הרבה שנים שאנחנו, הילדים ואני, מדברים על טיול במיינמאר. אצלי זה התחיל, לפני הרבה שנים, בסצינה אחת מ’סיינפלד’, ומאז נשאר בגדר עוד חלום מתוך הרבה. אצל הילדים זה חילחל לאט, ככל שפגשנו יותר ויותר אנשים שביקרו שם, או שהגיעו משם.
רוב הזמן פסלנו ודחינו את הביקור שם משתי סיבות: לא הצלחנו אף פעם למצוא את הזמן לעונה הטובה. (זה תמיד התנגש לנו עם חופשת החוף השנתית בוייטנאם) וגם כולם אמרו לנו שמיינמאר יקרה.
אבל אז, בביקור האחרון שלי בארץ, קיבלתי מתנה מאישה יקרה. הספר “אמנות ההקשבה לפעימות הלב”. אני מניחה שהוא זה שהוביל את התת מודע שלי סוף סוף להגשים גם את החלום הזה.
אז קודם כל, אני ממליצה לכל מי שחושב לנסוע- לקרא את הספר. הוא מאוד מכניס לאוירה ?.
בתחילת מרץ 2019 חצינו את הגבול למיינמאר דרך צפון מזרח הודו, חוויה סימפטית למדי. בהודו הגענו עד לעיר אימפאל, ממנה לקחנו ג’יפ לעיירת הגבול ההודית מורה (moreh) ויצאנו מהודו. אחרי הליכה של כקילומטר (וחציית גשר הידידות הודו-מיינמאר) הגענו לנקודת ביקורת הגבולות. הגבול המיינמארי היה ידידותי מאוד והליך החתמת הדרכון היה קצר ונעים. יש שם דלפק קטן, שלושה אנשי צוות, ומין מרפסת עם שולחנות בה אפשר לשבת ולמלא את הטופס הקצר בנעימים.
ויזה: את הויזה עושים דרך האינטרנט, אנחנו בחרנו את האתר הרשמי של מחלקת ההגירה. צריך למלא טפסים ולהעלות תמונה (שימו לב שהיא ברורה מאוד, אחרת הם יבקשו לשלוח תמונה נוספת), ותוך כמה ימים מקבלים את האישור במייל. האמת, אנחנו קיבלנו את האישור תוך פחות מ-48 שעות. את האישור הזה צריך להדפיס ולהגיע איתו לגבול, יחד עם צילום דרכון. את כל ההוראות מקבלים במייל בצורה מסודרת. עלות הויזה- 50$ ל-28 יום.
הגענו לעיירת הגבול “טאמו” (tamu). שם יש כספומטים וחנויות למכירת סים מקומי. הסדרנו את כל אלה מיד כשהגענו. לכסף המיינמארי קוראים ‘צ’יאט’ (מבטאים את יותר כמו ‘קיאט’) והערך שלו מאוד נמוך. כמובן שאיך שהגענו למיינמאר, הבנו שכל השמועות על כך שהיא יקרה היו ממש, אבל ממש לא נכונות. מיינמאר מאוד נוחה וזולה למטיילים עצמאיים.
הנה מאמר שמסביר קצת איך להתנהל עם כסף במזרח.
1 דולר = 1500 קיאט. סים עם חבילת שיחות וגלישה (5GB) עלה לנו 7500 קיאט. אחר כך הטענו את החבילה על פי הצורך. כל ‘טופ-אפ’ כזה עולה 10 אלפים קיאט ונותן 10GB.
בעיירה קיימים מספר בתי מלון, אבל רק שניים מהם מורשים להלין תיירים. כשאנחנו הגענו לא היו חדרים פנויים באף אחד מהם. (לא יכולנו להזמין מראש חדרים כי לא ידענו בדיוק באיזה תאריך נחצה את הגבול).
אז לקחנו מונית ונסענו כל הלילה עד שהגענו לעיר מוניווה (moniwa), היעד הראשון במסלול שלנו.
כיוון שמדובר בקרבה לגבול, היתה גם נוכחות גבוהה של אנשי צבא ומשטרה ואפילו היינו צריכים להראות מסמכים פעמיים בדרך.
שיניים אדומות: במיינמאר מאוד נפוץ המנהג של לעיסת טבק. כולם כמעט עוסקים בזה, תוכלו לראות אותם מחייכים בחיוך מלא (או חסר..) שיניים ושפתיים אדומות, ודוכנים לממכר עלי השיח באטאל וטבק בטעמים שונים נמצאים בכל מקום. המדרכות והכביש מלאים ביריקות אדומות. מה הנוהל: לוקחים עלה, יחד עם אגוז באטאל (betel nut), מוסיפים לו טבק ללעיסה ואבקת סיד, מגלגלים הכל ביחד ומכניסים לפה.
Moniwa
למעשה, לא ממש היה לנו מסלול. ידענו שנתחיל במוניווה אבל לא ידענו לאן נמשיך משם.
תוך כדי הנסיעה רני בדקה קצת בתי מלון באינטרנט והזמינה לנו שני חדרים במלון הזה.
הגענו בחמש בבוקר, עייפים מאוד. הצוות בבית המלון מיד פינה לנו חדרים והלכנו לנוח.
קבלת פנים: בכל בית מלון שהיינו בו הגישו לנו שתיה קרה בכניסה, וקיבלנו את פנינו בברכה. בנוסף, המחירים של בתי המלון כמעט תמיד כוללים ארוחת בוקר עשירה ומגוונת.
בחרנו להתחיל במוניווה כי רצינו קודם כל להרגיש את התרבות המקומית ולפגוש את היומיום המיינמארי. מוניווה היא עיירה שקטה ומקסימה, שאמנם מושכת אליה תיירים מדי פעם, אבל בכמויות הרבה יותר קטנות משאר המקומות במיינמאר. המחירים במוניווה היו נמוכים בהרבה מכל מקום אחר שהיינו בו, ויכולנו גם לבקר בשווקים, לראות לטעום ולהריח מטעמים מוזרים ומשונים, עבודות יד, וטקסים. האוירה המקומית מאוד מורגשת שם.
למשל, חנויות לממכר מוצרי קש ובמבוק כמו סלים, תיקים, מטאטאים. או המנהג של הנזירים הבודהיסטיים לעבור מדי בוקר עם הקערה שלהם מבית לבית, מחנות לחנות ולקבל מזון וכסף מכל אחד.
או הפנים המשוכים במשחה צהובה (tanaka), בה כולם משתמשים.
מיץ קוקוס: במוניווה ראיתי את הקוקוסים הכי גדולים שראיתי בחיים.
העברנו כמה ימים שקטים שם, מתאוששים בעיקר מהמסע שעברנו עד שהגענו לשם. כן הלכנו לבקר את המערות Hpo Win Tuang, קומפלקס של למעלה מ-400 מערות קטנות חצובות בסלע ובתוך כל אחת מהן פסלי בודהה בגדלים ובאפיונים שונים. זהו מיצג מהמאות ה-14 עד ה-18 לספירה, לא שמור במצב כל כך טוב, אבל החוויה עצמה מאוד עמוקה. בין לבין מקפצים גם קופים ואלינו הצטרפו שני ילדים קטנים שהראו לנו את הדרך וליוו אותנו בין המערות (ואפילו הסבירו קצת). היה ממש מרתק.
ממוניווה לקחנו מיניואן ממוזג, חמש שעות לבאגאן. המיניואן (יוצא מתחנת האוטובוס) היה חוויה נעימה למדי, הנהג עשה מספר עצירות באמצע לרענון. מחיר כרטיס: 4000 קיאט. (כ-2.5$).
אוטובוס: בתי המלון יכולים לעזור עם רכישת כרטיסים, והם לרוב לא יקחו עמלה כלל. כלומר, מחיר כרטיסי האוטובוס במלון ובתחנת האוטובוס, בדלפק מכירת הכרטיסים הם זהים.
Bagan
בבאגאן החלטנו להתפנק במלון עם בריכה והזמנו חדרים במלון הזה.
באגאן היא אחד מיעדי התיירות הפופולאריים ביותר, והיא מפורסמת מאוד בגלל המקדשים המרהיבים המנקדים אותה. (תמונת האופק המנוקד בתצורות מקדשים וממעל כדורים פורחים מתנוססת בכל שומר מסך ואפילו ראיתי אותה לא מזמן כפאזל בחנות בארץ ?).
בעונה שבה היינו היה כבר חם מאוד ולכן החלטנו לא לסבול, במשך היום היינו בסביבת המלון ולקראת הערב יצאנו בכל יום כדי לבקר במקדשים השונים. שכרנו ריקשה והנהג לקח אותנו לאן שרצינו. אפשרות נוספת היא לשכור אופניים או טוסטוס (זה מה שרוב התיירים עושים).
כניסה לאתרים הארכיאולוגיים: כדי להכנס לאתרים הארכאולוגיים חייבים לרכוש כרטיס כניסה תיירותי, התקף למספר ימים ומאפשר כניסה חופשית לכל האתרים יחד. אפשר לרכוש אותו במשרדי כרטיסים או לשאול במלון. אנחנו רכשנו אותם במשרד כרטיסים, אבל אני חייבת לומר שאף אחד מעולם לא ביקש מאתנו להציג אותם.
לא הצפנו את עצמנו במקדשים, אלא נכנסנו לאינטרנט, קראנו על כל מקדש ובחרנו את אלה שהכי סקרנו אותנו. אני לא טרחתי בכלל, תחת זאת שלחתי את הילדים לעשות עבודת תחקיר וזרמתי איתם. ככה שהם אלה שהחליטו איזה מקדש מעניין אותם, הם ידעו את כל הפרטים עליו והובילו את הדרך. בדיעבד זאת היתה החלטה נכונה, כי היתה בהם סקרנות והתלהבות.
יותם ואני פינינו אחה”צ אחד וביקרנו במוזיאון להסטוריה של באגאן. היה מאוד מעניין, המוזיאון מציג עבודות אמנות, כלים, ומסורות שהולכות מאות שנים אחורה.
ורני ואני הלכנו לראות את סדנאות האמנות בהן מייצרים ‘לאקרוואר (Lacquerware)‘. מדובר באמנות מדהימה בה לוקחים במבוק פשוט והופכים אותו, בתהליך ארוך מאוד (כמה חודשים לפחות) לכלי שימושי, מקושט ומעוטר בציורים ודוגמאות מורתיות. הכל בעבודת יד, ובשימוש בחומרים מסורתיים. חייבת לומר שזה היה פשוט מרתק לשתינו. ניגשנו למספר סדנאות וצפינו גם בשלבים השונים של הכנת הכלים, שוחחנו עם האמנים ואפילו קנינו כמה מתנות לאנשים יקרים בארץ.
בודהיזם במיינמאר- מיינמאר היא מדינה מאוד בודהיסטית, והמסורת עדיין מורגשת חזק בכל מקום. זאת חוויה יוצאת דופן, למעשה להסתובב ברחובות ולראות כל כך הרבה אנשי דת- נזירים בכל הגילאים, נזירות, פרחי נזירות ועוד. דבר מעניין נוסף הוא הלבוש. בגלל שכל כך חם כולם לובשים שם ‘לונגי’. רצועת בד באורכים, בצבעים ובדוגמאות שונים שמלפפים סביב המותניים וזהו. גם הנשים, גם הילדים וגם הגברים, כולם לבושים ככה.
אחרי כמה ימים בבאגאן הלוהטת לקחנו מיניואן נוסף, שש שעות למנדאלאי. הם שולחים פיק-אפ למלון, מעמיסים אתכם ואת הכבודה שלכם, ומביאים אתכם ישירות למקום שבו חונה המיניואן. הכל כלול במחיר.
קפה: הקפה במיינמאר מאוד מעניין. הם מערבבים אותו עם תה ועם חלב מתוק ומכינים אותו בתוך קומקום כפול כזה. והוא זול. בקיצור- לא לפספס!
Mandalay
למאנדאלאי הגענו רק בשביל דבר אחד: לבקר את הספר הגדול ביותר בעולם. זה היה אחד החלומות של יותם וכולנו נרתמנו להגשמתו. וכך, יום אחרי שהגענו, אחר הצהריים, יצאנו יותם ואני והעברנו כמה שעות בשיטוט בין כתבי קודש עתיקים הניצבים כל אחד בתוך מקדש משלו, ונפרשים על פני שטח אדיר.
הבנות ואני יצאנו לקניון, הסתובבנו בין החנויות ואכלנו גלידה ?. אגב, מיינמאר היא מקום מעולה לעשות בו קניות. המחירים מאוד נמוכים בהשוואה לשכנתה תאילנד, ויש חנויות מותגים מוכרים כמו סקצ’רס, מיניסו וכל המעצבים המוכרים וגם מספר מותגים רציניים מיפן.
גראב: במיינמאר עובדים נהדר עם גראב טקסי. וזה לרוב זול יותר מאמצעי תחבורה אחרים. תוכלו להזמין רכב פרטי, מונית אופנוע ואפילו ריקשה דרך האפליקציה.
במאנדאלאי ישנו במלון הזה. החדרים די קטנים אבל הוייפיי והמיזוג וארוחת הבוקר (על הגג, עם כל הנוף של העיר) היו ממש תענוג. גם הצוות היה מאוד ידידותי ועזר בכל דבר שהיינו צריכים.
אחרי כמה ימים בעיר הגדולה, קמנו בשלוש בבוקר וצעדנו אל תחנת הרכבת הקרובה. בארבע בבוקר יצאנו לנסיעה של 10 שעות לכיוון העיירה סיפו (hsipaw) בצפון-מזרח מיינמאר.
בירה: הבירות המקומיות הן לא רעות, יותם ואני אהבנו את הבירה השחורה (ABC או בלאק שילד), 500 קיאט לפחית (0.3$). אלכוהול: האלכואהול המקומי הוא זול וסביר. אפשר לקנות וויסקי או רום מקומי, וגם יין אורז תוצרת בית.
Hsipaw
קנינו כרטיסים למחלקה ראשונה. ואמנם המושבים היו רחבים ונוחים (ישנים מאוד), אבל הקרון עצמו היה קרון רכבת מיינמארי טיפוסי, כלומר החלונות פתוחים לרווחה ועכברים רצים לך בין הרגליים ?.
עדיין, הנסיעה הזאת היתה אחת מנסיעות הרכבת הכי מדהימות שהיו לי. הנוף החולף לנגד עינייך הוא פשוט מרהיב, ובחלק אחד של הדרך, לכמה רגעים, הרכבת נוסעת בגובה עצום, מעל הרים וג’ונגלים וצוקים.
לא ממש ידענו לאן אנחנו מגיעים. קיוונו שיהיה נחמד ונוח.
כשירדנו מהרכבת, בארבע אחה”צ, באו לאסוף אותנו מהמלון ששכרנו מראש. ההפתעה הראשונה היתה מזג האויר. בגלל שהעיירה היא צפונית וגבוהה יחסית, מזג האויר היה הרבה יותר נעים ממה שהיה במרכז מיינמאר.
סיפו לא היתה מתוכננת בכלל. התכוונו להגיע, ואז לראות איך ממשיכים. אבל העיירה הזאת שבתה את לבנו. מבחינתי הייתי נשארת שם כמה שבועות.
מדובר באזור שבט השאן, תרבות מרתקת בשבילי, הנקשרת ל’משולש הזהב’, למלחמות שבטים ולסחר קדום באופיום. העיירה מונחת לה על גדת נהר הנאם טו (Nam-Tu), ואמנם היא נראית די מפותחת, אבל ברחובות הקטנים עדיין גרים בבתי במבוק יפהפיים. הם קולעים את הבמבוק בדוגמאות יפהפיות ויוצרים מזה את קירות הבתים. כך שכל בית הוא אחר ושונה.
יחד עם תעשייה כמעט-מפותחת, עדיין מכינים שם לחמי-טופו בשיטה המסורתית (מיבשים בשמש), וגם מכינים נרות ואטריות אורז באמצעים פרימיטיביים. פשוט מרתק לסייר ברחובות ועל גדת הנהר.
אחרי כמה ימים של הסתגלות, יצאנו לטרק של יומיים בין הכפרים האוטנטיים של מגדלי התה. מזג האויר היה חם מהרגיל וההליכה לא היתה קלה (בסוף נשברנו וקפצנו על טנדר שנשא מחצלות ויין אורז וגם אותנו את שארית הדרך עד חניית הלילה), אבל הנופים והביקור בכפרים הנידחים, היו פשוט מרתקים. שדות תה, אננס, תירס. ג’ונגלים, נחלים ומפלי מים קטנים. מעליהם נמתח גשרון רעוע עשוי מגזע עץ..
אלה כפרים בהם התושבים עדיין מאמינים ברוחות (רציני, יש להם שערים מיוחדים נגד רוחות ועוד סמלים), ולכן לא גודעים שם עצים, כי אחרת הרוחות הרעות יבואו. גדלים שם עצי פיקוס בני מאות שנים!
עצרנו ללילה בכפר פאנקאם (Pankam). שם התארחנו אצל משפחה מקומית שקיבלה את פנינו בחום ובברכה. קיבלנו ארוחה מסורתית עם מיני תבשילים הזויים (כל מיני עלים וירקות שמעולם לא ראינו או טעמנו, כולם גדלים שם באזור). הם אוכלים הרבה מאוד עלים ירוקים וקטניות, וגם חלקים שונים של עץ הפיקוס, יחד עם אורז. בני הכפר הזה ידועים בכל האזור בתוחלת החיים הארוכה שלהם. רובם מגיעים לגיל 90 ומעלה!
אחה”צ ישבנו על המרפסת ונחנו, ואז הופיעו הילדים הרוכבים על באפאלו. ככה, בלי אוכף ובלי מושכות פשוט ילדים. על. בפאלו.
אחד המחזות הכי מדהימים שיצא לי לראות.
לקראת ערב יצאנו לסיבוב בכפר, פגשנו את המשפחות שמגדלות ומוכרות את התה, ראינו את כל התהליך, החל משלב הקטיף ועד לאריזת התה בשקיות. הכל באמצעים מסורתיים. למדנו שחלקם מתחילים לעבוד בשדות התה כבר בגיל שמונה או תשע.
גמרנו את הסיור בבית המשפחה, שם חיכה לנו תה (באופן מפתיע .. ?) וכל המשפחה המורחבת, כולל הסבתות והדודות.
למחרת יצאנו מוקדם כדי להספיק את רוב ההליכה לפני שיגיע החום הגדול. את הטרק גמרנו במפל גדול ומרשים, מה שהיה מאוד מרענן.
הגענו בחזרה לקראת אחר הצהריים. רני ואני מיד הלכנו לסלון היופי הקטן ליד המלון והתפנקנו בחפיפה עם מסאז’ ראש נהדר. יצאנו רגועות וריחניות ?. אחרי זה הכל נראה הרבה יותר טוב, והמאמץ של הטרק (האמת לא היה קל) נשכח.
את הימים הבאים העברנו בעיירה הקטנה והמתוקה הזאת. פשוט הסתובבנו, שתינו מיץ קנה סוכר, אכלנו אבטיחים וטעמנו כל מיני מנות מסורתיות.
הנה מאמר שמסביר על בטיחות של אוכל ושתיה במזרח.
אוכל מסורתי: לבני שבט השאן יש מרק אטריות מסורתי, שטעמו אחר מכל מה שטעמתי. מדובר במרק (בשרי/צמחוני) עם אטריות אורז שטוחות ודקות (קצת דביקות) ותערובת תבלינים שצבעה אדום וטעמה מעט מתקתק. אני מאוד אהבתי אותו וחייתי עליו כמעט כל הזמן (גם עכשיו כשאני כותבת את זה אני ממש מתגעגעת..). מחירו, במסעדות המקומיות הקטנות- 700 קיאט, שזה חצי דולר.
סלטים: יש להם מבחר של סלטים, כל אחד מהם למעשה מורכב מירק אחד. סלט לימון. סלט עגבניות. סלט עלי תה (עלי תה מוחמצים). הרוטב מורכב מתבלינים ובוטנים. בכלל, בוטנים מהווים חלק גדול מהתפריט וגם מוגשים תמיד כחטיף לפני הארוחה. לתשומת לב כל מי שאלרגי..
מכיוון שהזמן שלנו הלך ונגמר, ורצינו להגיע לתאילנד מעט לפני חגיגות ראש השנה התאילנדי (פסטיבל המים המפורסם), ויתרנו על יעדים פופולאריים בקרב המטיילים במיינמאר כמו אגם אינלה ויאנגון.
אז לפנות בוקר עלינו על אוטובוס בחזרה למנדאלאי (צוות המלון ארז עבורינו את ארוחת הבוקר ב’טייק אווי’, להפתעתינו ושמחתינו..). האוטובוס היה מאוד נוח וממוזג והנסיעה שארכה כשש שעות לא היתה קשה.
הגענו בצהריים, העברנו לילה נוסף שם ומשם נסענו ישירות לינגון, 11 שעות באוטובוס, כדי לתפוס טיסה בבוקר לבנגקוק. סה”כ היינו במיינמאר 27 יום.
לנוחותכם, להלן רשימת בתי המלון בהם ישנו. בדרך כלל פשוט הזמנו אותם יום או יומיים לפני שהגענו, כי המסלול שלנו לא היה קבוע מראש:
במוניווה (Monywa):
Hotel Ba Thaung Monywa– חדרים נעימים, צוות מאוד נחמד, מזגן, ווייפיי וטלויזיה.מחיר: 15$ ללילה.
בבאגאן (Bagan):
Shwe Poe Eain Hotel– מלון נהדר, עם בריכה כייפית, קרוב לחנויות מכולת ולמסעדות, מרחק הליכה מכל מקום כמעט, צוות מאוד נחמד, ארוחת בוקר נהדרת (אפשר לאכול על שפת הבריכה..), חדרים גדולים מקלחת נהדרת מזגן ווייפיי. מחיר: 25$ ללילה.
במאנדאלאי (Mandalay):
Moon Light Hotel– חדרים קצת קטנים אבל נהדרים עם מזגן חזק במיוחד. ווייפיי, מקלחת טובה, ארוחת בוקר מאוד עשירה. מיקום בדאון טאון, מרחק הליכה מהעיר ומתחנת הרכבת. מחיר: 15$ ללילה.
בסיפו (Hsipaw):
Red Dragon Hotel– מיקום מעולה ליד מסעדות, קרוב לנהר (עם נוף לנהר מהחלון), צוות מקסים, ארוחת בוקר בסיסית. מזגן, ווייפיי מקלחת חמה. מחיר: 15$ ללילה.
יעדים ומסלולים נוספים במזרח שאולי יעניינו אתכם:
