הכאוס העולמי תפס אותנו עוד בינואר, בעודנו שוהים בנפאל. כיוון שנפאל חולקת גבול עם סין ומנהלת איתה קשרי מסחר ענפים (לנפאל אין ים, אלא רק שני גבולות: אחד עם סין ואחד עם הודו..), כבר כשהתחיל הבלגאן בסין סגרו את הגבול איתה.

בהתחלה זה התבטא בדברים הקטנים. מחירי השום עלו (עד שהנפאלים ייצרו את השום בעצמם), מוצרים מסויימים נעלמו מהמדפים ואפילו ה”באבלס” ב”באבלס טי”, אחד המשקאות שגלי הכי אוהבת, נעלמו והמסעדה היתה צריכה לסגור.

בהתחלה חשבנו שזה אירוע מקומי יחסית, שהוא לא יגיע אל שאר העולם ורק כאן, במזרח, יראו את ההשלכות שלו.

בפברואר, כמו כל פברואר, התחלנו לחשוב לאן ממשיכים מנפאל, כאשר התכנון היה להמשיך לוייטנאם, (דרך כמה ימים בבנגקוק 😊) לשבת על איזה חוף צפוני ולראות את הים כל יום. משם חשבנו להגיע לאירופה ולהעביר שם את כל הקיץ. רני ואני היינו אמורות לצאת למסע נשים הרפתקני במיוחד ואפילו התחלנו ללמוד רוסית לקראתו..

במרץ הבנו שזה לא יקרה. ברגע האחרון החלטנו שמוטב שנשאר בנתיים במקום, בלי לזוז, בלי לטוס, ובלי לעשות תנועות גדולות מדי. כאן בפוקרה יש לנו דירה גדולה, לכל ילד יש חדר, יש מטבח ואינטרנט. יש מקינטה ונוף לאגם. הכל בסדר כרגע.

נכון לעכשיו אנחנו בסגר כבר כמעט חודשיים. ונראה שזה יימשך עוד תקופה. רוב החנויות סגורות, המסעדות, ומשרדי ממשלה. הכל סגור פרט לחנויות המכולת, ירקות, מאפיות, בתי מרקחת וכו’. אסור לנסוע כך שהכבישים ריקים, ואם בונציה הדולפינים חזרו לחגוג במים, והפינגווינים מנהלים מוזיאונים בארה”ב, אז אצלנו הפרות חזרו לחגוג ברחובות השקטים.

הנפאלים בעיקר משחקים ‘כדור נוצה’ על הכביש.

אנחנו יוצאות לעתים קרובות להליכה על האגם, צופות בעופות המים, בפרחי הלוטוס, היקינטון ובשושנות המים שמקשטים את האגם. קמות מוקדם כדי להספיק ללכת לחנות האורגאנית (שפתוחה רק בימי שישי ורק משבע עד תשע) ולקנות קפה נפאלי אורגאני, מלח ורוד, אורז חום, סבון חלב יאק ועוד.

קופצות לחנות הגבינות ומצטיידות ביוגורט טבעי ובגבינת עזים וחמאה מקומית.

אני הולכת לחברתי היפנית ומקבלת ממנה מתחת לתריס המוגף של המסעדה שלה, מולסה שחורה (אני אוהבת את הקפה שלי מתוק..) וחלב קוקוס שהיא מכינה לי על המקום.

גלי, שחגגה יומולדת 14 במהלך הסגר, לומדת קוריאנית. רני לומדת לבשל ולאפות. הכלב של השכנים מלמעלה, קוקר ספנייל מתוק העונה לשם ‘ליאו’, בא לבקר אותי בכל בוקר ואנחנו יושבים במטבח או על המרפסת והוא נותן לי ללטף אותו. ועם אעישה, הכלבה העליזה של השכנים מלמטה אני יוצאת להליכות ולקניות.

כבר מפברואר ההכנסה שלי פחתה בכ- 80%. בתור אחת שרוב הפרנסה שלה מתבססת על תיירות למזרח..אני לא ממש רואה מתי כל זה ישתפר.

אבל ככל שאני מרגישה חוסר, עולה בי צורך לתת. לא מבינה את עצמי, אבל זה משהו מאוד פנימי וחזק. ככל ש’אין מה לעשות’, עולה הצורך כן לעשות.

אז אני כותבת את הספר השני בסדרה (אם חשבתם ש‘מלפפונים חמוצים במונגוליה’ הוא חושפני, חכו לספר השני.. 😊). ומצלמת סרטונים (אתגר גדול לאדם מופנם כמוני). אבל בעיקר כמהה לפגוש אנשים שעדיין לא פגשתי, להעשיר, לתת ערך והשראה ותמיכה לכל אלה שעדיין לא מצאו אותי. להתרחב, לפרוש את עצמי כמו מפרש גדול וגם לפרוס את עצמי לפרוסות רבות כך שיהיה לכל אחד.

אם עד עכשיו כתבתי לי בחדרי הקט, ולא באמת ידעתי מי מקשיב, אם עד עכשיו זה דווקא היה לי נכון, והתאים לאופיי השקט והמופנם, אז לאחרונה משהו התהפך. ויש בי צורך דווקא לפגוש באופן אישי. כאילו..מלב אל לב. כמה שזה ‘גבינתי’ (באנגלית זה נשמע יותר טוב 😊), זה באמת נכון. מרגישה שאחרי כמעט 10 שנים, כבר יש לי בטחון שיש לי מה לתת.

לא בהכרח לאנשים שמתכננים טיול ארוך. הם כבר לא צריכים אותי. אלא לכל השאר. אלה שהולכים למשרד כל יום, אלה שחולמים על שינוי כלשהו ולא ממש יודעים מאיפה להתחיל, אלה שפשוט רוצים קצת אויר, קצת יותר חופש, קצת אור בקצה המנהרה. אלה שעדיין לא ממש יודעים מה הם רוצים. אני רוצה אפילו לפגוש את אלה שטוב להם ככה.

אני לא רוצה לשנות להם את החיים. אלא רק להראות להם שזה אפשרי. שינוי מזערי או שינוי מקצה אל הקצה. הכל מתחיל באותו צעד קטן. אם וכאשר ירגישו צורך בכך.

בקיצור, הייתי רוצה רק להיות החלון הקטן שמכניס קצת אויר.

אז התחלתי ב’זום’, במפגשים קטנים של 10-20 אנשים, אני קצת מדברת והרבה עונה על שאלות. וכך כל מפגש הוא ייחודי ומעניין לכולם. וכל אחד יוצא עם משהו. והעיקר- זה פשוט נעים. (תפסו לכם ערב פנוי ובואו למפגש גם!)

וכך, בנתיים בנפאל, הסגר הביא איתו דווקא התרחבות. כי אני, רק תנו לי כמה כללים ותראו איך אני מוצאת דרך לעקוף אותם, עם חיוך :-).

התרבות כמו שלא תקראו עליה באף מדריך טיולים..

 אחד ממדריכי הטיולים היחידים שרכשתי מאז שיצאתי למסע (בספטמבר 2010) היה עותק ישן ומשומש מאוד של ‘לונלי פלאנט’ על מונגוליה. זה היה המדריך היחיד שהצלחתי למצוא בכל פוקרה, נפאל. תכננו להגיע מנפאל דרך סין למונגוליה והרגשתי שכדאי שאקרא עליה קצת.

זה היה מדריך נפלא, שאני נושאת איתי עדיין לכל מקום, (חמש שנים אחרי שחצינו את מונגוליה לרוחבה בהרפתקאה של 40 יום..) חרשתי אותו בהתרגשות, נפעמת מהתיאורים ומהמידע.

ועדיין, לא היה שם אפילו משפט אחד על המדפים השלמים בסופרמרקט העמוסים בצנצנות של מלפפונים חמוצים. גם לא כתבו שם על ברכת השלום המונגולית שכוללת הרחת לחיים הדדית.

אין דבר שמרגש אותי יותר מלהגיע למקום חדש. וללמוד אותו. אני לא קונה מדריכים אף פעם, ורק לעתים רחוקות קוראת באינטרנט, אז כדי ללמוד במהירות ובקלות על התרבות שזה עתה הגעתי אליה, אני עושה כמה דברים פשוטים. קיבצתי לכם רשימה קצרה שמציעה לכם הצצה קצת אחרת, ותאפשר לכם לגלות תרבות כמו שלא תקראו עליה בשום מקום.

סופרמרקט

לרני ולי יש מנהג קבוע, כשאנחנו מגיעות למקום חדש. אנחנו תמיד נכנס בהתרגשות לסופרמרקט המקומי, נשוטט בין המעברים, נציץ במדפים. נעבור ממחלקת הקפה למחלקת השוקולד, למחלקת הסבונים, נציץ במקררי החלב, מקררי הירקות הקפואים, נסרוק את המוצרים המוצעים לנו ממש ליד הקופה.

רני תבדוק את מדפי ההגיינה הנשית. אני אחפש את המוצרים נגד יתושים..כל אחת ותחומי העניין שלה 😊.

אנחנו אוהבות גם את חנויות הנוחות, ובמיוחד את 7-11, ששם כל סניף הוא תחנת מחקר בפני עצמה בשבילנו.

בפיליפינים מצאתי מדבקות מדליקות נגד יתושים שלא מצאתי בשום מקום אחר. במונגוליה דגמנו עשרות סוגי מלפפונים חמוצים, כאמור. בסין הכל הכל פשוט אחר ומרתק. ותאילנד היא גן עדן של seven eleven.

בכל יעד ולא משנה אם נחתתם בברצלונה או במילאנו או בניו יורק. אני ממליצה לכם להכנס לסופרמרקט וללמוד דרכו. מה אפשר למצוא, מה אי אפשר למצוא. איזה סוגים של שוקולד מציעים שם? איזה סוגי גבינה? מה לגבי מדפי הלחם? למשל, אנחנו עכשיו במיינמאר ובסופרמרקט כאן יש רק פינה אחת קטנה עם לחם פשוט וזהו. גם מדפי השוקולד לא כאלה מרשימים אבל אלה שכן נמצאים, נמכרים במחיר הרבה יותר נמוך ממקומות אחרים. פשוט כי במיינמאר לא אוכלים לחם. או שוקולד 😊. אז מה כן?

לכו גם למחלקת הקוסמטיקה, כדי להתעדכן על איזה רגשי נחיתות נשיים עובדים הכי הרבה באותה מדינה…זה מאוד מעניין!

נסו את מחלקת החטיפים, מחלקת התבלינים ואפילו מדפי השמן יכולים לספר הרבה על המקום ומנהגיו.

טלויזיה

באופן כללי אני לא בעד טלויזיה. אבל דווקא כשאנחנו לא בבית שלנו, בתרבות המוכרת לנו, טלויזיה היא דרך נהדרת ללמוד המון על התרבות.

החל מתכניות החדשות, דרך התכניות המקומיות, והסדרות הבילנאומיות וכלה בפרסומות.

בנפאל למשל מצנזרים כל מילה גסה בכל הערוצים. נסו לשמוע שיר ב- MTV 😊. בנוסף, הם מביאים את הכבלים מהודו, וכך כל תכנית מתחילה למעשה רבע שעה מאוחר יותר ממה שהגיוני. למשל, שמונה ורבע, או רבע לעשר. כזה.

בוייטנאם אין פרסומות בכלל. במיינמאר מצנזרים כל סצינה שחוצה את גבולות השמרנות הקיצונית, וכך סרטים אמריקאיים באורך מלא מקוצצים לסרטונים באורך 45 דקות… בתאילנד חובבים אופרות סבון הודיות דווקא, שמדובבות לתאילנדית.

בהודו שוטפים לך את המוח עם פרסומות לקרמים שמלבינים לך את העור.

נסו לצפות בטלויזיה. נסו לבדוק אם תוכלו לזהות מיהם הכוכבים המקומיים, מהם הנושאים המטרידים את התושבים המקומיים, באיזה שפות ומאיזה מדינות מביאים את הכבלים, איזה מוסיקה היא פופולארית ועוד..

שלטי החוצות

שימו לב גם לשלטי החוצות והפרסומות ברחוב. מה מאפיין אישה יפה? גבר נאה? מה מנסים למכור שם? ואיך? מהן החברות השולטות על ענף הפרסום (זה נשמע מורכב אבל למעשה זה ממש לא..מדובר בדרך כלל בחברות התקשורת והסלולאר, וחברות מזון כמו נסטלה ודומיה..)? מה זה יכול לספר לכם על המקום?

סלון יופי

אחד מהתחביבים שלי ושל רני זה להתנסות בקוסמטיקה המקומית ובעיקר ללכת ולהתנסות פיזית בסלון יופי מקומי. לצורך העניין אני מקריבה את הגבות שלי ורני מקריבה את בית השחי שלה ושתינו, נחושות וחדורות מטרה, ניגשות באומץ לסלון היופי הקרוב למקום מגורינו ומבקשות לבדוק מהן השיטות המקובלות לסידור גבות ולבית שחי כאן.

בוייטנאם מצאנו בקושי נשות מקצוע שמסוגלות לבצע את הפעולות הרצויות. בפיליפינים מצאנו רק אחת שעושה גבות בלי לגלח אותן (מה הקטע??). ואשת המקצוע הכי נהדרת שמצאנו היתה בנפאל. אנחנו לא מפספסות אותה. היא הראשונה שאנחנו רואות כשאנחנו מגיעות והאחרונה שאנחנו רואות לפני שאנחנו עוזבות. גבות (הכי יפות שעשו לי!) ב- 30 רופי (0.2 דולר).

נשים עם סקרנות או עם חוש גילוי חזק במיוחד מוזמנות להתנסות בחוויית הקוסמטיקה המקומית. זה הימור, אמנם, אבל חוויה שתזכר לכל החיים 😊.

בר מקומי

בר אמיתי מקומי, זה שיש בו שולחן סנוקר ומסך טלויזיה פתוח על כדורגל או WWE או תצוגת אופנה או פורנו. שמוכר בירות מקומיות וחטיפים מקומיים ומנקז אליו מגוון צבעוני מבני המקום.

הגברים שבמשפחה בודאי יוכלו לגלות המון על התרבות מבילוי שכזה. והנשים…ובכן. השיחות שיעברו עליכן יהיו שוות זהב. ויעלו לכן רק כמה כוסות של בירה מקומית.

שיטוט ברחובות

הכניסו לתכנון שלכם יום אחד לפחות של שוטטות ברחובות. אני ממליצה לעשות את זה כמה שיותר מוקדם. בכל יעד חדש אליו אתם מגיעים. זה מאפשר אריינטאציה מיידית, נותן לכם בדיוק מה יש ומה קורה בשטח. מלמד המון על המקום ותוך שעה-שעתיים עוזר להבין מי נגד מי. וגם מעלה הרבה שאלות קטנות שבכלל לא חשבתם לשאול.

גני שעשועים ופארקים שכונתיים

לכו לשחק קצת עם הילדים המקומיים ולקשקש עם ההורים שלהם בגינה השכונתית 😊.

חנות כלי בית

תחת ביקור בגלריות עיצוב מתוחכמות, חפשו את חנויות כלי הבית הפשוטות. אפשר ללמוד המון מהן! למשל, בלאדאק מוכרים בחנויות האלה המון המון טרמוסים בגדלים שונים. וגם דגלי תפילה. בהודו תמצאו כוסות וכלי נירוסטה למכביר, וכאן במיינמאר יש חנויות שלמות של סלי במבוק, קערות במבוק מטאטאי קש ומחצלות יפהפיות.

איפה אני עכשיו: בפיליפינים. כמה זמן כבר: חמישה ימים

**תגידו איך אתם מרגישים עם מגלשות מים?

נחתנו בסינגפור ביום ראשון בערב. זאת הפעם השניה שאנחנו כאן. אני שומרת על זה קצר ומתוק, כי סינגפור היא ממש הרבה מעל לתקציב שלי.

אבל כשזה רק ליומיים וחצי, וכשאני מגיעה מיעד זול וממשיכה משם ליעד זול- זה פשוט כיף. מין הבלחה לעולם המערבי. שהילדים ילמדו גם איך לחיות בעולם שבו מזמינים מונית בנימוס בלחיצת כפתור 🙂 (בניגוד לדרך המקובלת עליהם שהיא באמצעות נפנופי ידיים וצעקות באמצע הרחוב..). 

הפעם גם הצלחתי לעשות את הביקור לזול מאוד. ואני רוצה לספר לכם בדיוק מה עשיתי אבל קודם כל בואו נחגוג יומולדת. 

גלי שלי הפכה החודש בת 10. את התאריך המקורי היא ציינה עם אבא בכיף ובפינוקים לרוב. אבל אני כבר מזמן הבטחתי לה יומולדת בסינגפור אז החלטנו שאת החגיגות איתי נציין כשנגיע לשם.

לפני שנתיים, כשביקרנו כאן בפעם הראשונה, גלי פשוט נשבתה. היא התאהבה במקום הזה, ובאקוואריומים שלו. בתוך יום וחצי הלכנו פעמיים ברצף לאקוואריום שבמדינת הכיף בסינגפור והיא לא הפסיקה לדבר על זה. מאז היא חלמה לחזור.

הפעם, כמתנת יומולדת, חזרנו לאי סנטוסה, שבו מתרכזים פארקי השעשועים העצומים (יוניברסל סטודיוס ועוד הרבה) והעברנו את היום בפארק המים המקסים של המקום. כשגלי ואני יצאנו לשעתיים של שחיה עם דולפינים.

חלום חייה. לפגוש מקרוב דולפין. וזה מה שהיא קיבלה. ליטפנו, חיבקנו, שחינו, רקדנו ונישקנו דולפינים והילדה היתה בעננים. לי, אישית, יש בעיה מוסרית עם עניין החזקת בעלי חיים למטרות בידור, אבל החלטתי (אחרי התייעצות עם הרבה חברות חכמות ממני) שכמו שאני נותנת לילדים לעשות את הבחירה שלהם עם אכילת בשר כן או לא (אני צמחונית, אבל הילדים אוכלים בשר על פי רצונם), כך אני גם צריכה לאפשר לילדה את הבחירה שלה. הנער המתבגר שלי הביע התנגדות (ולא הצטרף לדולפינים) אבל ידע גם לשמוח בשבילה ולא פגע בשמחתה. 

מתחם הדולפינים שנקרא “אי הדולפינים” בתוך פארק המים (adventure cove water park) בסינגפור מבוסס על שיטת ההתנדבות- כלומר הדולפינים שוהים בו על פי רצונם, ולא מחוייבים להשתתף בפעילות, אלא אם הם רוצים. המאמנים קוראים להם להשתתף, ומי שמעוניין- פשוט בא. 

את המשך היום בילינו בפארק המים בכיף אדיר. יש שם למשל מגלשה שהיא כמו רכבת הרים, אבל במתכונת מים. יש בריכת גלים, מגלשות חושך, מגלשות דאון-היל. 

הנה האתר של פארק המים.

את היום השני והאחרון שלנו בסינגפור העברנו כמובן באקוואריום החביב על גלי, היא היתה מאושרת. יש בסינגפור כמה אקוואריומים, אנחנו הלכנו ל- s.e.a. world. (אם תציצו כאן בצד ימין בחלון של אינסטאגראם תוכלו לראות וידאו קצר של הילדה מנשקת מדוזות מרוב אושר..).

מכיוון שגלי היתה מאוד נרגשת להגיע לסינגפור, זה הביא אותה לחיפושי מידע וקריאה מרובה על המקום, על הדברים שיש לעשות שם, העלויות. היא עשתה רשימות וסיכומים ולמדה הרבה על חיי הים ועל סינגפור. אני, כמובן, לא התערבתי ובשקט בשקט בירכתי על הזכות לראות אותה מעשירה את עצמה בעצמה :-). 

עכשיו אני רוצה לכתוב לכם קצת על סידורי הלינה שלנו בסינגפור. מי שעוקב אחרי מכיר היטב את הפוסט הזה. זה בגלל שאני מזכירה לכם אותו מדי פעם, כי יש בו שיטה מצויינת לחסוך הרבה כסף. אז אם עדיין לא יצא לכם להתעמק בו- עכשיו כדאי לכם עוד יותר, כי הרווח על כל הזמנה עלה ל-35$. והחופש הגדול/החגים הם במרחק מתאים בול.

אז זה בדיוק מה שעשיתי. כדי להפוך את השהיה שלי בסינגפור לזולה ותואמת את התקציב שלי, הלכתי ישר ל-airbnb, בדקתי כמה כסף יש לי שם (תכלס זה כסף שלא עשיתי כלום בשבילו, הוא פשוט מצטבר לו שם באופן עצמאי..) וחיפשתי מקום לינה בסינגפור. על הדירה שהזמנתי, בעלות מקורית של 115$ ללילה (ועוד תוספות של ניקיון ומיסים ולא יודעת מה עוד הם דוחפים לשם), ועבור שלושה לילות יצא משהו כמו 400$, אבל אני שילמתי 37$. 

תהליך ההזמנה היה פשוט ביותר, בכלל לא הייתי צריכה אפילו לציין שיש לי כסף בחשבון, הם פשוט חישבו את הכל אוטומטית ונתנו לי את המחיר לתשלום אחרי כל השיקלולים.

הדירה היתה פשוט מדהימה. שלושה חדרי שינה, כולם ממוזגים, שני חדרי אמבטיה בעיצוב יוקרתי (מקלחת גשם!) עם מגבות נקיות וסבונים וכו’, מטבח מאובזר לחלוטין, סלון וספריית ספרים, מרפסות (עם שולחן וכסאות), פינת אוכל, טלויזיה ענקית, ווייפיי, מכונת כביסה לשימושינו, ואפילו בריכת שחיה של המתחם.

12$ ללילה.

את הקניות של האוכל עשינו בסופר שבשכונה והאמת שהייתי מופתעת מהמחירים- אכלנו את רוב הארוחות שלנו בבית, והוצאתי על הכל ביחד משהו כמו 80$ סינגפורי בסך הכל (בערך 60$).

שמחתי על החוויה הזאת כי היא נתנה לנו גם הצצה קטנה לחיי המקומיים בסינגפור, עם המנעולים הדיגיטאליים שלהם, המעליות האוטומטיות שלהם, הברזים החשמליים, הגדרות, השערים והשומרים. נסענו באוטובוסים רגילים, פגשנו ושוחחנו עם תושבי המקום, וגילינו, למשל, שבסינגפור יש תושבים מהרבה מקומות בעולם. וזה היה מאוד נחמד :-). הבנות תרגלו קצת את ההינדי שלהן. ממש קיבוץ גלויות. 

הכי קשה היה להתרגל לזה שהווייפיי נעול תמיד עם ססמא. כי בוייטנאם היה ווייפיי פתוח וחופשי. 

אחרי יומיים וחצי יצאנו בטיסת לואו קוסט לפיליפינים. נחתנו ביום רביעי, הישר אל זרועותיה של הסבתא שלנו כאן, אישה מקסימה שאותה הכרנו בביקור הקודם שלנו בפיליפינים לפני שנתיים. היא באה לאסוף אותנו משדה התעופה. היה מפגש מרגש של חיבוקים ושמחה גדולה.

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש כשנכנסנו לאוטו שלה, על חלונותיו הפתוחים והרוח החמה הנושבת דרכם, הצפצופים, הלחות, הטוקטוקים והבלאגן ברחוב היתה “פווווו, סוף סוף מדינת עולם שלישי. איזה הקלה”. יומיים וחצי בסינגפור לגמרי הספיקו לי. תנו לי בלאגן, לחות, מוסיקה ברחוב. תנו לי להתמקח על המחיר של המונית, תנו לי קפה קר בחצי דולר, תנו לי לקפוץ על טרייסיקל (טוקטוק) מקרטע, לחצות את הכביש איפה שבא לי, לענות “שלום” לכל הזרים ברחוב שמברכים אותי סתם ככה. כן. ככה אני אוהבת.

משהו קטן:

ישראלים מקבלים ויזה לחודש חינם בסינגפור, ישירות בשדה התעופה. ויזה לפיליפינים לישראלים היא ארוכה משאר המדינות. אנחנו מקבלים 59 יום, חינם, ישירות בשדה התעופה. הקפידו שתהיה עליכם הוכחה לכרטיס יציאה מהפיליפינים, כי הם יבקשו אותה. 

כמה שילמתי השבוע:

טוב סיפרתי לכם על הלינה.

טיסה מסינגפור לפיליפינים עלתה לי 120$ לכרטיס (כולל 25 ק”ג מטען לכל נוסע), עם חברת tigerair. היתה חוויה נהדרת, למרות שלא היו מסכים ולא אוכל. הצטיידנו מראש ולא נרשמו תלונות מכיוון הילדים.

שאלה ששאלו אותי השבוע:

לאיזה מקומות אני ממליצה לנסוע עם הילדים בחופש הגדול?

שלושת היעדים המומלצים שלי לחופש הגדול 2016 הם:

–פיליפינים– למשפחות שיש זמן, יותר משבועיים. (דברו איתי לפני כן, יש מקומות מומלצים יותר ופחות, על פי העונה, וגם כדי לשריין את הבית על החוף).

–צפון הודו– אזור מנאלי ואשישט, ספיטי, לאדאק (פחות טוב לדאראמסאללה כי היא מאוד גשומה בעונה הזאת).

–מונגוליה– למשפחות הרפתקניות עם תקציב סביר- ללא ספק ה-יעד המדהים, לחוויה באמת בלתי נשכחת. והנה עוד לינק עם הרבה תמונות.

אתם כמובן, כמו תמיד, מוזמנים לפנות אלי ולהתייעץ. קחו בחשבון ששיחת ייעוץ עולה 100$-150$ (השיחה היא ללא הגבלת זמן, ואני שולחת אחריה מייל עם הרבה טיפים, המלצות, מידע חשוב, דרכים לצמצום ניכר בעלויות ועוד בהתאם ליעדים ולתקציב שלכם. כך שזו ההשקעה היחידה שתצטרכו לעשות למען הטיול שגם תחסוך לכם זמן וגם תחסוך לכם כסף).

מבחינה מקצועית:

הייתי עסוקה בימי הולדת ובמעברים. השתדלתי לענות למיילים, אבל בעיקר עסקתי בקידום האתר שלי באנגלית. אני עובדת מאוד חזק על זה. 

זוכרים שאני ממליצה לכל מי שאוהב לטייל לפתוח בלוג? אז נכון לעכשיו יש לי אפשרות לקבל 3 לקוחות חדשים. זה אומר שאני עושה להם כמעט את כל העבודה. והם מרוויחים את הכסף. מכירים מישהו שזה יכול לעניין אותו? 

תנו לו את המייל שלי.