הבוקר ישבתי עם בתי בת ה-14 וניסינו לארגן את הזמן שנותר לנו כאן, בפושקר (הודו). יש עבודה ויש לימודים וצריך גם קצת לצאת בכל זאת, למרחבים, לפגוש את הצוענים האמיתיים שחיים כאן. וצריך גם שופינג. כי אי אפשר לבקר בפושקר בלי כמה שעות של שופינג.

יש כאן שוק מקסים וצבעוני, הודו במיטבה עם שלל הצבעים והריחות, התבלינים והחצאיות והבשמים והתכשיטים. והכל כל כך זול.

אנחנו לא קונות סתם. בכל זאת, אנחנו טיילות וכל מה שאנחנו רוכשות גומר בסופו של דבר על הגב שלנו. אבל אם כבר צריך גופיה שחורה, או טייץ חדש- אז פושקר היא אחד המקומות בהם אנחנו אוהבות לארגן את המלאי שלנו מחדש.

“את צריכה טייץ?”, שאלתי. “כן..למה לא”. היא אמרה. “יש כאן כאלה מדליקים, עם כל מיני דוגמאות, צבעוניים וזה..”, אמרתי. “כן. אני רוצה משהו עם דוגמא של חורים בצד לאורך כל הרגל”, היא אמרה והביטה אלי.

“אה….לא נראה לי”.

“אבל למה, אמא? למה?”

הבטתי בה. בתי היפה, העדינה. שנשאתי במנשא מהרגע שנולדה, גוף אל גוף עד שכבר הייתי בהריון מתקדם עם אחותה הקטנה. והייתי נושאת אותה עד היום אם היה מתאפשר לי.

בתי העצמאית שבגיל 10 היתה מתרוצצת בסמטאות ואשישט (הודו) לבד, רחוק ממני, קופצת למעיינות החמים עירומה יחד עם החברות מספרד ומהודו ומנפאל, צוחקת וחופשיה.

בתי שעם כל הגיל המתוסבך שבו היא נמצאת עכשיו, עדיין אוהבת את גופה ושלמה ושמחה איתו. ולא מתביישת בו כלל. בתי שמדברת איתי בחופשיות על הכל, כי מה שמתרחש לה בגוף נראה לה טבעי ומדהים.

ואם יש הישג אמהי אחד עליו אני מברכת במיוחד- אז זה זה. איך הצלחתי עד עכשיו לשמור לה על אהבת הגוף, על תחושת הקבלה שלה את עצמה כמו שהיא.

הבטתי בה והמחשבות רצו בפאסט-פורוורד בטירוף. נזכרתי במורה ההיא, כשעוד הייתי קטנה נורא. ובמנצח ההוא, הנשוי, שליטף אותי כל הלילה ולא היה אכפת לו כמה אני רועדת. הייתי בת 15. ובכל קציני הצבא שהייתי הולכת לראיין (הייתי כתבת של ‘במחנה’) ורק היו מעירים לי על הריסים הארוכים שלי או “אם את נראית כמו שהקול שלך נשמע בטלפון אז אשמח להתראיין אצלך”. ככה, בקטנה, עשרות הערות ביום.

נזכרתי בקצין המשטרה הבכיר. ובעורך הדין הפלילי המפורסם. כשהייתי כתבת פלילים פעם מזמן.

ובעוד כל האחרים שחלפו ובאו והלכו עם ההערות שלהם, עם הצביטות, הליטופים, ההודעות הדוחות בטלפון, ההצמדה האלימה אל הקיר. והשאלה החוזרת “מה הבעיה שלך??”

נשואים, בעלי משפחה, בעלי כוח, רווקים. וואטאבר. שבגללם פרשתי ועזבתי ולא כתבתי יותר לאף עיתון. הייתי בת 22. כוס אמק.

וחשבתי מה לומר לה. גם אני הייתי קטנה ורזה כמוה. כזאת טרף קל. וגם אני הייתי ילדה פשוטה כמוה, לא מחשופים ולא חצאיות מיני ולא כלום.

ורציתי בעצם לומר לה שאולי עדיף. שכן, שתקנה מה שבא לה. כי לא צריך להכנע. כי את צריכה לחגוג את הגוף שלך, ולעשות מה שבא לך. ולכי על זה, יקירה, ויש לך את כל התמיכה ממני. וכשתצטרכי, שאבי את הכוחות ממני. כוחות שקיבלתי מהרבה חארות דפוקים שלא מבינים בכלל מה זה אישה.

שלא מבינים כמה מדהימות אנחנו. וכמה אנחנו יכולות להעשיר אותם, ואת העולם אם הם רק היו מפנים קצת מקום מבעד לזקפה הנצחית שלהם.

הבטתי בה והכל רץ לי בראש בזום אין ועוד זום אין ועוד זום אין. לעזזל.

אבל לא אמרתי לה את זה. ולא יכולתי להתחיל להסביר לה אפילו. מאיפה את מתחילה להסביר??

הכל שקע בי בבת אחת. ונסגר שוב בפנים, איפשהו, לא ממש יודעת איפה זה מסתובב בתוכי בשגרה.

ורק נותרה בי תשובה אחת בשבילה. תשובה שנאמרה בעיניים לחות, בעצב. כשהדמעות כמעט ומתפרצות ממני. רק בגלל שאלה אחת קטנה על פאקינג טייץ עם דוגמא של חורים בצדדים.

“בגלל שאני אוהבת אותך”.