או: ארבעה חודשים עליזים, בתקציב הכי נמוך שאי פעם הגעתי אליו.
לא שאני עושה עם עצמי איזו תחרות או משהו. פשוט..טוב. רגע אני אתחיל בהתחלה.
יצאנו מנפאל באמצע דצמבר באוטובוס לילה לדלהי. זו נסיעה של בערך 28 שעות. מדלהי לקחנו רכבת לילה (אקספרס!) כל הדרך דרומה עד גואה. 26 שעות.
רכבות זה כיף, בסך הכל די נהננו. מחלקים גם אוכל ואפילו קיבלנו גלידה לקינוח :-).
זו היתה הפעם הראשונה שלנו בגואה. די פסלתי אותה כל השנים כי היא כל כך תיירותית וזה פחות מעניין אותי. אבל חבר אמר לי ‘בואי כבר’ אז יאללה. באתי.
שכרנו דירה ענקית, מרחק 15 דקות מהחוף ומהסצינה המרכזית. לכל אחד היה חדר, היה לנו מטבח מאובזר, סלון וחדרי שירותים. בהתחלה חלקנו את הדירה עם המשפחה הלאדאקית שאצלה אנחנו גרים כשאנחנו בצפון הודו, חוויה מיוחדת במינה כי זו היתה הפעם הראשונה שהם רואים חוף או נכנסים לים. הבנות מאוד נהנו ולמעשה היו בחגיגה אחת גדולה.
חגגנו גם את כריסמס ואת הסילבסטר. החוף כולו הפך למופע זיקוקים מרהיב.
בסך הכל נשארנו חודשיים בגואה. לי היה קצת מורכב כל העניין הזה. קודם כל אכן היתה אווירה תיירותית מדי, פחות מדי גישה לתרבות המקומית וזה היה לי חסר. הרגשתי מאוד מבוזבזת. יותם יצא עם חברים וחרש את דרום הודו ברכבות, אוטובוסים וגם ברגל, בטרקים בהרים. אחר כך יצא לקורס מתקדם לטאי צ’י בגוקרנה. ככה שאת יותם בקושי ראיתי.
רני ניצלה את התקופה הזאת כדי לעבוד, ושמרה על ילדי המשפחות הישראליות שמתגוררות בגואה, הוציאה את ההורים לחופש :-). ככה שרני היתה עסוקה. (היא עושה את זה בכל מקום אליו אנחנו מגיעים. וזה ממש כיף לכל הצדדים).
גלי, לעומת זאת, חטפה אבעבועות רוח. אז שלושה שבועות היינו שתינו כמעט במצור בבית. חיכיתי איתה עד שעברו כל השלפוחיות כדי לצאת לחוף ולשחות שוב במים.
מעבר לכל אלה, עבורי גואה היתה תקופה משוגעת. קצת יותר מדי מסיבות והוללות. פגשתי כמה חברים ותיקים והכרתי כמה חדשים, למשל עוד אם חד הורית ובתה הצעירה, וכל אלה ביחד שמרו לי על לו”ז מסיבות צפוף ומרוכז. מדי פעם גנבתי שקיעות שקטות לבד או עם גלי. שחיה מרעננת בים. ובכל הזדמנות לקחתי את גלי והיינו רוכבות על הטוסטוס וחוקרות את האזור. גילינו כל מיני דרכים נסתרות, ג’ונגלים, חופים מבודדים, טווסי בר, קופים והרבה יופי. ראינו דולפינים מקרוב. טיפסנו על סלעים מלאים בסרטנים ואכלנו הרבה סלט קצוץ קטן שחתכנו שתינו בכיף במטבח שלנו.
היינו הולכות לראות את אמני האש מג’נגלים על החוף, ויצאנו לשמוע כל מיני הופעות חיות של להקות בצבעים ובגוונים שונים. היה ממש מעניין מהבחינה הזאת. ולפעמים, כשהיה חשק, יצאנו שתינו בלילה רק כדי להביט בגלים הנוצצים וזוהרים באור הירח (הפלנקטון זוהר במים של גואה, בצבעי ירוק, כחול ולבן, כשאור הירח פוגש בו. מחזה מרהיב ומרגש).
בתוך כל אלה שלחתי את רני לבד לביקור של שבועיים בישראל. היא טסה לשם כדי לפגוש את חברתה הטובה, שבכלל גרה בארה”ב והגיעה גם היא לביקור בארץ. פגישה שכזאת באמצע הדרך. (טסתי איתה מגואה למומבאי, חיכיתי איתה עד הלילה, העליתי אותה לטיסה, חטפתי שעתיים שינה במלון של שדה התעופה, וחזרתי לבד בטיסה לגואה).
מגואה יצאנו גלי יותם ואני ברכבת לילה לקוצ’י. ובאותו יום בלילה עלינו על טיסה לבנגקוק.
בבנגקוק שכרתי דירה דרך Airbnb. הילדים עברו קצת לחזקת אבא שהגיע לביקור (והביא איתו את רני בחזרה על הדרך) ועשה להם מליון כיף. אני ניצלתי את הזמן כדי לעבוד בלי הפסקה.
בית מלון נחמד ולא יקר בבנגקוק תמצאו כאן.
אחרי שבועיים בבנגקוק ירדנו באוטובוס לילה כל הדרך עד לקופנגן (זו נסיעה משולבת של אוטובוס ואחריו עוד מעבורת). תוך כדי הנסיעה, בשלוש לפנות בוקר, כתבתי תשובות לראיון מאיזה אתר באנגליה :-). פגשנו שם משפחה צרפתיה שגם הם מסתובבים בעולם כמונו, ואנחנו נוהגים להפגש פעם או פעמיים בשנה בכל מיני מקומות. יש להם ילדה בגיל של גלי ושתיהן עשו ממש כיף חיים על החוף. הם נוהגים להעביר כמה חודשים בשנה במלון מגניב בקופנגן, והפעם הציעו לנו להצטרף אליהם.
אני נהניתי בעיקר מהאוכל התאילנדי המדהים. דווקא בגלל שהמקום מכיל אוכלוסיה מערבית דומיננטית, היתה הבנה גדולה בכל הקשור ל’צמחונים’ ויכולתי באמת לטעום כל מיני מאכלים בגרסתם הצמחונית. זה היה נחמד.
שקלנו להאריך את הויזה שלנו בתאילנד אבל תאילנד לא זולה. והתקציב שלי לאחרונה מאוד מוגבל. שקלנו להמשיך לוייטנאם, ואפילו חברת נסיעות הציעה לי תשלום מלא עבור הביקור שלי, בתמורה לפרסום בבלוג, אבל אני לא נוהגת ככה (אני מפרסמת בתשלום, אבל אף פעם לא לוקחת ‘מתנות’ בתמורה) וביטלתי את זה, בלב כבד. אחרי שבועיים בקופנגן ועוד כמה ימים מגניבים בבנגקוק (שבהם גם התראיינו, רני ואני, לתכנית של איילה חסון), לקחנו טיסה בחזרה להודו. נחתנו בדלהי ובאותו יום עלינו על אוטובוס (15 שעות, אם הכל בסדר, והכל לא היה בסדר..) לואשישט.
נוף ההימלאיה עשה לי טוב. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לכאן בעונת האביב והיה ממש נפלא לחוות את מזג האויר הקיצוני במלא עוצמתו. יום אחד היה קר וגשום, בלילה ירד שלג, ובבוקר היה שמשי וחם. היו ימים חמים, יפים קפואים, קצת שלג וקצת באמצע. נהננו מהמעיינות החמים ומהמפלים ופגשנו חברים שלא פגשנו הרבה זמן.
קיבלתי קצת זמן איכות, שיחות ארוכות ועמוקות על כוס יין תפוחים, ומרגוע לגוף ולנפש.
אה, וגם חגגנו לגלי יומולדת 12. בגלל שהשנה היא שנה קשה נפשית עבור כולנו, בשל מותה של אמי, החלטתי שאת התאריך נציין בחיק המשפחה הקטנה, בלי הרבה מסיבות, שלא מרגישות נכון עכשיו. את המסיבה העיקרית נעשה לה שבוע-שבועיים אחר כך, כשנגיע בחזרה לנפאל.
אני יודעת שגיל 12 מסמן את תחילתה של הנשיות. ודוקא בגלל זה, רציתי לציין עבורה עוד קצת את הילדות. יהיה לה עוד מלא זמן מעכשיו להפוך לאישה. אז רציתי לתת לה עוד כמה רגעים של ‘ילדות’. אני חושבת שקל לי יותר בהרבה מובנים, דווקא בגלל שאני לא כבולה למוסכמות חברתיות או ל’טרנדים’. וגם היא לא.
אז עשינו לה משחק של ‘חפש את המטמון’ בכל רחבי הכפר הקטן, על סימטאותיו :-). החבאנו לה פתקים בכל מיני מקומות, וגם שלחנו אותה לאסוף פתקים וסוכריות מכל מיני אנשים שמכירים אותה מאז שהיא ילדה קטנה. הדודים מהמכולת, מנהלי מסעדות, אנשי המקדש, ועוד… זה היה נחמד, כולם שיתפו פעולה, בירכו אותה, ולפעמים גם השאירו מתנה משלהם. סיימנו את המסלול על ההר למעלה במפל של מי שלגים קרירים, וכל אחד מאיתנו שלח לה ברכה אמיתית.
כן. קטן. ופשוט. ויחד עם זאת, אני חושבת שהמשמעות של גיל 12 בכל זאת קיבלה את המקום הראוי לה. לא חושבת שצריך להיות בהכרח קשר בין המשמעות העמוקה, לבין גודל המסיבה :-).
אני כן מתכננת לקחת אותה לטיול אמא-בת, משהו הארד קור.
נשארנו עוד כמה ימים בואשישט (סה”כ כמעט חודש) ויצאנו שוב באוטובוס לילה לדלהי. משם המשכנו באוטובוס נוסף, 32 שעות, כל הדרך עד לנפאל.
האוטובוס מתחיל בדלהי המאובקת, וממשיך עד לגבול בין הודו לנפאל (תלוי בנהג, לפעמים חוצים דרך סונאלי, ולפעמים דרך מומבאסה), משם ממשיכים בנפאל, דרך שמורת הטבע בארדיה (Bardiya) שהיא שמורת הטבע הגדולה והפראית ביותר של נפאל. והפעם קיבלנו במחיר של כרטיס אוטובוס גם מתנה יקרת ערך. באמצע הלילה, האוטובוס האט וגלי ואני ראינו במרחק ממש קצר מאתנו טיגריס, שישב על הכביש, וכשראה את האוטובוס מתקרב, צעד בחזרה אל תוך הג’ונגל באיטיות. הכביש מתפתל בתוך ג’ונגל, חוצה גשרים מקסימים ונותן הצצה לנהר יפהפה. לפעמים רואים גם פילים, וצבאים.
יצאנו בשבע בבוקר מהמלון בדלהי. והגענו למלון בפוקרה, ארבעה חודשים אחרי שעזבנו אותה, בשלוש אחה”צ יום אחר כך. בשבילי זה לגמרי הספיק. התקלחתי, אכלתי ונכנסתי למיטה.
אבל הילדים התעופפו להם כמו נפצים ברחבי פוקרה. זה היה ממש מדהים, איך אחרי הנסיעה המוטרפת הזאת עוד היה להם כוח לפרוץ החוצה ולהגיד שלום לכל החברים שחיכו להם כאן.
לקראת ערב יצאתי מהמיטה, פתחתי את החלון והבטתי באורות הצבעוניים המשתקפים במימי האגם וברחוב המוכר והאהוב כל כך. וחשבתי על זה שאולי אני לגמרי טועה. טי. אס אליוט כתב פעם שלונדון היא הבית שלו כי היא עושה אותו שמח. ואני כל הזמן אומרת שאנחנו נוודים חסרי בית. אבל בעצם…אולי זה לא שאין לנו בית. להיפך. הרבה מקומות הם הבית שלנו. ואולי, בגלל שאני כבר רגילה לתפיסות המקובעות עליהן גדלתי, אולי בגלל זה לי קשה יותר. ודווקא בגלל שהילדים לא ממש מכירים תבניות, להם קל יותר להרגיש בית בהרבה מקומות. כאילו עבורם זה לא כל כך מורכב ומסובך כמו שזה עבורי.
ארבעה חודשים, שלוש מדינות, צפון (או מרכז) ודרום מכל מדינה. תשע נסיעות לילה ארוכות שהעניקו לנו הרפתקאות ליליות הזויות וגם טיגריס אחד.
עוד ראיון שעשיתי, מתישהו תוך כדי, לאתר של נשים ולייף סטייל בחו”ל – שם נשאלתי מה היעד שאני הכי ממליצה לנשים שרוצות לצאת, כמוני..
דף פייסבוק חדש:
יחפה– לא לבעלי לב חלש. דף שבו אני מפרסמת בדרך כלל אחרי יותר מכוס יין אחת.
אתם מוזמנים להצטרף. וגם כמובן להוריד את האיבוק החדש שלי- ‘לטייל עם ילדים’. שיהפוך כל חופשה משפחתית שתצאו אליה למשהו הרבה יותר מגניב ממה שכולם עושים, ולזכרון משפחתי ואישי חזק.
♥ יש לכם ערב פנוי? הצטרפו אלי למפגש זום.
