לפני שבועיים נסענו להתאוורר קצת בנהר. את יותם (14) רשמתי לסדנת קייקים בנהר ואנחנו הבנות פשוט קפצנו על ההזדמנות לכייף בשמש הנפאלית.

בחצי הדרך בין פוקרה לקטמנדו יש כמה פינות חמד שיושבות על גדת נהר הטריסולי היפהפה. הנהר גדול ושוצף, גם בעונות יבשות יותר של השנה והוא נחשב למרכז של נופש לאוהבי המים- קייקיסטים וחובבי ראפטינג.

מיקומו האסטרטגי והגישה הנוחה אליו הופכים את החוויה לנעימה במיוחד. לא צריך להתאמץ, לא צריך להתארגן יותר מדי. פשוט תופסים אוטובוס (תיירים/מקומי/מיני ואן) ויורדים באחת מהנקודות.

את הסדנא בחרו להעביר בפישלינג- אחת מהנקודות המרכזיות לאורך הטריסולי. נקודות נעימות אחרות הן צ’אראונדי ו’רויאל ביץ’ (חוף מסודר יותר עם מלון, בריכה, בונגלוס על המים ופעילויות נהר מהנות).

שלוש שעות נסיעה מפוקרה, ירדנו מהאוטובוס, הורדנו את התיקים והאוהל לחוף, הקמנו אוהל, שתינו צ’אי, התרעננו ומיד החלפנו ל’מצב נהר’.

אנחנו מכירים שם כבר ויודעים איפה בדיוק הצ’אי הכי טעים, איפה האוכל הכי טעים, ממי מבקשים עצים למדורה. אנחנו מכירים את המשפחות שגרות בסמוך לחוף ונהנים להעביר יחד איתם כמה ימים.

למעלה על הכביש מתנהל לו שוק ירקות קטן והפעם אנחנו מבקרים בשיא עונת המלפפונים והקלמנטינות. איזה כיף!

למטה בנהר מתנהלת הסדנא. המדריכים מקסימים וסבלניים ומקצועניים.

יותם מתרגל בקייקים ואנחנו הבנות מתרגלות כיף חיים   🙂

משתכשכות בנהר, משחקות בחול ובבוץ, מתחממות על הסלעים. מדי פעם שותים צ’אי, אוכלים פירות. לקראת ערב עולים להעביר את הזמן עם המשפחות המארחות. אוכלים משהו חם, משחקים קלפים או משחקים נפאליים.

בלילה יושבים ליד המדורה עד שהעיניים נעצמות, והולכים לישון.

שלושה ימים של שקט על הנהר.

לוקחת את בת ה-11 לזומבה. ההיכל עמוק, רחב ועגול. מהחלון רואים את האגם היפהפה של פוקרה. המדריכה מתניעה את המוסיקה ואני נשאבת אל הקצב ומתמסרת לגוף.

אנחנו שתי המערביות היחידות. אנחנו וקבוצה של נשים נפאליות. הן מגיעות בתלבושת המסורתית שלהן, ומחליפות לבגדי ריקוד לפני שהשיעור מתחיל.

אני מקפצת שם עם כל הנפאליות האלה ולא יכולה להפסיק להתפעל. המדריכה לא מוותרת להן, כאילו שהיא בכלל לא מכירה את התרבות הנפאלית. את הנשים השקטות, הצנועות, העדינות. היא מזמבבת אותן עם כריסטינה אגילרה, בתנועות אגן בוטות, בנפנופי חזה אה-לה ביונסה.

וזה מדהים אותי. לפגוש אותן בחשכת ההיכל הנשי הזה, מביאות אליו מסודות גופן שכל כך מוסתר ומתחסד תמיד. 

אין כאן השוואה, אין תיקוני תנוחות. כל אחת עם עצמה. תעשי בערך, תעשי קצת אחרת. הכל בסדר. העיקר שתהני, שתשחררי קצת. תעלי על הבמה אם בא לך, למה לא. והנה אישה אחת, מבוגרת ממני עם בטן ענקית ורגלייםדקות, קופצת לבמה ורוקדת, סיבובי אגן והכל ואני אחריה.

ואני כל כך נהנית. הזומבה עצמה זה אחלה אבל המפגש. עם הפנימה של הנשים המסתוריות האלה, עם החופש שלהן, השחרור, העצמאות שיוצאת כאן כל כך חזק.זה מפעים ומרגש אותי נורא.

אני וקבוצת נשים שלא חוו אהבה אמיתית מעולם. ואולי כן, בסתר, בסוד. ואולי למדו לאהוב את ההוא שנבחר להן לבעל, מבלי להכיר אותו תחילה. ואולי למדו לשכב בשקט ולתת לו לעשות מה שבא לו. ואולי לא. אולי למדולהנות ולהתענג גם. אהבה בנפאל היא מסתורית כל כך. 

ואני, שבאה לזומבה הזאת רק כדי לשחרר קצת את מפלצות האהבה שבי, לחזק את גופי ואת נפשי השבורה הכואבת אחרי השבר של סיום נישואי. לקחת שעה של ‘לשכוח מהכל’.

וכולנו ביחד מסובבות את האגן שלנו, מרטיטות ישבן, מנענעות חזה מעלה מטה. כל אחת וגופה וכל שעבר עליו מאז ומעולם.

פוקרה, נפאל

דוקא התכוונתי לצאת קצת לטייל החודש אבל בכל פעם שעמדנו לצאת מזג האויר התחרבש וביטלנו ברגע האחרון. בתחילת החודש נסענו לקטמנדו כדי להפרד מחברים שחזרו לארץ. אכלנו במסעדות ועשינו שופינג- בכל זאת אנחנו ב’עיר הגדולה’..

השגרה הנעימה של בצפר, חברים, עבודה, הליכות לגדת האגם תובלה בכל מיני מסיבות יומולדת והזמנות לארוחות בוקר, צהריים, ערב..

הזמנו חברים קנדיים (וכשני אומרת חברים קנדיים אני מתכוונת לאישה בת 65 שהיא נזירה בודהיסטית מצחיקה והבן שלה, שהוא כבאי) לארוחה ישראלית אמיתית אצל תקווה ושנטי. הם מאוד התלהבו מחומוס.

בעל המלון שלי החליט להתחתן, אז חגגנו שלושה ימים ושלושה לילות. בהתחלה אצלה בבית, אחר כך אצלנו. פגשנו את האישה החדשה, הבנות שאלו אותה את כל השאלות בעולם, התאפרו איתה לקראת כל טקס ושאפו נשיות עגולה ואמיצה. אכלנו אכלנו אכלנו ורקדנו גם.

בעיקרון אחרי בצפר הילדים מתפזרים לחברים ולכל מיני עניינים ואני לא רואה אותם בכלל. אז קבעתי עם הבנות אחה”צ אחד שהוא שלי. הלכנו לטיול על האגם, התנדנדנו על ערסלים, הלכנו לשתות שוקו שייק במסעדה. פגשנו שם חברים וגם שתי תיירות גרמניות. אחת מהן עושה עבודת דוקטורט על נשים שאמאניות. שמענו סיפורים מרתקים. ועוד שוקו שייק אחד.

וגם לקחתי את הקטנה ליום כיף רק שתינו. אכלנו במסעדה יקרה, עשינו קצת שופינג, טיילנו.

פינקתי את עצמי במסאז’ יפאני.

חברה שלנו ילדה ונסענו לבקר אותה בבית חולים ממשלתי. לקחתי איתי רק את הגדולה מבין השתיים. עבורה החוויה היתה קצת מוזרה אבל לא יותר מזה. עבורי זה היה מטלטל יותר. וגם מאוד מעניין. בכל מקרה- זה לגמרי שונה מבית חולים או מחלקת יולדות שאי פעם ראיתי..

אה…וגם יותם יצא לצנוח מעל ההימלאיה.

כמה זה עלה לי:

תשלום למלון- 28000

תשלום למסעדה של המלון- (החודש אכלנו יותר בחוץ ופחות בבית)- 4000

אוכל-27000

הנסיעה לקטמנדו (כולל תחבורה, מלון, מסעדות ושופינג)- 9000

יום כיף עם הקטנה- 1500

מסאג’ יפני- (מדובר ב’שלם כמה שבא לך’. היא באה אלי הביתה ונתנה לי מסאג’ של שעתיים-)1500

קוסמטיקאית- (למה להתעסק עם הגבות שלי אם יש כאן אחת שיודעת הרבה יותר ממני איך לעשות את זה)- 50 לגבות. הלכתי פעמיים = 100

הצניחה של יותם- בעקרון צניחה כזאת עולה 60-80 דולר. אבל אנחנו לא שילמנו. (ככה זה כשיש חברים שהם מדריכי צניחה ויש להם יום חופש..)

קניות של נשנושים, מוצרי הגיינה וכאלה- 5000

החודש גם הצלחנו לקלקל שני מטענים בשתי תאונות מצערות ולא קשורות אחת לשניה- אחד של הטאבלט ואחד של הסמארט פון.- 2600 (כולל הטוסטוס ששכרתי כד למצוא חנות שמתעסקת עם כאלה).

כביסה- 3000

תקשורת- 1000

בצפר- 8000

בסה”כ- 91700 רופי. אבל בטח שכחתי כמה דברים אז אני מעגלת ל-95000 שהם 4012.שקל.

חזרה לבלוג

הדרך המקשרת בין שתי הערים המרכזיות של נפאל טומנת בחובה הרבה הרבה דברים. ברי המזל יכולים לבלות כמה שעות בצפיה דרך החלון בנוף עוצר נשימה של נהר כחול מלמטה, פרחים בשלל צבעים באמצע ולמעלה רכס ההימלאיה הבוהק. הכביש הישן מתפתל לעתים על קצו של צוק. בין טרסות אורז, הרים, ג’ונגלים, כפרים ציוריים ונהר הטריסולי היפהפה. למי שזו פגישתו הראשונה עם המזרח הנסיעה עלולה להיות מפחידה לעתים, הנהגים במזרח הם לא כמו שאנחנו רגילים וחוקי התעבורה הלא כתובים כוללים הרבה צפצופים (כדי להתריע נהגים אחרים כשהאוטובוס נכנס לסיבוב מסוכן וכדי לבקש מהנהג לפניך לעקוף אותו), והרבה מהירות.

ועדיין, הדרך הזאת היא סוג של כרטיס כניסה לנפאל, בזכותה אפשר לקבל את נפאל ‘על קצה המזלג’ קצת ובעדינות ולא הייתי מוותרת עליה.

אמצעי התחבורה העיקריים הם:

• טיסה– טיסות מקומיות מקשרות בין שתי הערים. יש 25-30 טיסות ביום, מומלץ להזמין מקום מראש. הטיסה אורכת 25-30 דקות. מי שקצר בזמן מוזמן לטוס. אבל כל אלה שלא- דוקא לא הייתי ממליצה על הדרך הזאת. מחירים: תלוי בעונה, 90$-110$.
• אוטובוס תיירים (פירוט בהמשך)- בכל יום יוצאים עשרות אוטובוסים כאלה משתי הערים. רצוי להזמין מקומות מראש בסוכנויות הטיולים. משך הנסיעה כ-7 שעות. יציאה בשבע/שבע וחצי בבוקר. מחירים- תלוי בעונה, בין 450-600 רופי למושב.
• מיקרו ואן- מיניבוס חמוד עם מספר מושבים מועט. נקרא בפי כל ‘מייקרו’ (maicro). הוא מהיר יותר ונחשב מסוכן יותר מאוטובוס. הם יוצאים לאורך כל היום עד אחר הצהריים. אין צורך להזמין כרטיס מראש אבל שווה לברר עד איזה שעה הם יוצאים. משך הנסיעה- כ-5-6 שעות. מחירים- 400-500 רופי למושב.
• אוטובוס מקומי- האופציה הזולה אך האיטית ביותר. אין צורך בכרטיסים מראש. הם יוצאים מספר רב של פעמים ביום ועוצרים בהרבה תחנות בדרך. משך הנסיעה- 8-10 שעות. מחירים:400-500 רופי.
• 20$ tourist bus– אוטובוס תיירים יוקרתי עם מיזוג. מיים מינראליים וארוחת צהריים כלולים במחיר.
• שימו לב שבנפאל משלמים עבור הכיסא כך שאם אחד הילדים יושב עליכם אתם לא משלמים עליו.

נפאל עם ילדים- 19 טיפים לנסיעה באוטובוס תיירים מקטמנדו לפוקרה או להיפך..

1. רוב האוטובוסים הם ברמה טובה, למרות שקיימים הבדלים בין חברה אחת לשניה. שווה לברר על האוטובוס קצת לפני שמזמינים כרטיס.
2. כשאתם ניגשים להזמין כרטיסים ודאו שכל המושבים נמצאים ביחד. רצוי לא לקחת מושבים אחוריים כי חלק מהנסיעה היא קופצנית למדי. אבל זה לא נורא.
3. בקשו מושבים ב- river side זהו הצד של הנסיעה עם הנוף היפה יותר.
4. אחרי התשלום תקבלו קבלה עם שם החברה המפעילה את האוטובוס והשם הנפאלי של תחנת האוטובוסים. אין צורך לזכור את השם, כל נהגי המוניות יודעים איפה זה ה-‘טוריסט בס סטיישן’. כן חשוב לזכור את שם החברה המפעילה.
5. אתם תתבקשו להגיע לתחנה חצי שעה לפני היציאה. סמכו עליהם ותגיעו באמת חצי שעה קודם. הם יודעים למה.
6. המחיר המקובל למונית מאיזור התיירות של שתי הערים ועד לתחנת האוטובוס עומד על 150-200 רופי. אורך הנסיעה- לא יותר מ-10-15 דקות.
7. כשתגיעו עם המונית לתחנת האוטובוסים תראו שיירה של אוטובוסים (בקטמנדו) או רחבה מלאה אוטובוסים (בפוקרה). עליכם לחפש את האוטובוס הנושא את שם החברה ממנה רכשתם כרטיסים. נהג המונית יעזור לכם.
8. כשתמצאו את האוטובוס שלכם תפגשו בכרטיסן יעיל שיפנה אתכם למקומות שלכם וישלח אתכם להעמיס את התיקים בתא המטען.
9. רוב הכרטיסנים לא אוהבים להכניס תיקים גדולים לתוך האוטובוס והם יבקשו מכם לשים את רוב הציוד בתא המטען
10. לכן מומלץ לקחת איתכם שני תיקים קטנים לתוך האוטובוס ואת כל השאר לתא המטען.
11. האוטובוסים, למרבה ההפתעה, יוצאים פחות או יותר בזמן.
12. כשיוצאים מקטמנדו, האוטובוס עוצר לתדלוק אחרי עשר דקות נסיעה. זה הזמן לקחת את הילדים לפיפי או לקנות חטיפים בדקה האחרונה. רק תוודאו מראש שיש לכם מספיק זמן.
13. העצירה הבאה עלולה להיות אחרי שעתיים.
14. למרות שהנהגים הנפאלים בדרך כלל נחמדים ואם תבקשו לעצור לפיפי הם ישתדלו להתחשב. רק אל תצפו שהם באמת יעצרו במקום מסודר. שפת הכביש נראית להם מקום לגיטימי לחלוטין.
15. חוץ מפיפי יש שתי עצירות גדולות- ארוחת בוקר וארוחת צהריים.
16. לעתים קרובות הנסיעה אורכת יותר מהצפוי. תאונות דרכים, שביתות ומחסומים משטרתיים הם גורמי העיכוב העיקריים. קחו את זה בחשבון. זה יכול לקחת ה-ר-ב-ה זמן. (לי פעם לקח למעלה מ-13 שעות להגיע..)
17. לכן תמיד קחו איתכם צידה לדרך למקרה חרום- בקבוק מיים, פירות או לחם או משהו. אם האוטובוס נתקע בפקק למשך כמה שעות זה עלול לקרות ממש באמצע הכביש, בלי חנויות או כפר בסביבה.
18. אוכל:

• מעט מאוד חנויות נפתחות בשעות הבוקר המוקדמות. זה קצת גבולי.. לכן מי שלא רוצה לקחת סיכון עדיף להכין את הצידה ערב קודם
• בתחנות האוטובוס תוכלו למצוא צ’אי ומאפים וחטיפים במחיר מופקע.
• בעצירות האוכל יש מגוון נחמד- מאורז ואטריות ועד סנדוויצ’ים וחטיפים.
• שתיה ממותקת- עדיף לקנות מיץ בבקבוק שניתן לסגור מאשר בקרטונים שישפריצו על הילדים בכל פעם שהאוטובוס יבלום (והכל מנסיון אישי :-))..

19. תחנה סופית: התחנה הסופית בקטמנדו נמצאת קרוב יחסית לטאמל ואפשר ללכת ברגל. בפוקרה אפשר אמנם ללכת ברגל אבל המרחק גדול יותר ועדיף לקחת מונית. מחיר המונית ל’לייק סייד’ הוא כ-200 רופי.

נסיעה במייקרו ואן :  

• המייקרו הוא חוויה שונה.
• הוא פחות ‘תיירותי’ מהאוטובוס..
• הוא יוצא כמעט לאורך כל שעות היום
• הוא נוסע מהר יותר ועושה פחות עצירות בדרך
• אבל הן בהחלט מספיקות
• האוירה במייקרו קצת יותר חברית ולכן כשצריך משהו (פיפי, אוכל) הנהג נענה בהתאם.
• הוא יותר צפוף מאוטובוס
• הרבה יותר צפוף
• כדי לתפוס מייקרו יש להגיע לתחנת האוטובוסים המקומיים. גם בתיירותיים אפשר למצוא לפעמים.
• בעלי קיבה רגישה מקבלים שקיות על חשבון הבית.
• נשבעת.
• העצירות שלו הן במקומות מקומיים יותר, לכן קיים סיכוי שהאוכל יהיה חריף.
• אבל הצ’אי נפלא..
• תחנה סופית-לרוב, בתחנת האוטובוסים המקומיים. משם יש לקחת מונית למרכזי התיירות.

שתי הערות אחרונות:

1. ניתן גם לשכור מונית או ג’יפ או ואן פרטי. זה כמובן יעלה יותר. היתרונות הגדולים הוא שאתם מחליטים מתי לצאת ואתם מחליטים איפה וכמה עצירות עושים בדרך.
2. אפשר לשבור את הנסיעה ולעשות אותה ביומיים או יותר. לאורך הדרך יש הרבה מקומות מקסימים ששווה לעצור ולהעביר בהם כמה שעות או אפילו כמה ימים. במקרה כזה האוטובוסים הם אותם אוטובוסים רק שמבקשים מהם לעצור בדרך (והעלות, כמובן, משתנה בהתאם). וכשצריכים להמשיך בדרך מבקשים מהמקומיים לעצור עבורכם אוטובוס תיירים או ואן. זה מאוד מקובל.

פיבי עומדת בחנות תכשיטים. היא מדדה כמעט את כל התכשיטים בחנות. המוכר עומד מולה, מהצד השני של הדלפק. היא שואלת אותו: ‘מה אתה יכול להציע לי ב-10$?’ הוא מכניס יד לכיס, מוציא שטרות של כסף ואומר- ‘אני יכול להציע לך את שני השטרות האלה, חמישה דולר כל אחד’. פיבי אומרת: ‘אני אתן לך דולר עבורם’.

כל ישראלי שהיה במזרח יכול לספר על חצי ורבע מחיר שהוא הצליח להשיג עבור שרוואל סגלגל אחרי התמקחות לתפארת. זה חלק מהמורשת.

או שמא לא?

הרשו לי להציע את החלופה המעודנת. הדרך בה אני משיגה מחירים נמוכים בלי לעצבן אף אחד.

אל תרוצו לקנות מיד כשאתם מגיעים למקום חדש. תגיעו, תתמקמו. קחו את הזמן לעבור במתחם החנויות מספר פעמים. בעברכם הביטו על המוכרים, ברכו לשלום. אם אתם נכנסים לחנות, בדקו את הדברים אבל אל תקנו. כשהם שואלים מאיפה אתם- אל תהיו מגעילים, תענו יפה, תחייכו, ותשאלו מה הם חושבים על זה. תצחקו איתם, תנו להם התייחסות אנושית, וקחו את הזמן עד שהם כבר מכירים אתכם ונותנים לכם חיוך בסגנון אישי. אתם יכולים להתחיל בשיחה, לבקש ייעוץ מהם כתושבי המקום או להתעניין בעבודתם. כשאתם נכנסים לחנות המוכרים לא מכירים אתכם. הם לא יודעים מי אתם והם מחליטים על המחיר לפי ההתרשמות הראשונית שלהם מכם. לכן כאשר יוצרים יחסים אישיים יותר, המחיר משתנה בהתאם. במהרה תגלו שחלק מהם מאוד נחמדים ויהיו שאפילו יציעו לכם לשתות איתם תה. קיים אפילו שמץ סיכוי שהם באמת ימצאו חן בעיניכם..

אם התיידדתם עם מוכר מסויים ובכל זאת הוא הפגיז במחיר, או שאין לכם זמן להשקיע במערכת יחסים, אתם מוזמנים לשמוע מה יש לנאבה ראג’ להגיד. נאבה ראג’ הוא הבעלים של חנות ‘adventure’, החנות לציוד טרקים האלמותית בפוקרה, בה המחירים הם תמיד הכי נמוכים.

בקיצור נמרץ, מה שנאבה מציע הוא כאשר אתם נכנסים לחנות, אחרי שאתם מברכים בנימוס לשלום, תגידו שאתם עושים סקר שוק בנוגע למוצר מסוים. תבקשו מהמוכר הצעת מחיר ותמשיכו הלאה. אחרי סקר שוק, בו המוכרים ידעו מראש שההצעה הטובה ביותר היא שתזכה- אתם יכולים לחזור לחנות עם ההצעה הזולה ביותר ולקנות את המוצר. ככה קונים בזול בלי להתמקח.