול להיות אפילו זול יותר.

קראו איך אני מוצאת טיסות זולות כאן וכאן.

טיסה מנפאל לישראל וחזרה להודו: כדי להשיג טיסה זולה במיוחד פיצלתי את הטיסות לשניים: טיסה הלוך חזור

1 קטמנדו- איסטנבול/ איסטנבול-דלהי

2 איסטנבול-תל אביב- איסטנבול

מחיר ממוצע לטיסה כזאת יהיה בין 600$-800$. אני שילמתי קצת יותר, כי נזכרתי ברגע האחרון.

אני אוהבת לפצל טיסות בצורה כזאת כי זה מאפשר לי לדחוף עוד יעד מעניין באמצע. קראו כאן איך אני עושה את זה בכל רחבי המזרח.

ביטוח:

השנה עשיתי מעשה מהפכני והחלפתי ביטוח. אחרי שנים רבות שבהן השתמשתי בביטוח הנסיעות של worldnomads (שם שילמתי קרוב ל-9$ ליום עבור כולנו), עברתי לשירות אישי ופרטי, פניתי לאוריה והוא התאים לי פוליסה מיוחדת לפי הצרכים שלי. אוריה לא מרשה לי לחשוף עלויות, אבל הצלחתי לחסוך מאות שקלים לחודש בזכותו. לכן אני ממליצה לקרא את המאמר הזה לפני שאתם רוכשים ביטוח נסיעות לחו”ל.

גוגל אומר לי שעברתי בקילומטרים 80% מהיקף כדור הארץ. אבל אני מרגישה שעברתי כל כך הרבה יותר מזה. השנה הרגשתי שהמהפך שעשיתי לפני שמונה שנים הושלם. אני לא מגדירה את עצמי יותר בקילומטרים. לא שופטת הצלחה לפי סכומי כסף או ‘לייקים’ ולא מנסה להיות מעניינת. השנה קיבלתי חיבוק (ודמעות בעיניים) מגבר שהרגיש שנתתי לו את הכוח לצאת למסע שלו עם המשפחה. החיבוק הזה, עם הרגשות שהוא העלה אצלו, הפך אותי למליונרית בבת אחת ומבחינתי אני סיימתי את שליחותי. היו שלום, ולחיי מסעות עמוקים ומלאים בתשוקה.

התמונה האחרונה שצולמה ב-2018ת רני פותחת את חגיגות השנה החדשה
התמונה האחרונה שצולמה ב-2018ת רני פותחת את חגיגות השנה החדשה

haleli