סין היא יעד שהדעות עליו חלוקות. בעיקר כשחושבים על טיול לסין עם ילדים, אם תשאלו מסביב תקבלו יותר מדיעה אחת. לפני שנסעתי לשם קבלתי מבול מבלבל של מידע, שנע בין ‘אל תסעי בשום אופן’ לבין ‘אחותי היתה שם עם ארבעה ילדים ונהנתה נורא’.

סיפרו לי שאי אפשר למצוא שם לחם. סיפרו שהסינים לא יודעים מילה אחת באנגלית, ואפילו הדרך בה הם סופרים עד עשר היא שונה ממה שאנחנו מכירים. סיפרו לי שיש להם מין לחמניות ממולאות בשעועית ירוקה ומתוקה ושזה מעדן. ושהם אוכלים זנבות של חזירים. אמרו שהנופים מהממים אבל האנשים לא נחמדים. אמרו שהדרום סבבה. אמרו שהצפון סבבה. זוג אחד שפגשתי בגסטהאוס בפוקרה השאיר לי שיחון עברי-סיני ומתוך דאגה כנה המליץ לי בכלל לא לנסוע. בקיצור…

התלבטתי בין סין לבין הודו. אבל בהודו כבר הייתי (שלוש פעמים) והכרטיסים לסין היו ממש זולים והייתי חייבת לברוח מהמונסון המהביל בנפאל ובמילא התכוונתי להגיע למונגוליה וסין היא ממש בדרך…אז שאני אוותר?

לא. אז נסעתי.

ופחדתי נורא. לבד עם שלושה ילדים בארץ שלא מדברים בה מילה אחת באנגלית. שאוכלים שם זנבות של חזיר. אמאל’ה.

נחתנו בצ’נגדו (Chengdu). שם העברנו שבועיים כולל ביקור במרכז גידול דובי פנדה וטיול של חמישה ימים לעמק ג’יוזהאי (Jiuzhai valley) וביקור בשתי שמורות הטבע: Jiuzhaigou ו- Huanglong. טיול שהיה מרהיב ביופיו ואפשר גם מפגש עם אוכלוסיה טיבטית מרתקת ואחרת לגמרי מכל מה שפגשנו בסין. מצ’נגדו המשכנו במסע של כמה ימים עד לבייג’ינג. מסע שכלל אוטובוסים ורכבות מסוגים שונים.

התחלנו את המסע בשיאן (x’ian), עיר שפסגת התיירות שלה היא אוסף פסלי חיילי הטראקוטה המדהים.

משם המשכנו לפינג יאו (ping yao) עיירה עתיקה שהשתמרה באופן נדיר. בילינו שם כמה ימים מהלכים בין הסמטאות העתיקות, ישנים בגסטהאוס שפעם פעם היה בית סיני מסורתי, עם חצר פנימית קסומה ופיתוחי עץ מרהיבים שכיסו את כל המעטה החיצוני של המבנה.
העיירה מוקפת בחומה וטומנת בחובה הרבה מבנים מעניינים בעלי ערך היסטורי ותרבותי רב. היה מעניין מאוד לטייל ברחובות ולהכנס למקדשים עתיקים, בתי תה, ארמונות. חצרות בסגנון סיני, דלתות עץ כבדות וגבוהות.
האוכל היה שונה מסגנון האוכל שפגשנו עד כה. ועדיין חריף באותה מידה.
התאהבנו בעיירה הקטנה והציורית הזאת והחלטנו להשאר בה יותר משתכננו, ולוותר על תחנות אחרות בדרך לבייג’ינג.

וכך מצאנו את עצמנו יום שמשי אחד, מתנתקים מהתחושה של לפני מליון שנה ונזרקים הישר אל שנות האלפיים בנסיעה ברכבת אקספרס מדליקה שהגיעה תוך שעות ספורות אל בייג’ינג.
הרגיש כמעט כמו טיסה.

בבייג’ינג היו לנו שלושה ימים. טיפסנו על החומה, כמובן. הטיפוס היה בתחושות מעורבות. כיוון שסיפור החומה הוא לא סיפור קל. הרבה אנשים מתו בתוך כדי הבניה שלה, ונקברו בין אבניה. ומזג האויר היה לח וחם. וכמובן אלפי התיירים שבאו יחד איתנו לטפס לא ממש הוסיפו לחוויה.

הלכנו לבקר בעיר האסורה אבל אחרי שלוש שעות בתור, בחום ובשמש החלטנו לוותר ולהסתפק במבט מבחוץ.
השתתפנו בטקס תה מסורתי, מה שהיה מאוד נעים ומלמד (וגם טעים).
הצטלמנו עם ‘הקן’.

האוכל המקומי בבייג’ינג היה טעים יותר מכל מקום אחר שביקרנו בו בסין. בצ’נגדו למשל כמעט נמנענו מאוכל מקומי והסתפקנו באלטרנטיבות מערביות יותר- בהתחלה סטארבאקס ופיצה האט ואחר כך גילינו דוכן סושי קטן, זול ומעולה ואכלנו שם כמעט כל הזמן (וצחקנו על זה שבסין אנחנו אוכלים סושי :-)). למעשה רק בבייג’ינג הצלחנו למצוא מטעמים שהם גם סיניים וגם טעימים מאוד.

אחרי שלושה ימים לקחנו אוטובוס שינה, 17 שעות עד לעיירת הגבול ארנהוט. כולם אומרים שהיא חסרת חן ומשעממת אבל אני דווקא אהבתי אותה.

ובתום חודש שלם של סין, חצינו את הגבול למונגוליה, לחוויה, שכלל לא ידענו אז, אבל תהיה אחת מהמדהימות של חיינו.

מה היה כיף:
-הסינים הפתיעו לטובה ולמעשה רוב המקומיים שפגשנו היו נחמדים בצורה יוצאת דופן. אפילו אם הם לא הבינו מילה ממה שאמרנו.
-הביקור בשמורות הטבע היה גולת הכותרת. מדובר ביצירת אמנות שכולה מעשה ידי הטבע. מדהים ומרהיב כמו שרק הטבע יודע לעשות.
-מרכז הפנדות בצ’נגדו היה נחמד, ולראות את הפנדות מנהלות את חייהן, ואת הגורים משחקים ומשתוללים היה חוויה מרגשת.
-הרכבת המהירה היתה חוויה כיפית.
-העיירה הקטנה פינג יאו היתה ממתק נעים ושלו.

מה היה פחות כיף:
-האוכל. ללא ספק לא הסתדרנו איתו כמעט בכלל.
-בעיות התקשורת גורמות לכל דבר להרגיש קשה וכבד..אפילו בבתי המלון בבייג’ינג, מקום בו היית מצפה לקצת אנגלית- לא יכלו לעזור לי כשביקשתי הסבר איך להגיע ל’חומה הגדולה’.
-וכך גם כל ההזמנות של הכרטיסים לתחבורה הציבורית. אילולא התחברנו עם תושבים מקומיים וחביבים לא היינו מצליחים אפילו לקנות כרטיסי רכבת או אוטובוס או בכלל להבין לאן הם נוסעים ואיפה הם עוצרים ומתי צריך להחליף ומתי צריך לרדת..
-בערים הגדולות יש מודרניזציה גדולה. זה נחמד- יש בסין הכל, הכל ענק, הכל מרהיב. אבל כדי למצוא פינות קצת יותר ‘סיניות’ צריך להתאמץ.
-בכל זאת, בצ’נגדו, למשל, יש כמה גנים נחמדים שכיף להתהלך בהם, לשבת בבתי התה ולצפות בתושבים המקומיים משחקים במשחקים הסיניים שכולם מורידים עכשיו לטלפונים..

מקורות ששווה לבדוק:
שמורת הטבע שהיא אתר מורשת עולמית של אונסקו וגם שייכת לתכנית הביוספירה:

http://www.jiuzhai.com/language/english/index.html

לפני כמה ימים ישבתי במסעדה המקומית הקטנה בה אני תמיד יושבת. שתיתי צ’אי וניסיתי, באמת שניסיתי לעבוד.
השולחן ניצב על שפת המדרכה ואני יכולה לעשות קולות של עובדת ובמקביל לצפות בעוברים ושבים (הרבה יותר מעניין). ויש לי אפילו תירוץ- זה המקום עם האינטרנט הכי טוב מבין ארבעת שולחנות המסעדה.

שלושה ילדים מאובקים ומוזנחים נעצרו לידי. ילדה אחת גדולה קצת, ועוד שניים קטנים יותר. אחד מהם ממש קטן. וממש מאובק. הם נעצו בי מבטים ולא אמרו מילה. הם מבינים שהם לא צריכים לומר דבר. שאני מבינה לבד.

בדרך כלל אני נותנת לילדים כאלה ממה שיש לי. אם יש לי לחם או ביצה או עוגיות או משהו. אבל הפעם היה לי רק צ’אי. ותמיד כשמגיעות העיניים הקטנות והמוזנחות האלה ליד השולחן שלי, איכשהו הצ’אי נראה לי כמו ארוחת שחיתות. כמו חיי מותרות ונהנתנות לגמרי מוגזמת..

הפעם משהו בעיניים שלהם הרגיש לי חזק יותר מבדרך כלל. ואז עלה לי רעיון. אמרתי להם בנפאלית קלוקלת- חכו רגע.
התקשרתי לבתי בת ה-11. היא ישבה עם חברים במסעדה אחרת, במורד הרחוב, לא רחוק ממני. אמרתי לה- אני שולחת אליך שלושה ילדים רעבים. קחי אותם לחנות הפירות וקני להם פירות טריים.
אחר כך ביקשתי ממנה, דוברת הנפאלית הקטנה שלי, שתסביר להם בטלפון שיבואו אליה.
ושלחתי אותם.

כמה דקות אחר כך הגיע טלפון ממנה. היא קנתה להם פירות ויוגורט. הכל בסדר.

וכך שבתי לעבודה הרצינית שעשיתי (כלומר- לצפות בעוברים ושבים).

ואחרי שכבר שכחתי מהילדים ומהפירות ומהעיניים שלהם- הם חלפו על פני שוב.
שלושה ילדים מאובקים. אחת גדולה ועוד שניים קטנים יותר. לבד.
וחייכו אלי. וסימנו בידיהם הקטנות ‘תודה’. והמשיכו הלאה.

בימים שלאחר מכן הם עברו מול השולחן שלי עוד מספר פעמים. ובכל פעם הם חייכו והמבט שקיבלתי מהם היה אחר מאותו מבט ראשון שאף אחד לא צריך להסביר.

וזה גרם לי לחשוב. הנה, שלושה ילדי רחוב, שהחיים נראים להם אחרת לגמרי מהחיים של ילדים אחרים, ואין לדעת אם יש להם אבא או אמא או מישהו, ובכל זאת- הם מקסימים ומחונכים. לא חוטפים, לא גונבים, לא בחוצפה, לא בהתנהגות חסרת כבוד.
ברוך. בהוקרת תודה. בהערכה. בשקט. בשמחה.

ואם ילדים יכולים לגדול לבדם, ולנהוג כלפי העולם כמו שהם נוהגים כלפיו, אז למה אנחנו מתעקשים להתערב להם כל הזמן? הנה, הם יכולים לגמרי לבד. לגדול להיות אנשי פלא אפילו בתנאי מחסור כל כך איומים. למה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב? שאם לא נתעקש עם הילדים שלנו שלא יאכלו עם הידיים, אז הם יהפכו להיות חיות פרא חסרות נימוס שמביישות אותנו בארוחות משפחתיות, ובעיקר- בארוחות שאותן אנחנו חולקים עם מלכת אנגליה?
ואולי ילדים מוזנחים הם דוקא אלה שיש להם כל כך הרבה, עד שהם כלל לא מבינים את המילה ‘תודה’. ואולי אלה ילדים שההורים שלהם עסוקים כל הזמן רק ב’חיצוני’, במראית העין, ילדים שלומדים שמה שחשוב הוא מה שאחרים חושבים עליך וכמה לייקים קיבלת. ילדים שגדלים להעריץ דמויות מגולפות, חד מימדיות (חוץ מגודל החזה..שהוא לגמרי תלת מימדי..) שמופיעות להם על המסך. ילדים של ריטלין-כי-המערכת-לא-קולטת-שהיא-הבעיה, ילדים שמרוב שאנחנו מתערבים להם בחיים ומרוב שאנחנו יודעים טוב יותר ומרוב שאנחנו לא סומכים עליהם, לא נותנים להם לבד, בלי טיפה אחת של קרדיט, מרוב כל אלה פשוט התייאשו?

ילדים מוזנחים…לא יודעת כבר מה זה אומר.

אין לי ספק שהילדים האלה, המוזנחים לכאורה, נתנו לי הרבה יותר משנתתי להם.
ובכל מקרה, בכל פעם שאני רואה אותם, מתרחב לי הלב ומתחמם. ואני זאת שמוקירה להם תודה.

חזרה לבלוג

“אני אדם זקן וידעתי בעיות וקשיים רבים, אבל רוב רובם לא התרחשו מעולם” מארק טווין

מזג האויר– ללא ספק העיקרון החשוב ביותר לדעתי. לא להתפשר על מזג האויר. בדקו היטב מה מזג האויר ביעד הנבחר. מהי העונה, האם היא מתאפיינת בימי שמש ארוכים, מהי כמות המשקעים הממוצעת בחודשי הטיול, טמפרטורה, מה מצב הים (אם בחרתם חוף)- האם הוא רדוד, האם יש זרמים מסוכנים באותה עונה. מה מצב הרוח? האם צפויים טייפונים או משהו דומה? מהם אחוזי הלחות?

מה כתבו טיילים ששהו שם בתקופה בה אתם מתכוונים לטייל?

תופעות לוואי של מזג האויר- יתושים, עלוקות, עובש, מפולות והצפות, מים עכורים ומלוכלכים, שריפות (שגם יוצרות אויר מעושן..למשל בצפון תאילנד בחודשים מסויימים).

ויזה– מהם תנאי השהות ביעד? כמה זמן ניתן לטייל בו כתייר? מה העלות? האם הילדים צריכים לשלם גם? האם יש צורך להסדיר את הויזה מראש? האם ניתן לקבל ישירות בשדה התעופה? ואם כן- האם צריך להכין דבר מה מראש (תמונות פספורט, דולרים)? האם ניתן להסדיר את ענייני הויזה באמצעות האינטרנט? האם על הדרכון לעמוד בדרישות מסויימות (לפחות חצי שנה תוקף, מינימום שלושה דפים ריקים, תמונה שבה רואים את האוזניים והשיניים וכו’)

מקומות מסויימים בעולם נותנים לישראלים ויזה בחינם לתקופה מסויימת (אירופה, פיליפינים למשל). מקומות אחרים גובים סכומים גבוהים (נפאל, הודו למשל).

קיימים גם מקומות בהם נגבה ‘מס תיירים’ מיוחד בעבור כל יום של שהיה במקום (מאוריציוס למשל).

האם ועד כמה ניתן להאריך את הויזה? במה זה כרוך?

מחלות/ שירותים רפואיים– האם נפוצות מחלות מסוכנות ביעד אליו אתם מתכננים לטייל עם הילדים? מהן דרכי ההדבקה? האם הן נפוצות לאורך כל השנה או רק בעונות מסויימות? ואולי רק בגבהים מסויימים (יש יתושים נושאי מחלות למשל שאינם חיים באיזורים הגבוהים מ-2000 מ’)? ואולי רק במקווי מים מסויימים? האם ניתן לקבל חיסון נגדן?

מהי איכות השירותים הרפואיים? עד כמה הם נגישים? איכות התרופות?

אל תתייאשו ואל תוותרו בקלות. כמעט לכל בעיה יש פתרון אם באמת מנסים למצוא אותו. אל תחליטו מראש. אם קיים מקום בעולם אליו תמיד חלמתם להגיע. אם קיימת ארץ שתמיד קיוויתם לטייל אליה עם הילדים, לחוות ביחד איתם ולהתרגש ולראות את העיניים שלהם בולעות הכל בסקרנות- סעו.

חפשו דרך להגיע, אפילו אם נראה שהיא לא קיימת. חפשו בעברית.

אחר כך חפשו באנגלית.

ואם עדיין לא מצאתם- העזרו בגוגל טרנסלייט וחפשו בשפות אחרות. חפשו בפורומים, בבלוגים, באתרי טיולים. מישהו בודאי כבר מצא את הדרך. כל שנותר לכם הוא למצוא אותו. או לסלול אותה בעצמכם.

וכשחצינו את דלת בית המלון בקטמנדו ידעתי שזהו. עשינו זאת. 28 שעות של מסע בין מטוסים ושדות תעופה, מזוודות, עמדות בטחון, טפסים, ויזות ואפילו מקלחת אחת. והייתי כל כך גאה בילדים ובעצמי..

נכון שכאשר מטיילים, וחוצים גבולות- יבשתיים, אויריים, ימיים יש תחושה שהגבולות היחידים שיש להתייחס אליהם כוללים בתוכם עמדה של מחלקת ההגירה וזהו.

אבל הפעם אני לא מתכוונת לזה בכלל.

הפעם אני מדברת על גבולות מסוג אחר, כאלה שהמילה ‘ויזה’ כלל לא קשורה אליהם. אלה הם הגבולות הפנימיים, הרגשיים, הנפשיים והפיזיים של כל אחד. והם משמעותיים לא פחות.

לפני המסע האחרון לקטמנדו הייתי בלחץ נוראי. כמה ימים של מתח בלתי פוסק, של אריזות ופרידות וחרדה מהמצפה לי. באמת שלא ידעתי איך אני הולכת לעשות את זה. איך, איך, אצלח מסע שמתחיל בארץ, ממשיך בעמאן, משם טיסה לדלהי, שם עלי לחכות (בלי ויזה) 12 שעות לטיסה לקטמנדו. ואני אחת. עם שלושה ילדים. ידעתי שזה ייקח למעלה מ-24 שעות. ידעתי שלא אוכל כמעט לישון. ידעתי שאין לי ויזה להודו ויש סיכוי שיעשו לי שם בלאגן. וידעתי שאני אחראית לא רק עלי אלא על עוד שלוש נפשות שתלויות בי.

מסביבי נזרקו משפטים בסגנון של “יהיה בסדר אל תדאגי” והם רק הרגיזו אותי עוד יותר. ברור שאתם יכולים לומר ש’יהיה בסדר’, אתם הרי לא צריכים לעבור את זה.

עכשיו, אחרי למעלה משנתיים שאנחנו מסתובבים בעולם אני יכולה לומר בודאות שאחד הפרמטרים המשמעותיים ביותר שיש להתחשב בהם הוא בדיוק זה: דעו את גבולותיכם הרגשיים, הפיזיים, הנפשיים. בארץ זרה, עם חוקים משלה ושפה משלה ותרבות שונה אל תעמיסו על עצמכם יותר משאתם מסוגלים. אף פעם.

♦ עשו עבודת הכנה יסודית לפני שאתם מחליטים סופית על היעד. בדקו מזג אויר, מחלות שיש להזהר מהן, גישה לטיפול רפואי, גובה ביחס לפנ הים (כן כן), תברואה ובמיוחד איכות המים.

♦ בדקו רמת בטחון אישי- עד כמה אפשר להסתובב שם ברחוב בלי שיחטפו לכם את התיק או יטרידו אתכם בדרכים אחרות..

♦ עד כמה אפשר לסמוך על נהגי המוניות/התחבורה ציבורית הרווחת במקום..

♦ מה האחוז של דוברי האנגלית במקום?

♦ שאלו אנשים שכבר ביקרו שם. גם שאלות מפגרות. אל תתביישו.

♦ הזמינו מקום במלון מוכר ומסודר ללילה-שניים הראשונים. כך תגיעו רגועים, ותוכלו להתרשם מהמקום מתוך ‘בסיס בטוח’. יהיה לכם גם מענה אמין לשאלות.

♦ החזיקו מספרי טלפון לשעת חרום. ואם אתם מכירים מישהו שהגיס של האחיין של הסבתא שלו חי שם- צרו איתו קשר לפני שאתם מגיעים ושמרו את מספר הטלפון שלו נגיש. לפחות עד שתתאקלמו.

♦ גמישות. זו מילת המפתח. שמרו על גמישות. רגשית. פיזית. מחשבתית. אל תלחצו אם דברים לא מסתדרים בדיוק כמו שתכננתם. חכו רגע. תנשמו. ותבדקו את האופציות הטובות ביותר. לרוב לא מדובר בקטסטרופה, אלא רק מהמורה בדרך שצריך לעבור אותה.

♦ אני לא יכולה להדגיש זאת יותר: ג-מ-י-ש-ו-ת. זה המפתח.

♦ תתייחסו לכל דבר שקורה כאל חוויה. קחו את זה בצעדים קטנים. ותשתדלו גם להינות.

♦ ועדיין- אל תכניסו את עצמכם למצבים שמאתגרים ומערערים את תחושת הבטחון האישי שלכם. אל תסעו לכפרים מרוחקים אם זה מפחיד אתכם. אל תטפסו לגבהים אם אתם לא סומכים על עצמכם שתצליחו להתמודד גם עם התקלות בדרך. אל תכניסו את עצמכם לפינות של חוסר הבטחון שלכם.

דעו את עצמכם, שמרו על היכולות והחוזקות שלכם קרוב ללבכם וקבלו את החולשות והחרדות שלכם כחלק מהחבילה. הכירו היטב את הנקודות האלה. הן הגבולות שלכם.

חזרה לבלוג

קבלת הפנים של הטייל הממוצע הנוחת לו בדלהי, מוכן וערוך נפשית לקבל את הודו הישר לפרצוף עשויה להפתיע. השירותים בשדה התעופה מבריקים, המראות מצוחצחות, הסבון בשפע והמנקה המופקדת על האזור מסבירת פנים ואפילו ריחנית.

המלצה חמה- גשו לשירותים בשדה התעופה, התענגו על הרגע כי זו תהיה הפעם האחרונה בה תפגשו שרותים במצב כזה בכל זמן שהותכם בהודו.

אם יש משהו שאני לא חושבת שאי פעם אצליח להתרגל אליו זה הנושא הזה. והדרך שלי להתמודדות עם תחום המקלחות והשרותים, במיוחד כשמטיילים עם ילדים במזרח היא אחת: שגר ושכח. אני נכנסת, יוצאת, ומוחקת מהזכרון. זהו. עבר. נשכח. נעלם. עד הפעם הבאה.

כמה פרטים כלליים:

– צריך לעשות הפרדה בין שירותים שתפגשו בדרכים לבין השירותים שתפגשו בגסטהאוסים ובמקומות לינה. אני אתייחס בעיקר לסוג הראשון שהזכרתי. אלה שתמצאו כשתהיו בדרך לאנשהו או בטרק.

– במזרח אפשר למצוא את כל סוגי השרותים שקיימים. משרותים מערביים מצוחצחים (לפעמים אפילו יספרו לכם על זה בשלט מחוץ למקום בו הם קיימים) דרך שירותי בול פגיעה ועד…אתם באמת לא רוצים לדעת.

– מצד שני גם בארץ השירותים הציבוריים לא תמיד מצטיינים בנקיון..

– ודוקא שרותי בול פגיעה לרוב יהיו נוחים יותר והגייניים יותר עבור ילדים.

– בשרותים במזרח אין נייר טואלט. אף פעם.

– ולא הייתי סומכת על זה שיהיה סבון. או ברז לשטוף ידיים.

– והדלת לא תמיד נסגרת כמו שצריך.

– וחדרי השירותים לעתים קרובות הם קטנים ונמוכים יותר משאר החדרים. לפעמים צריך ממש להתכופף כדי להכנס אליהם.

– לעתים קרובות לא קיימת הפרדה בין גברים לנשים

כמה טיפים:

– הכי חשוב: שמרו על גמישות. אם חייבים ללכת לשרותים פשוט הולכים. לא משנה מה התנאים לא משנה איפה לא משנה כלום. החוויה עשויה להיות לא נעימה אבל היא עוברת תוך דקות.

– תמיד תמיד תמיד תחזיקו בכיס נייר טואלט או טישו. שימו גם אצל הילדים בכיס.

– תמיד תחזיקו ג’ל לחיטוי ידיים וסבון נסיעות קטן

– באופן כללי עדיף לטייל עם נעליים בלי שרוכים. כפכפים, סנדלים, מגפיים. הכל הולך. שרוכים- כדאי להמנע. אם בכל זאת החלטתם על שרוכים- הקפידו שהם לא יגעו ברצפה בכל זמן שהותכם בחדרי השרותים. במיוחד עם הילדים.

– כנ”ל לגבי מכנסיים. מכנסי עלי-באבא (מכנסי הרמון), מכנסי דייגים, חצאיות וכו’ לא הולכים טוב עם שרותים. כשאני בדרכים אני מקפידה שהבנות ילכו רק עם מכנסיים שאין סיכוי שיגעו ברצפה בשום שלב. טייטס זה פתרון טוב.

– נשמע פנאטי, אני יודעת. אבל תאמינו לי, אתם לא רוצים למצוא את עצמכם עם ילדה ששרוך אחד מהמכנסיים שלה רטוב לגמרי אחרי שהיא יוצאת מהשרותים.

– באופן אישי אני תמיד הולכת עם הילדים, לוודא שהכל בסדר ושהדלת נסגרת כמו שצריך.

– תמיד תעדיפו לעשות בטבע על פני לעשות בשרותים.

ו- כשאני אומרת ‘טבע’ אני מתכוונת לכל מקום שהוא לא שרותים.

– אם השהות בשרותים עשויה להיות ארוכה מהרגיל (והמבין יבין) מומלץ למרוח את האזורים החשופים בחומר דוחה יתושים.

– וכשמגיעים למקום הלינה כדאי לרחוץ רגליים דבר ראשון.

מקלחות במזרח

גם כאן, מגוון המקלחות הנמצא במזרח הוא רחב ביותר. הכל תלוי בתנאי הלינה שתבחרו ובמחיר אותו תרצו לשלם. בדרך כלל המקלחות יהיו שילוב של טוש ובאקט. כלומר- יהיה טוש מלמעלה עם ברז של מים חמים וקרים, ומתחתיו ניתן יהיה למצוא שני ברזים נפרדים- אחד לקרים ואחד לחמים. ודלי.

רוב האנשים במזרח לא שמעו על וילון אמבטיה והמקלחות בדרך כלל יהיו ביחד עם השרותים. כך שאם תבחרו להתקלח באמצעות הטוש, קחו בחשבון שכל החדר יהיה רטוב. במידה ותחליטו על באקט- סביר שכל הרצפה תהיה רטובה, אבל מה שנמצא מעליה ישאר יבש.

– אל תצפו שיהיה נורא נקי.

– אל תתעצלו לחטא בעצמכם את החדר לפני השימוש

– השתמשו בכפכפים

– אל תאמינו לבעל הגסטהאוס שמספר לכם שיש מים חמים. תשדלו למצוא מישהו שכבר משתכן במקום ושאלו אותו אם באמת יש שם מים חמים

– הזרם בטוש בדרך כלל לא ממש מאפשר חפיפה טובה. לשם כך יש באקט. זה הרבה יותר נוח.

– למדו את הילדים לא להכניס את המים האלה לפה בשום מצב.

– הדוודים מתחלקים לכמה סוגים עיקריים: חשמל, שמש, ואש. הדוודים הסולאריים הם גדולים ובדרך כלל הכי נוחים לשימוש. מקומות רבים במזרח משתמשים בדוודים גם לאחסון מים קרים. כך שעלול להיות מצב שבו מים חמים דווקא יהיו, אבל מים קרים- לא.

– במידה והדוד של המים החמים קטן (במקרים של דוד חשמל) מלאו את הדלי במים בטמפרטורה נעימה למקלחת והשתמשו בו. כך תוכלו לאפשר לכל בני המשפחה להתקלח בלי לבזבז מים חמים יקרים.

– במקרים קיצוניים בהם המים עשויים להיות מלוכלכים או מזוהמים במיוחד אפשר לטפטף טיפות כלור לדלי לפני המקלחת או לשפוך מעט נוזל חיטוי (במזרח אפשר להשיג נוזל חיטוי כזה בכל מכולת. בקבוקון זכוכית זול ונוח לנשיאה. ושימושי ביותר).

– ממליצה בחום על תיקי כלי רחצה בעלי תאי רשת, שניתן לתלות. הם הצילו אותי לא פעם.

– אני משתדלת להשתמש במגבות שלי ככל הניתן. אני גם נושאת איתי מגבת פנים קטנה יותר לנוחות מירבית.

– ודוקא מגוון ומבחר הסבונים והקוסמטיקה המוצעים במזרח הם מהטובים והמפנקים ביותר שיש. אחד מהתחביבים שלי הוא להכנס לחנות קוסמטיקה ולהתמסטל מהשפע..(ומהמחיר הידידותי 🙂 ).