סייגון, וייטנאם. ארבע בבוקר השעון מצלצל. אלהים בקושי ישנתי. הגירושים האלה. כבר שבועות שאני לא ישנה.
המזגן מקפיא את החדר. ככה הילדים אוהבים ואני מזדחלת בחשש מהמיטה.
מקלחת נשיקות לילדים ואני יוצאת. בלי קפה.
המונית מחכה כבר עם תא המטען פתוח. אני מחייכת. הפעם אין מזוודות, רק תרמיל גב סגול שהבן שלי קנה יד שניה בנפאל. הנה הגשמתי חלום קטן. לטוס קל.
בחוץ חושך. זו שעה נחמדה אפשר לראות אנשים בסוף בילוי ואנשים שרק התחילו את היום. אני נזכרת בתקופה שבה עבדתי במאפיה והייתי חוזרת הביתה אחרי משמרת לילה. מסריחה מבצק באוטובוס, כשכולם מריחים טוב מהבושם ומהקפה של הבוקר. איך התביישתי. העדפתי לחלוק מונית עם הזונות שגם הן בדיוק גמרו לעבוד, אפילו שהייתי צריכה לחכות להן באמצע הדרך שייקנו את הסמים שלהן.
הנהג מוריד אותי ישר בשער הנכון. אני נגשת לדלפק. דרכון, כרטיס טיסה. לא. אין מזוודות. הדיילת מגישה לי את הכרטיס למטוס. אני מציצה ורואה- 30B. אין לי מושג איזה מטוס זה אבל אני יודעת ש-B זה אף פעם לא חלון. אני מבקשת מהדיילת שתחליף לי למקום עם חלון. היא קורעת את הכרטיס של ה-B ונותנת לי אחד חדש. גם אני עבדתי בשדה התעופה פעם. שם פגשתי את זה שמתגרש ממני עכשיו.
התור של הבטחון ארוך נורא. אני מפנטזת על הקפה מהצד השני של הרנטגן. בתור לידי עומדת משפחה צעירה. אבא אמריקאי אמא וייטנאמית ותינוקת. היא משגעת אותם. אני מסתכלת עליהם קצת אבל לא נותנת להם את המבט של ‘גם לי יש ילדים..אני מבינה אתכם’. אלא להיפך. מתרגלת מבט אדיש כאילו אני תמיד לבד.
אחרי הבטחון נשאר לי מלא זמן. אני הולכת ברחבי היכל היוצאים. הכל כל כך יקר. בסוף עוצרת וקונה קפה.. 35 אלף דונג. ברחוב הוא עולה 10000. אני קונה גם בננה-צ’יפס שיהיה. ומים.
טיסה של עניים. בלי מסכים בלי כריות בלי אוכל. לא רע. יופי של שירות ומטוסים חדשים וחמודים. אני מה אכפת לי. יש לי אמ פי ובננה צ’יפס.
אני אוהבת להסתכל דרך החלון. זו אחת הפעמים הבודדות שאני לא על הכנף. יש שלב אחרי ההמראה, ואחרי שעוברים את קו העננים, שהשמיים נראים כמו ים של צמר גפן. תמיד מזכיר לי קטע מה’סיפור שאינו נגמר’.
יורדת מהמדרגות של המטוס ומתיישבת באוטובוס שלוקח אותנו להיכל היוצאים. לידי וייטנאמית צעירה. איך שאני מתיישבת היא שואלת- ‘את רוצה לחלוק איתי מונית למרכז העיר?’ האנגלית שלה טובה. אני אין לי מושג לאן אני צריכה להגיע. יש לי כתובת בפנקס. היא מסתכלת ואומרת- מצוין. אנחנו לאותו כיוון.
אנחנו יוצאות מהשדה. חבר שלה כבר הזמין לה מונית ושילם עליה. היא מסבירה לנהג שאני צריכה קצת הלאה ממנה והוא מבקש עוד מאה אלף ממני. סבבה. בשגרירות אמרו לי שזה יעלה לפחות 250 אלף.
בדרך היא מספרת לי קצת על עצמה. פעם היא גרה בהאנוי אבל היא עברה לסייגון לגור ליד חבר שלה ‘כדי לדאוג לו’, היא אומרת. זה יפה בעיני. אנחנו מדברות על שתי הערים המדהימות האלה. אני שואלת אותה איפה זול יותר לחיות. היא מסבירה שבסייגון יש שני סוגים של מחירים: מחיר לעניים ומחיר לעשירים. בהאנוי יש רק מחיר אחד, באמצע.
אני שואלת אותה איך מזג האויר כאן, כי בסייגון נורא חם. היא מסבירה שבסייגון יש שתי עונות- העונה היבשה והעונה הרטובה. אבל בהאנוי יש ארבע עונות. אביב, קיץ, חורף וסתיו. היא מנסה להסביר לי איך כל עונה נראית ואני נותנת לה כי היא מתארת את זה כל כך יפה. לא צריך להגיד לה שאני מגיעה מארץ שגם בה יש ארבע עונות. היא מעולם לא שמעה על ישראל.
הילדים מתקשרים ומספרים לי שהחברה שאמורה היתה לקחת אותם אליה לא יכולה בסוף. אני לא נלחצת לגמרי. מתקשרת לחברה אחרת.
הנהג משתדל לנסוע בדרכים שיראו לי כמה שיותר מהאנוי. אנחנו נוסעים לגדת אגם גדול ויפהפה. האנוי מקסימה. יש בה עדינות וגסות מעורבבות בחן ביחד.
היא תיכף יורדת. מגישה לי את כרטיס הביקור שלה ומבקשת שאתקשר אם אצטרך עזרה בכל דבר.
איזה כיף. לא הספקתי לנחות וכבר יש לי חברה אחת בהאנוי.
הנהג מוריד אותי מהצד השני של הכביש. צומת סואן. אני עומדת איזה חמש דקות כמו מפגרת ובסוף מבינה שלא יהיה ירוק ברמזור שממולי. חוצה בשיטת ה’פרוגר’ כמו שחוצים כאן כבישים, בוייטנאם.
אנשי הבטחון של שגרירות ישראל עוצרים אותי עוד לפני שאני נגשת לשער. אחרי עשר שעות בערך של בטחון אני נכנסת, לא לפני שאני מגלה שהקב”ט ואני באים בכלל מאותו הכפר..הוא ביישן ויש לו עיניים כחולות לא עמוקות, אלא כחולות של מרחבים.
בשגרירות יש תערובת של אנגלית וויטנאמית ועברית. מוזר לי אבל שירלי מקסימה וכיף לי לדבר קצת בעברית. אין שום נגישות אנושית. הכל מעבר לזכוכית. אלהים למה העולם שלנו הגיע. לעזזל.
אני יודעת שתיכף אצא מכאן והאפשרות ליצור שוב חברות ואמון עם הבחורה שבספסל לידי תשוב אלי. לא מבינה איך שירלי מצליחה לעבור כל יום ככה.
שירלי מדפיסה ומצלמת ומקלידה ואני מרגישה כמו משהו שואב אותי בחוזקה לעולם ששכחתי. שהותרתי מאחורי. בירוקרטיה ו’תחתמי לי פה’ ו’תחתמי לי פה’. חיים כל היום בחתימות ובטפסים. החיים במענה קולי.
לא קל לי.
מסתבר שאם רוצים שלושה עותקים אז צריך לשלם שלוש פעמים. אני לא בטוחה שהבאתי איתי מספיק כסף ומבקשת לצאת לבדוק בתיק (שהוחרם ונשאר בחוץ). אני מקבלת אישור לצאת לתיק ומנצלת את החופשה הקצרצרה שקיבלתי כדי לברוח קצת אל מרחבי הכחול בעיניים של הקב”ט.
הקונסולית נחמדה מסבירה לי מה לעשות וזהו גמרנו.
שירלי מציירת לי לאן ללכת כדי למצוא אוכל וקפה ואינטרנט. כבר תיכף שתיים בצהריים ואני רעבה.
יוצאת לרחוב מתגעגעת לילדים. כואב לי בבטן ובא לי לבכות. הם כבר הסתדרו עם חברה אחרת שבאה ועושה להם כיף חיים בקניון (“אמא אכלנו במסעדה שהאוכל מוגש בה על מסוע! ואפשר לבחור ממה שעובר ולבשל בעצמך!”).
אני לא נותנת להאנוי צ’אנס. אוכלת במסעדה ועובדת במחשב. יוצאת מהמסעדה ונכנסת ישר לבית קפה. יושבת על המחשב אבל לא מצליחה לעבוד. רבאק כמה שאני צריכה כסף. המוח שלי תקוע.
תנשמי. תרגעי. אני מתקשרת לחברים בנפאל. הם נמצאים בכפר שלהם ואין קליטה אז אני מחייגת לטלפון היחיד בכפר הזה שיש בו קליטה. איזה קרובת משפחה או משהו. היא לא מדברת אנגלית ואני נאלצת לשלוף את הנפאלית שלי מספריה אחרת, כזאת שסגרתי לבנתיים. “מא הימאל-קו סאטי”, אני אומרת לה. הם לא שם. הלכו לשחות בנהר.
אורזת הכל ויוצאת לרחוב. סתם מסתובבת. אני אוהבת ללכת. הכל יפה בעיני. אני מצלמת קצת, כי בכל זאת..
אני יודעת שבגלל התשלום המשולש ההוא בשגרירות, נותרתי עם מעט מאוד כסף.
בפעם המאה שעוצרת לידי מונית טוסטוס אני לא אומרת ‘לא’ ישר. אלא זורקת לו- ‘כמה לשדה התעופה?’ זה לא ממש הגיוני כי שדה התעופה רחוק ולוקח כמעט שעה להגיע אליו אבל היציאה לרחוב עשתה לי טוב ואני מרגישה חופשיה ומאוהבת לגמרי בניחוח של העיר הזאת.
הוא רוצה 200000 ואני מתמקחת ולא מוותרת. במילא לא ממש הייתי רצינית…בסוף יוצא 150000 ואני נזכרת שאני דוקא אוהבת טוסטוסים אז יאללה.
שמה מוזיקה באזניים ונותנת לדוד הוייטנאמי ולטוסטוס שלו לזרוק אותי הארד קור אל תוך האנוי, העשן שלה, הכבישים, הרחובות המעורבבים שלה. איזה כיף.
לא חושבת על כלום רק בורחת אל האנוי, שתבלע אותי קצת. תבלעי, תחבקי, תרימי אותי. אנחנו חולפים על פני שוק פירות מרהיב. אני מהופנטת. שפע פירות שמעולם לא ראיתי. ואז האגם. ומבנים עצומים מפוסלים. שכונות עוני. בתים בעיצוב וייטנאמי מסורתי, עם הגגות מקוערי הפינות שלהם.
כביש מהיר. הדוד הוייטנאמי והטוסטוס שלו בפול גז.
והנה השדה. ושוב דרכון-כרטיס (הפעם אני מבקשת חלון מראש..)-בטחון-היכל יוצאים משמים-שעה לשרוף-מזל שנשאר לי בננה צ’יפס.
כמה בניינים יש בעולם הזה. כמות הבטון שמכסה את האדמה היא לגמרי לא נתפסת. אני קולטת את זה קצת כשהמטוס עף מעל סייגון העצומה ונראה שהוא ממש יצטרך להתאמץ כדי לדחוס את עצמו על מסלול הנחיתה מבלי להוריד כמה בניינים על הדרך.
אני כל כך נהנית מ’לטוס קל’ ויוצאת ישירות החוצה. בסייגון אני כבר מכירה ולמוניות יש מונה ולא מתמקחים. אני כל כך עייפה ורעבה. עשר בלילה. הילדים עשו מליון כיף. ואני זכיתי לפגוש עיר אחת חדשה לגמרי.
המונית גולשת בעיר שעזבתי רק כמה שעות קודם אבל היא נראית לי אחרת לגמרי הערב. מלאת הוד ויופי. מוארת צבעונית ואלגנטית. בטוסטוס שעומד ברמזור לידנו יושב גבר מערבי ולפניו אישה וייטנאמית שנוהגת. הוא כורך את ידיו סביב בטנה בחום ואני מתמלאת התרגשות למראה האהבה והקרבה שקורנת מהזוג הזה. כל כך יפה בעיני.
אנחנו מתקרבים ואני כבר מרגישה בבית. מוזר לי שאני מרגישה ככה, זה לא שאני גרה כאן. אחרי כמה שניות מגיעה ההבנה. ‘בית’ הוא כשאני עם הילדים שלי.
