Tag

טיול של שנה עם ילדים

Browsing

כמה מהשאלות הכי מבלבלות בכל מה שקשור בתכנון טיול ארוך עם ילדים קשורות לתכנון התקציב. זה קצת מזכיר לי את השאלה מה קדם למה- הביצה או התרנגולת ..

האם צריך להתאים את המסלול לתקציב הקיים שלנו?

או

האם צריך להתאים את התקציב למסלול הרצוי לנו?

ואיך יודעים בכלל כמה כסף צריך לטיול הזה? והאם התקציב שיש לנו כרגע יספיק? ומה נעשה אם נתכנן מסלול לפי התקציב, אבל בשטח הדברים יראו אחרת לגמרי?

איך אפשר לדעת מראש אם התקציב שלנו יספיק?

במאמר הזה אני אנסה לתת כמה נקודות למחשבה ואולי לעזור לכל מי שהשאלות האלה עלו אצלו בשלב כלשהו של תכנון הטיול.

אבל לפני שאנחנו מתחילים לענות על השאלות אני רוצה להדגיש משהו. אין לכם שום טעם לשוטט באינטרנט ולחפש את התשובות במספרים. כי לכל משפחה יש את מאזן התקציב האישי שלה. והמאזן הזה הוא תבנית מאוד מאוד אישית ומאוד ספציפית לכל משפחה. הוא תלוי במליון גורמים קטנים שאתם כמעט לא שמים לב אליהם. מספר הילדים, גילאי הילדים, איזה בירה אתם מעדיפים לשתות, כמה מיטות אתם צריכים בחדר, אם אתם אוכלים בשר או לא, כשר או לא, אם אתם נוסעים בתחבורה ציבורית, ואם כן- האם בתחבורה של עשירים או תחבורה ציבורית מקומית, האם אתם מעדיפים שורה ראשונה לים או שאתם אוהבים את הרחובות הקטנים והפנימיים, מה יהיה היחס בין בתי מלון ובין דירות שכורות ואיפה בדיוק תלונו בכל אחד מאלה ועוד ועוד..

למעשה- לא רק שמאזן התקציב הוא שונה מאוד ממשפחה למשפחה – אלא שהמאזן המשפחתי שלכם ישתנה בין יעד ליעד ובין שבוע לשבוע. כל פעם משהו אחר יתגלה, ישתנה, יתווסף או ייגרע..

בנוסף לכל אלה – אחרי למעלה מ-12 שנים של חיים בתנועה, ועוד 10 שנים של עבודה צמודה בייעוץ וליווי משפחות מטיילות, הנסיון שלי הראה לי שאי אפשר בשום צורה להסתמך על המידע שיש באינטרנט. כי הדברים בשטח נראים אחרת לגמרי.

לכן אני מציעה לכם לא להשקיע יותר מדי אנרגיה בחיפושים או בהשוואות. תחת זאת, על מנת להשתמש בתקציב העומד לרשותכם בצורה הנכונה ביותר,  הנה כמה המלצות לדברים שכן תוכלו לעשות :

 

∴ התחילו עם יעד זול – זה הכלל הכי חשוב בעיני. ויש לזה כמה סיבות:

1 – לוקח זמן ללמוד איך לנהל תקציב תוך כדי תנועה, במיוחד כשעוברים ממקום לא ידוע אחד למקום לא ידוע אחר. לכן עדיף שאת תהליך הלמידה תעשו ביעד שבו גם הטעויות לא עולות הרבה כסף..

2 – אם תתחילו ביעדים הזולים יותר – זה יאפשר לכם לדעת בדיוק כמה תקציב נשאר לכם להמשך הטיול, גם ביעדים יקרים יותר. לעומת זאת, אם תתחילו ביעד יקר זה יכול לגרום לכך שהמשך המסלול יהיה לחוץ וידרוש פשרות תקציביות לא נעימות.

3 – זאת גם הזדמנות מצוינת ללמד את הילדים על שערי המרה, על התנהלות עם כסף ועל עצמאות. אני תמיד נתתי לילדי גישה חופשית לארנק, והם ידעו מגיל צעיר כמה עולים כל המוצרים היומיומיים שאנחנו רוכשים כמו מים, לחם, לינה, כביסה או חבילת גלישה, והיו שותפים בניהול התקציב המשפחתי.

 

∴ מעברים תמיד יעלו הרבה כסף – זה הכלל השני..

המשוואה הזאת מאוד פשוטה. ככל שהתקציב שלכם יותר מוגבל – כך כדאי לתכנן פחות מעברים. צמצמו במעברים בין יעדים מרוחקים ושמרו על מעברים קצרים, יבשתיים וקרובים אחד לשני.


♣ האם צריך להתאים את המסלול לתקציב המצוי – או – להתאים את התקציב למסלול הרצוי?

האמת היא שזאת לא שאלה של או-או, והתשובה הנכונה היא גם-וגם ?.  לפעמים צריך וחשוב להתאים את המסלול ולבחור יעדים שאינם חורגים מהתקציב הרצוי לנו. לתכנן את משך השהיה בכל מקום בהתאם לתקציב שלנו, וגם בהתאם לתקציב שאנחנו רוצים שיהיה לנו להמשך. למשל – אם נשהה בואשישט, הודו תקופה ארוכה ונוציא קצת פחות מהתקציב היומי שלנו – נוכל משם להמשיך לתאילנד לחודש ולהוציא קצת יותר מהתקציב היומי שלנו..


∴ הימים הראשונים בכל יעד תמיד יעלו לכם יותר  – קחו את זה בחשבון

כשאתם מתכוננים למעבר ליעד אחר- שימו בצד תקציב גם לימים הראשונים ביעד החדש, וקחו בחשבון שהם הולכים לעלות לכם יותר. הכניסו את כל אלה בחישוב הכללי של התקציב שלכם.

יחד עם זאת – ובדיוק בגלל הסיבה הזאת- אל תבהלו. גם אם הגעתם ליעד שאמור להיות ‘זול’ ואתם מוצאים את המחירים שם גבוהים ממה שציפיתם – חכו רגע. העלויות שלכם יתאזנו תוך כמה ימים ואין מה להבהל.

 

∴ בכל מה שקשור בתקציב לטיול לתקופה ארוכה מילת הקסם היא: איזון.

המטרה שלכם היא להגיע למצב שבו אתם מנהלים את התקציב ולא ההיפך. אתם בשליטה.

⇐ זה אומר: שאתם יודעים איך לאזן בין מקומות זולים לבין מקומות יקרים, ולאזן במשך הזמן שבו אתם שוהים בכל מקום.

⇐ זה אומר: שאתם דואים בין המעברים באלגנטיות – מארגנים את המסלול שלכם לפי מסלולי תעופה חכמים ונכונים, ואם צריך – משנים את המסלול על פי הצורך.

⇐ וזה אומר: שאתם יודעים איזה פעילויות נמצאות בטווח התקציב שלכם, ואיזה פעילויות יצטרכו לחכות.

 

∴ טיול בתקציב נמוך זו עבודה

כשאתם יוצאים עם תקציב יחסית נמוך חשוב שתבינו שזה אמנם אפשרי (בעיני כל תקציב כמעט הוא אפשרי..), אבל זה אומר שתדרשו לעבוד יותר קשה כדי לנהל אותו. כלומר – יותר עבודת רגליים בחיפוש אחר מקומות לינה טובים וזולים, יותר חיפוש ושיטוט ותחקיר באינטרנט כדי למצוא כרטיסי טיסה זולים – לפעמים זה יקח כמה ימי עבודה.. ויותר פיקוח ושימת לב להוצאות שלכם. 

זאת לא שאלה האם זה טוב או רע. זה המצב וזה מה שצריך. אל תדאגו, לצד העבודה הקשה יש גם מתנות נפלאות. למשל:


♣ טיפ – כשהתקציב שלכם מוגבל:

מצב שבו התקציב הופך להיות מוגבל לתקופה כלשהי הוא סוג של ברכה בעיני, וככה אני גם מתייחסת לזה כשזה קורה לי. זה מוציא ממני הרבה יצירתיות, הרבה תושיה, ובדרך כלל מביא לי פתרונות שלא הייתי מגיעה אליהם לולא הייתי ממש על הקצה… אל תחששו מזה כל כך.

חלק מהחוויות הכי משמעותיות שעברנו במהלך השנים האלה היו דווקא כי לא היה הרבה כסף. למדנו מזה הרבה מאוד.


למי שממשיך לעבוד: לכם קל יותר, כיוון שבמצבים בהם התקציב יוצא מאיזון תמיד אפשר לבחור מקום שבו כיף לשהות בזול, ולהגביר את תפוקת העבודה לתקופה מסויימת – עד שהעניינים מסתדרים. היו לי לפחות פעמיים במהלך השנים האחרונות שבהן עצרתי הכל, התיישבתי במקום ממש כייפי (פעם אחת בוייטנאם ופעם אחת בפיליפינים, שניהם על החוף.. ?), שתיתי חלב קוקוס קר, והכנסתי תנופה עצומה בעבודה, עד שהתאזנתי מחדש.


∴ עוד כמה טיפים קטנים לניהול תקציב:

ביטוח – שלמו על ביטוח הנסיעות מראש, לתקופה ארוכה. זה יתן לכם לא רק שקט, אלא גם יוציא את הביטוח (=הוצאה לא קטנה) מהמשוואה.

מקומי – ככל שתחיו כמו המקומיים ככה היעד שבו אתם שוהים יעלה לכם פחות. אם תבחרו ללון בשכונה מקומית – זה לא רק יהיה זול יותר, אלא גם יפתח בפניכם עולם שלם של חוויות חדשות. אכלו במסעדות מקומיות, עשו פעילויות שהמקומיים עושים, סעו בתחבורה מקומית והשתמשו בשרותים המקומיים שבשכונה.

הנה מאמר שבו כתבתי איך אפשר לטייל גם ביעדים שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם.. 🙂

FOMO – עזבו את האינטרנט ותנו למקום שאליו הגעתם לספר לכם את הסיפור שלו. לאינטרנט יש נטיה ליצור אצלנו תחושה בלתי פוסקת של “אנחנו לא רוצים לפספס שום דבר”. שחררו.

♦ הנה גם לינק לאתר שנותן עלויות טיול משוערות לכל יעד כמעט בעולם (ליחיד/לזוג) 


♣ איך מחשבים תקציב לסגנון כזה של טיול?

יש שתי דרכים.

לפי תקציב יעד: אתם יכולים לקבוע לעצמכם תקציב יעד חודשי. ולפי סה”כ הסכום העומד לרשותכם – לחשב את משך הזמן שתוכלו לטייל. למשל: נגיד שהתקציב החודשי הרצוי לכם הוא K10 שקל. ואחרי שהורדתם את עלויות הטיסה והביטוח נשאר לכם כ- K60 שקלים. אז אתם יכולים להתחיל לתכנן טיול לשישה – שבעה חודשים.

◊ בדרך זו גם ניתן להשתמש כאשר יש לכם הכנסה חודשית קבועה וידועה כלשהי עליה אתם מתבססים על מנת לצאת לטיול.

לפי משך הזמן הרצוי: אם נניח אתם משכירים את הדירה שלכם ורוצים לנסוע אז בדרך כלל משך הנסיעה יהיה לשנה לפחות. כך שהפעם לוקחים את הסכום הכללי של התקציב (פחות טיסות וביטוח) ומחלקים אותו לפי מספר החודשים. זה נותן סכום התחלתי כלשהו, שאיתו ניתן להתחיל לתכנן את המסלול (יעדים + מעברים חכמים) שיהיה מאוזן על פי התקציב


האם באמת ניתן לתכנן תקציב לטיול ארוך עם ילדים?

אם אתם נוסעים ליעדים לא מוכרים – אז התשובה היא לא. אתם לא באמת יכולים לחזות מראש מה יהיו ההוצאות שלכם לכל יעד, מה יהיו ההוצאות לכל מעבר, ובודאי שלא ניתן לחזות את הבלת”מים.

עוד דבר שאי אפשר לחזות הוא שערי ההמרה, שלפעמים הופכים להיות בעלי משמעות גדולה.

בנוסף- חלק מטיול כזה הוא החופש. יש משפחות שזו להם הפעם הראשונה שבה הם ממש יכולים להרשות לעצמם גמישות. לזרום עם מה שבא ואיך שהיום מתהווה מעצמו. להחליט החלטות ספונטניות, לפגוש אנשים נחמדים ולהמשיך לטייל איתם ליעד שבכלל לא חשבו עליהם, לצאת לטייל בכפרי הסביבה ולהחליט שמתחשק לכם להשאר שם שבועיים ועוד…אין לדעת מה תביא הדרך שבה תבחרו. מה שמביא אותי לכלל האחרון:

∴ כלל אחרון לסיום: אל תחששו. סמכו על עצמכם.

ברגע שאתם עוקבים אחרי הכללים שרשמתי כאן, ולומדים בעצמכם איך לנהל את התקציב שלכם, אז אתם גם יכולים להרגיש בטוחים מספיק שתצליחו ותדעו לאזן את התקציב בכל יעד שאליו תגיעו. וזאת התחושה שאיתה אתם צריכים להסתובב.

התקציב שלכם הוא כמו המפרש של הסירה. צריך להזיז אותו לפי הכיוון שבו נושבת הרוח ולהמשיך להפליג בשלווה…:-).

⇐ הורידו את סדרת הפרקים (בחינם) לכל מי שחושב על טיול ארוך. ואם אתם מתלבטים וצריכים עזרה (בתשלום) בתכנון נכון של המסלול בהתאם לתקציב – אני כאן.

טיול של שנה עם ילדים

 

או: האבולוציה של “אזור הנוחות” במהלך טיול ארוך עם ילדים (אבל בעצם…לא רק).

לפני כמה שנים יצאנו לפגוש את שבטי הרועים של עדרי היאקים בהימלאיה הגבוהה של הודו. זה היה מסע בגובה של 4000 מ’ ואולי יותר, בין קרחונים, נהרות, אגמים תכולים וסוסי פרא. ישנו באוהל, בישלנו על האש והעברנו את זמננו במפגש מחמם לב עם אנשים שונים מאתנו לחלוטין, שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות ללא שפה וללא ציפיות או גינונים. היה נפלא.

בדרך חזרה ללה (Leh), עיר הבירה של לאדאק, שמתי לב שהרכב מתחיל לטפס לאיטו בפיתולים האופייניים לכביש המוביל לפסגת הר. זה כשלעצמו לא היה מדליק אצלי נורת אזהרה, אלא שאותו הר, ואותו מעלה היו הפתעה גמורה עבורי. לא ידעתי שיהיה עלי לעבור פסגת הר גבוהה ולא מוכרת על מנת לחזור בחזרה לעיר שממנה יצאנו. חשבתי שאני מכירה את כל הדרכים העוברות מעל פסגות ההרים הגבוהים באזור, הן בשם והן בדרגת הסיכון והן ברמת הגובה המקסימאלי אליו הן מגיעות.

אבל על ההר הזה לא שמעתי מעולם.

לא ידעתי מה צופנת הדרך אליו, באיזה איכות היא ועד כמה היא מסוכנת. לא ידעתי לאיזה גובה נגיע ומה יהיה מזג האויר בפסגה, ולא ידעתי כמה זמן זה יקח. השעה כבר היתה שעת צהריים.

נכון שעכשיו אתם תוהים למה לא יכולתי פשוט לחזור חזרה?

ובכן. זאת הנקודה והציר המרכזי עליו מונח לו בהוד והדר “אזור הנוחות” שלנו. ברוכים הבאים לקומפורט זון.

הנה כך, ברגע אחד, כל המסע, קפוא ונידח ככל שהיה, הפך להיות “אזור הנוחות”. פתאום האוהל, כוס של צ’אי מעושן, עדרי היאקים האימתניים הניצבים סביבי ופסגות לבנות מאחוריהם – נראו לי כמו המקום הבטוח לחזור אליו.. 😊.

כשיוצאים עם ילדים (וגם בלי..) לטיול ארוך ומתמשך, אחד החששות הגדולים שלנו הוא שנמצא את עצמנו מחוץ לאזור הנוחות.

חלק מהאנשים פותרים את זה ע”י תחקיר מקיף באינטרנט. אנחנו מזמינים מראש מקומות לינה אותם בדקנו היטב וראינו תמונות שלהם, השווינו ביקורות וחוות דעת ושמרנו את הדרך אליהם בגוגל מאפס. אנחנו קוראים כל פיסת מידע על המקום אליו אנחנו נוסעים, מה יש לעשות שם, ומהם שמות המקומות המרכזיים (מיין באזאר מישהו?). ומרגישים שהפעם אנחנו לגמרי ב’זון’ . אנחנו על זה.

אבל האם זה עוזר?

לא ממש.

כי בסופו של דבר, המקום אליו נגיע יהיה חדש. יקח לנו זמן להסתגל אליו. וללמוד איפה בדיוק נמצא המתג של האור.

ועד אז?

בכל בעיה קטנה- נרגיש רצון לחזור למקום האחרון שבו הרגשנו “בטוח”. כן, גם אם זה בגובה 4000 מ’ ו5 מעלות מתחת לאפס.. 😊.

אני קוראת לזה “האבולוציה של אזור הנוחות”.

בהתחלה, לוקח קצת זמן להתרגל לסגנון החיים החדש. ולכן כל בעיה תמיד תעלה את הרצון לחזור לארץ. יש משפחות שמתפתחות הלאה. ויש משפחות שלאורך כל המסע (חצי שנה, שנה או יותר) ימשיכו לשמור על הארץ כאזור הנוחות האולטימטיבי, המקום הבטוח אליו הכי נכון לחזור.

יש עם זה כמה בעיות:

1 . אי אפשר באמת לחזור אחורה בחיים. גם אם חוזרים למקום שהיינו בו פעם, הרי שהכל כבר השתנה. וזו לא באמת “חזרה”. אלא.. המשך של המסע.

2 . התלות במקום אחד כ”אזור הנוחות” אליו תמיד בורחים כשנהיה קשה לא מאפשרת לנו באמת לצמוח. להתפתח. ללמוד. היא מקשה עלינו להסתכל קדימה באומץ. או להביט לצדדים ולבחון את סביבתנו ואת ההזדמנויות הצפונות בה.

3 . אנחנו כל הזמן בתחושה של “לא כאן ולא שם”. אנחנו לא באמת מנסים להסתגל לסביבה החדשה שבה אנחנו כרגע נמצאים, ולכן, כדי להגן על עצמנו אנחנו שומרים על ריחוק מסויים. לא נקשרים באמת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא בחירה והסתגרות בתוך מעגלים ישראלים בלבד. דבר שמשפיע גם למשל על למידת ותרגול האנגלית, ולכן משפיע רבות על האפשרויות וההזדמנויות שלנו ליצירת קשרים חדשים. 

אזור הנוחות הוא כמו שריר. ככל שנתרגל אותו ונגמיש אותו – כך העולם שלנו יגדל ויתרחב ותחושת הבטחון שלנו תגדל. ככל שנזניח אותו, ולא נתרגל- הוא ילך ויצטמצם ויסגור אותנו יותר ויותר.

לאזור הנוחות אין אמצע. אין “מצב סטטי”. הוא כל הזמן בתנועה. או החוצה. או פנימה.

כדי שאזור הנוחות ימשיך להתרחב ולגדול – צריך להמשיך ולאתגר אותו. כל הזמן. ולכן מסע או טיול ארוך זאת הזדמנות מצויינת להרחיב את האמ-אמא של אזור הנוחות שלנו. וגם של הילדים..

מהי האבולוציה הרצויה של אזור הנוחות כשיוצאים לטיול או למסע ארוך?

1 – בהתחלה, בכל קושי או בעיה שעולה – רק רוצים לחזור הביתה.

2 – עד שלומדים איך להסתגל למקום חדש. זאת מיומנות נרכשת שהולכת ומשתפרת ככל שעוברים וככל שמפנימים את התהליכים הנפשיים הכרוכים בעזיבת מקום מוכר ומפגש עם מקום חדש. כדי שהיא תקרה צריך באמת לבחון ולהיות קשובים לתהליכים האלה, וגם לשקף אותם לילדים..

3 – המעברים עדיין קשים והפרידה מהמקום הישן עדיין קשה. כשמגיעים למקום חדש לוקח פרק זמן התאקלמות (אני נותנת לזה בדרך כלל שבועיים) שבו בכל בעיה קטנה- רוצים לחזור למקום הקודם שבו היינו.

4 – התחושה של הסתגלות מקבלת סמלים ברורים. אצלי זה, למשל, כשאני יודעת איפה מדליקים את האור..

5 – הפרידות נהיות קלות יותר, ובעיקר – מתפתחת תחושת נינוחות גם עם המעבר עצמו.

6 – פרק הזמן הדרוש על מנת להסתגל למקום חדש בלי הרצון לחזור אחורה הולך ומתקצר. המיומנות של מציאת פתרונות, אוריינטציה, ובחינת המקום החדש עד לרמה של מוכרות הולכת ומשתפרת והופכת להיות כמעט אוטומטית, בלי שנשים לב אליה.

אצל הילדים שלי ואצלי זה יכול להיות גם פרק זמן של 24 שעות. לפעמים פחות.

7 – זהו שלב שלא הרבה מגיעים אליו, למרות שבעיני זאת המטרה אליה רצוי להגיע. זהו מצב שבו המסע כולו הוא אזור הנוחות. כלומר – יציאה מאזור הנוחות היא כשלעצמה אזור הנוחות… 😊.

מצב שבו קיימת תחושה של שגשוג והעצמה גם תוך כדי מצבי קצה, תחושה של בטחון ביכולת התמודדות שלי, הבנה שלדרך יש חוקים משלה וגמישות המאפשרת פתיחות, קבלה ואפילו הנאה מכל מה שמגיע.


♣ נקודה מעניינת נוספת שנוגעת לאזור הנוחות ולטיולים קשורה למטען.. במהלך 12 השנים האחרונות יצא לנו מספר פעמים לצאת למסעות ארוכים, נרחבים וחוצי גבולות. מסעות שבהם התחלנו בנקודה אחת, וסיימנו בנקודה אחרת לגמרי, בלי שנחזור אחר כך חזרה לנקודת ההתחלה. על מנת שנוכל לנוע בקלות, נאלצנו לצמצם למינימום את כמות התיקים והדברים שלקחנו איתנו, מתוך מחשבה שאת כל מה שאנחנו לא לוקחים עכשיו- גם לא נוכל אחר כך לאסוף. זה לא היה קל. ויתרנו על הרבה דברים שאהבנו ושהיו חשובים לנו. אבל ברגע שיצאנו לדרך – לא הסתכלנו אחורה. הסתדרנו עם מה שהיה לנו ולא הרגשנו שחסר לנו דבר. בראיה לאחור – הויתורים שעשינו לא הפריעו כלל. אלא רק חידדו לנו את ההבנה שלמעשה..אין לנו שום בעיה להסתדר בלעדיהם.


זוכרים את הדרך המתפתלת ועולה לפסגת ההר הלא מוכר?

המשכתי איתה הלאה. והיא התפתלה לה בין נחלים צלולים ופרחים צבעוניים. מדי פעם עצרנו לראות את המרמיטות המציצות מהמחילות ולצפות בפסגות הלבנות שסבבו אותנו. הגענו לפסגה, ותחושת הסחרחורת לא הותירה לי מקום לספק. זה היה גבוה. השלט היחיד שסיפר לנו איפה אנחנו נתן רק את שם הפסגה, בלי שום פרטים נוספים. שיחקנו בשלג, וקיבלנו תצפית פנורמית שכללה מצד אחד את סין ומצד שני את הודו. זאת היתה הפסגה הכי יפה שהייתי בה.

אחר כך, כשבדקנו באינטרנט ראינו שהגובה שבו היינו הגיע ל – 5300 מ’. ושהדרך לשם אכן נחשבת דרך מאתגרת.

איזה מזל שלא יכולנו לחזור חזרה…

>>  רוצים לאתגר קצת את אזור הנוחות שלכם? הנה רעיון..

>>  רוצים להמשיך ולקרא על האתגרים והערך שמקבלים כשיוצאים לטיול ארוך עם ילדים? המשיכו לכאן…


הנה גם סרטון קצרצר שגלי צילמה על אותה פסגת הר (סרטון שנלקח באמצע מסע, והסאונד לא משהו):

קצת רקע: המסע הזה היה בחלקו מסע שבו תלינו שרשראות תפילה בכל מיני מקומות גבוהים ויפים ברחבי ההימלאיה. זה התחיל בתור משהו אישי והמשיך גם כשליחות שעשינו למען אנשים נוספים שביקשו מאתנו לתלות שרשראות למענם כתפילה או כזכרון. את הסרטון הזה ערכתי במיוחד לצורך המאמר הזה, ולכן לא כללתי שם את חלקים שבהם רואים אותנו תולות את השרשראות.. 

כשמתחילים לחשוב ברצינות על יציאה לחופשה בת כמה חודשים, או טיול ארוך עם הילדים, עולות אצלנו באופן טבעי כל מיני שאלות. 

שאלות הקשורות לתכנון נכון של הטיול: באיזה יעד כדאי להתחיל? כל כמה זמן כדאי לעבור ממקום למקום? מה יהיה אם נגיע למקום ולא נאהב אותו? מה יהיה אם נתעייף ממעברים תכופים? איך להתנהל נכון עם הכספים? איזה כרטיס אשראי לקחת? ועוד….

שאלות הקשורות להתארגנות לקראת הטיול: איזה ביטוח כדאי לעשות? מתי ואיזה חיסונים כדאי לעשות? האם לקחת מנשא או עגלה? מזוודה או מוצ’ילה? מכשירים אלקטרוניים? מה נעשה עם תקשורת? מה עושים עם ביטוח לאומי? עם מסגרות החינוך? איזה בגדים בכלל כדאי לקחת? ועוד..

וגם שאלות הקשורות לדינמיקה המשפחתית: איך נסתדר 24-7 כולנו ביחד? האם זה באמת סיר לחץ? מה עם זמן פרטי לעצמנו? איך הילדים יסתדרו אחד עם השני ורחוק מהחברים ומהמשפחה?

כל אלה הן שאלות שרוב ההורים שואלים את עצמם לפני שהם מחליטים לצאת לטיול ארוך שכזה, ולא משנה אם זה שלושה חודשים, חצי שנה או שנתיים. השאלות האלה מתעוררות..

גם אני, לפני שיצאתי עם ילדי שאלתי את עצמי את כל השאלות האלה, ועוד הרבה אחרות (אני באמת העמסתי על עצמי כל שאלה וכל חרדה שאתם יכולים לדמיין…) ניסיתי לסגור לעצמי את כל הפינות כדי להרגיש שהכל בסדר..

מאז, עברו עלינו 10 שנים של מסע מרתק. מסע פיזי, נפשי, התבגרותי. הילדים גדלו תוך כדי ובין לבין, וגם אני, כאמא התבגרתי וגדלתי. אחד הדברים שהבנתי במהלך השנים הללו, היה שאמנם, לכל השאלות האלה יש מקום וחשיבות, אבל היו עוד הרבה שאלות שהייתי צריכה לשאול את עצמי. שבכלל לא חשבתי עליהן.

אני רוצה לתת לכם כאן ארבע שאלות נוספות, שכדאי לכם לחשוב עליהן לפני שאתם יוצאים. את השאלות האלה, ועוד רבות אחרות, אני מעלה גם במדריך המעשי שכתבתי, ונותנת לכל אחת מהן את האינפוט שלי.

1 . מהי הגישה החינוכית שלי לנושאים שונים שאנחנו עשויים לפגוש במהלך הטיול? 

הכוונה היא בין אם אתם זוג ובין אם את.ה הורה יחיד.ה, שתבדקו עם עצמכם ותגבשו גישה חינוכית מתואמת מראש… כך שכשיגיעו מצבים מסויימים תוכלו להיות מגובשים בעמדתכם ומאוחדים, שזה לא יתפוס אתכם עם המכנסיים למטה.. :-). שתדעו איך ומה לומר לילדים, איך להסביר, איך להנגיש, ומה לא להגיד.

דוגמא לנושאים כאלה היא: מפגש עם סמים קלים בצורה מאוד נגישה ומאוד יומיומית, מפגש עם עוני, מפגש עם מערכות חברתיות שונות לגמרי ממה שאתם מכירים (למשל הקאסטות, מעמדות חברתיים, כללים תרבותיים שמרניים במיוחד, וכו’).

♦ אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הילדים שלי שאלו “אמא, מה הם עושים שם?”, והביטו על זוג צעירים שישבו כמה מטרים מאתנו וגילגלו לעצמם ג’וינט שמן ועסיסי. זה היה בחודש הראשון שלנו בנפאל ואני, שדווקא תפסתי מעצמי אמא מאורגנת על עצמה, גמגמתי משהו כמו “אההההה……מכינים לעצמם סיגריה. רוצים גלידה?”.

הנה גם מאמר שיכול לתת לכם עוד קצת כיוון. 

2. מהי נקודת המבט הכללית שלי על הטיול הזה?

מה שאני רוצה להדגיש בפניכם כאן זה שחלומות לחוד ומציאות לחוד :-). לפעמים, אחרי שיוצאים, אנחנו שוכחים הרבה מהדברים שפנטזנו עליהם לפני שיצאנו. ואני חושבת שכדאי לכם מאוד להיות במודעות, להזכיר לעצמכם מדי פעם למה יצאתם. כמה חלמתם. וכמה נרגשים הייתם.

שאלות שכדאי לכם לענות עליהן לפני שאתם יוצאים הן למשל: אם אנחנו יוצאים לתקופה מוגבלת (אפילו אם זאת שנה שלמה)- האם אנחנו באמת משאירים הכל מאחור, ונותנים למסע להתקיים בפני עצמו, ללמוד, להשנות, לחוות לעומק-לרוחב-לאורך, לשכוח מהמציאות בבית? או שאנחנו רוצים לצאת עם תחושה שזוהי תקופה זמנית, ולכן לא כדאי להתרגל אליה, או לשנות יותר מדי, או להתנתק, ותמיד לזכור שעוד שניה אנחנו חוזרים לשגרה, לעבודה, ללימודים, לתרבות, לשפה?

האם אנחנו מודעים לכך שטיול שכזה לא יבריח מאתנו את כל הבעיות, השדים, הצלקות שאנחנו נושאים איתנו, ושהם יצופו ויעלו גם תוך כדי החופשה, והאם אנחנו מוכנים להתמודדות הזאת? מה ובאיזה כלים נשתמש על מנת להתמודד אם כל אלה, כשהם יעלו?

3. איך אנחנו חושבים להתמודד עם תקופות של חוסר שגרה? 

זאת שאלה שאולי עולה אצל חלק מההורים בראש עוד לפני היציאה לטיול ארוך עם הילדים (בעיקר אם מדובר בילדים קטנים), אבל רובם פותרים אותה במשהו כמו “נזרום”.

אני דווקא חושבת שזאת שאלה שיש להתייחס אליה קצת יותר בכובד ראש. וחשוב לבדוק עם עצמכם איך אתם מרגישים עם העובדה שייתכן ולא תהיה שגרה. ואיך, באמת איך, תתמודדו עם זה. האם באמת תזרמו? האם יש לכם ילד אחד או יותר שזקוק לשגרה יותר מבני משפחה אחרים? האם כדאי להכין כלים או פעולות מסויימות על מנת להקל עליו? איזה סוג של שגרה הייתם רוצים שתהיה?

(במדריך המלא אני חולקת מהנסיון שלי בכל מה שקשור ל’חוסר שגרה’, איך התמודדתי עם זה לאורך השנים, ואיך פתרתי את הבעיה הזאת עבור עצמי. על חלק מהדברים אני גם מדברת בוידאו הזה.).

4. איך בכלל מסבירים להם?

כשמדובר בילדים קטנים, שעדיין לא ממש מבינים את משמעות הזמן לעומק, יכול להיות קצת מסובך להסביר מה זה בכלל אומר שיוצאים מהבית לתקופה ארוכה שכזאת. לכן אני ממליצה, לפני שבאים ומבשרים להם על ההחלטה לצאת לטיול ארוך ארוך, שבו עם עצמכם וחשבו היטב איך הכי נכון יהיה להסביר ולהנגיש להם את כל הנושא. נסחו לעצמכם מראש משפטים, ואם יש צורך- התייעצו עם איש מקצוע.

קחו בחשבון, שאחרי שתצאו ואחרי שהילדים יראו במו עיניהם מה זה בעצם אומר, ואיך החיים שלהם נראים עכשיו- השאלה “כמה זמן” לא תהיה כל כך מעניינת עבורם. הם פשוט יתאקלמו למצב הקיים.

יכול להיות שהתשובות והפתרונות שתמצאו לפני שתצאו ישתנו במהלך הטיול. אולי אפילו יותר מפעם אחת. אבל אני בכל זאת חושבת שהשאלות האלה, כמו גם שאלות נוספות, צריכות להיות לכם בראש, והאמת היא שאני בטוחה שאם תתנו לעצמכם תשובות אפילו רק לחלק מהן, תצאו עם הרגשה בטוחה ורגועה יותר.

בנוסף, ישנם מצבים שאילו הייתם חושבים עליהם מראש- קל יותר להתכונן אליהם לפני היציאה לטיול, ולא אחרי. למשל, אם יש ילד אחד שקצת יותר קשה לו עם מעברים או עם יציאה משגרה, ילד שזקוק למיטה שלו ולפינה שלו- כדאי להביא אתכם מהבית חפץ כלשהו שיתן לו תחושה ‘בייתית’ בכל מקום שבו תהיו.

 

תמונה:School photo created by stockking – www.freepik.com

 

כשעבדתי על הספר שלי “איך לטייל עם ילדים במשך שנה ב-5500 ש”ח לחודש” לא חשבתי בכלל שאני צריכה להסביר למה כדאי לצאת לטיול כזה. הרי אני עושה את זה בשמחה כבר כל כך הרבה זמן ולי ברור לגמרי למה כדאי לעשות את זה. אבל אחרי תקופה, התחלתי להבין שאולי זה לא כל כך ברור לכולם. ואולי יש אנשים שרוצים מאוד אבל בכל זאת מתלבטים. והתחלתי לפרסם סטטוסים משעשעים בפייסבוק (“כי זו הדרך הטובה והנעימה ביותר לחזור לביקיני..” למשל) וקצת דיברתי על זה עם חברים ועם כל מי שפנה אלי לייעוץ באופן אישי עד שהגעתי למסקנה שאין מנוס. צריך לכתוב על זה משהו קצת יותר רציני. אז הנה, ממש על קצה המזלג:

– טיול כזה יהפוך את הילדים לדוברי אנגלית בתוך פחות מחצי שנה. רציני. 

– יאפשר לכם לחוות חוויות משפחתיות משותפות, דקה לפני שהם בורחים לנו מבין הידיים. חוויות שהם וגם אתם תיזכרו לכל החיים 

– כדי לפגוש ולהכיר אנשים מעניינים מכל העולם  

– כדי לראות מקומות מופלאים ואחרים ושונים- דבר שגורם לשינוי תפיסת העולם ולהרחבת נקודת המבט על החיים ועל הסובב אותנו.

– לפגוש ילדים שגרים, חיים, ומנהלים את חייהם אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים. ומצליחים להיות מאושרים בחייהם. גם בלי וואטס אפ. .

– לראות מקומות שאולי בעוד עשר שנים כבר לא יהיו אותנטיים. הצמיחה וההתמערבות מתנהלים בכל העולם בקצב מהיר מאוד. בעוד כמה שנים רוב הדברים כבר יראו אחרת.

– לאפשר לילדים התמודדויות עם מצבים אחרים, לא מוכרים, יציאה מהבסיס הבטוח. זה יוסיף לבטחון העצמי שלהם ולתחושת העצמאות שלהם. יבנה להם מיומנויות חדשות. ויכיר להם את עצמם מנקודות אחרות.

– ואם כבר מזכירים מיומנויות- להלן אם כל הסיבות: פיתוח מיומנויות חברתיות. אחרי טיול כזה הילדים יוכלו להרצות באוניברסיטה על איך ליצור קשרים חברתיים.

– התנסות בסגנון למידה שונה, סגנון חוויתי שמונע מכוח הסקרנות בלבד. למידה התנסותית מאתגרת שחושפת את הילדים לידע רחב ומרתק.


למעשה,  מחקרים מוכיחים שטיול והרפתקאות הופכים אותך לחכם יותר. הנה סרטון אחד שמסביר את זה בצורה מאוד קלילה ומשעשעת אך משכנעת. 


– ולהתאוורר מהשגרה הלחוצה בארץ. להתנתק קצת ממסכים, להרים את העיניים ולראות מה קורה שם מסביב. 

– שנה שבה מקדישים את החיים כדי לאסוף חוויות וזכרונות, במקום ‘עוד דברים וחפצים’. 

– כדי לתת להם להתאהב בעולם כולו, על כל דרכיו, גווניו, מנהגיו ויופיו.

– להתמקד בדברים הדומים בניהם לבין שאר האנשים בעולם, ולא בדברים השונים. לגלות שמתחת למראה השונה, לצבע העור, לשפה המוזרה, לבגדים המצחיקים- נמצאים אנשים שחלקם דומים לנו מאוד.

– לחשוף אותם לקשת כמעט בלתי נתפסת של סגנונות חיים, של בחירות, של דרכים בהן אנשים בוחרים להיות מאושרים. ולהראות להם, במציאות, עד כמה הכל אפשרי.

– להצית את האש שבתוככם ולהציג בפני הילדים שלכם אתכם באור אחר. אור נרגש, משולהב ומלא תשוקה. לרקוד איתם ברחובות, להתלהב איתם, לקפוץ איתם למים, להתמודד איתם ביחד עם אתגרים ומצבי קצה. להראות להם שכולנו אנושיים. להראות להם צדדים אחרים שיש בנו, צדדים שכמעט ולא מתגלים בשגרת החיים הרגילה.

ולסיום רק עוד נקודה אחת למחשבה: תחשבו איך ‘טיול ארוך עם המשפחה בעולם’ יראה על קורות החיים שלכם או של הילדים שלכם…

ובמידה ועדיין לא עשיתם את זה, הורידו את האיבוק שלי, שילווה אתכם לכל טיול בארץ או בחו”ל.

שניה לפני החופש הגדול, הרבה משפחות שאני מלווה לאחרונה מתחילות להריח כבר את הטיסה מתקרבת. וככל שהרגע הולך ומתקרב אליהם, אני מרגישה סוג של בלבול, של רצון להיאחז במשהו, דקה לפני שהשליטה נלקחת מהם ונשמטת תחת רגליהם והם יוצאים אל הלא נודע.

אז למענם, ולמען אחרים שאולי מרגישים צורך, להלן שני הטיפים הכי חשובים שאני יכולה לתת:

1. כבר עשיתם תכנית בסיסית (אחרי מחקר מעמיק או מעמיק פחות), קניתם כרטיסי טיסה, התייעצתם במרפאת המטיילים. הכל כבר פחות או יותר מאורגן? יופי.

עכשיו תניחו. עזבו את ספרי הטיולים לנפשם. צאו מקבוצות הפייסבוק, עזבו את הבלוגים (וגם את האתר שלי).

מעכשיו, תנו לדרך להכתיב. שבו בשקט, נשמו עמוק. צאו מתוך ההבנה העמוקה שכל אחד יקבל את המסע שלו. לא משנה אם ירד לכם גשם בדרך לדאראמסאללה או שיהיה חם לוהט. אם יש לכם מלון בדלהי או לא. אלה כבר לא בשליטתכם. כל שנותר הוא להביט על הדרך, על הנוף, על מה שהמסע יביא לכם.

קחו החלטה שעם כל מה שיבוא- אתם תתמודדו. שאתם פתוחים ומוכנים לחוויות, מכל סוג ומכל צבע. למפגשים עם אחרים, עם עצמכם, עם בני המשפחה. קבלו את זה שהדרך לא תהיה בהכרח מה שדמיינתם, או (ובמיוחד) מה שתכננתם. שינויים והפתעות יגיעו. הם חלק מהמסע.

 2. המעיינות החמים בואשישט הם מתנה ענקית. פיסת גן עדן שאני מודה עליה בכל יום שאני כאן. אנחנו נהנות מהם ולומדות המון מהחוויה של הביקור בהם.

דברים שקשה היה לי להעביר לבנות שלי בכל דרך אחרת. וסביר שלא הייתי יכולה להעביר להן את זה, אילולא השהות כאן.

אבל לא כולם רואים את זה כך. למעשה, רוב התיירים שמגיעים לראות את המעיינות לא מתעכבים עליהם, ובטח שלא מעיזים להכניס את הגוף שלהם לבריכות.

הם רואים את המקום הזה אחרת לגמרי. הם רואים בטון אפור, לכלוך, קירות של לבנים חשופות.

ובורחים.

ואני רוצה לומר להם- חכו רגע. עצרו. הורידו את המשקפיים המערביות שלכם לרגע. ותסתכלו. נטו. בלי דעות קדומות, בלי ביקורת, בלי לשפוט. תשאירו את המערב שלכם בחוץ. בואו תנסו. פתחו דלת של התנסות, של סקרנות, של אהבה למשהו שונה לגמרי, ולאו דוקא טוב פחות או טוב יותר.

פתחו את עצמכם. אבל לגמרי. אל תסתגרו כי סתם חבל. לבקר במקום אחר, חדש לגמרי, שונה לגמרי ממה שאתם מכירים ולהצליח באמת לחוות אותו לעומק – זה מדהים. עולם שלם פתאום נפתח. מליון מקורות השראה, מליון נקודות חדשות שכל אחת מהן יכולה להוביל לדרך מרהיבה אחרת. וחבל לפספס את זה.

או..כמה למדתי בחמש השנים האחרונות. מכל אחד. מהתיירים. מהטיילים. מהנופים. ומהמקומיים. כל כך הרבה חוכמה יש בהם, חוכמה אחרת, שונה ומרתקת. כן. הם חושבים אחרת לגמרי מאתנו. הם רואים דברים אחרת. אבל זה מה שכל כך מעניין!

אני רואה אנשים שעשו מאמץ וחסכו כסף במשך הרבה זמן, השקיעו הרבה כסף ונסעו ממש רחוק. וכל זה בשביל מה?

עזבו את הספרים, את התחקירים באינטרנט. עזבו אותם. צאו לראות את העולם בעיניים נקיות. שבו עם המקומיים, דברו איתם, שאלו אותם לאן כדאי ללכת. איפה האוכל המקומי הכי טעים. ואיך בדיוק אוכלים אותו. איך מגיעים מהכפר הזה לכפר הזה. הצטרפו למסע הזה שלקחתם את עצמכם אליו.

בואו פשטו את הבגדים, טבלו את הרגליים לאט לאט במים החמים, עד שתתרגלו אליהם, הסתכלו סביבכם, ראו את הנשים, את הנערות, את הקשישות. איך כולן כאן, חופשיות עם גופן, רוחצות אחת את רעותה, טובלות בטבעיות בבריכה, מקשקשות, צוחקות.

בואו, הכנסו, כאילו זה היום הראשון בחייכם.

והנה וידאו שבו הבנות מספרות על החוויה שלהם במעיינות החמים בואשישט.

חזרה לבלוג

וכשחצינו את דלת בית המלון בקטמנדו ידעתי שזהו. עשינו זאת. 28 שעות של מסע בין מטוסים ושדות תעופה, מזוודות, עמדות בטחון, טפסים, ויזות ואפילו מקלחת אחת. והייתי כל כך גאה בילדים ובעצמי..

נכון שכאשר מטיילים, וחוצים גבולות- יבשתיים, אויריים, ימיים יש תחושה שהגבולות היחידים שיש להתייחס אליהם כוללים בתוכם עמדה של מחלקת ההגירה וזהו.

אבל הפעם אני לא מתכוונת לזה בכלל.

הפעם אני מדברת על גבולות מסוג אחר, כאלה שהמילה ‘ויזה’ כלל לא קשורה אליהם. אלה הם הגבולות הפנימיים, הרגשיים, הנפשיים והפיזיים של כל אחד. והם משמעותיים לא פחות.

לפני המסע האחרון לקטמנדו הייתי בלחץ נוראי. כמה ימים של מתח בלתי פוסק, של אריזות ופרידות וחרדה מהמצפה לי. באמת שלא ידעתי איך אני הולכת לעשות את זה. איך, איך, אצלח מסע שמתחיל בארץ, ממשיך בעמאן, משם טיסה לדלהי, שם עלי לחכות (בלי ויזה) 12 שעות לטיסה לקטמנדו. ואני אחת. עם שלושה ילדים. ידעתי שזה ייקח למעלה מ-24 שעות. ידעתי שלא אוכל כמעט לישון. ידעתי שאין לי ויזה להודו ויש סיכוי שיעשו לי שם בלאגן. וידעתי שאני אחראית לא רק עלי אלא על עוד שלוש נפשות שתלויות בי.

מסביבי נזרקו משפטים בסגנון של “יהיה בסדר אל תדאגי” והם רק הרגיזו אותי עוד יותר. ברור שאתם יכולים לומר ש’יהיה בסדר’, אתם הרי לא צריכים לעבור את זה.

עכשיו, אחרי למעלה משנתיים שאנחנו מסתובבים בעולם אני יכולה לומר בודאות שאחד הפרמטרים המשמעותיים ביותר שיש להתחשב בהם הוא בדיוק זה: דעו את גבולותיכם הרגשיים, הפיזיים, הנפשיים. בארץ זרה, עם חוקים משלה ושפה משלה ותרבות שונה אל תעמיסו על עצמכם יותר משאתם מסוגלים. אף פעם.

♦ עשו עבודת הכנה יסודית לפני שאתם מחליטים סופית על היעד. בדקו מזג אויר, מחלות שיש להזהר מהן, גישה לטיפול רפואי, גובה ביחס לפנ הים (כן כן), תברואה ובמיוחד איכות המים.

♦ בדקו רמת בטחון אישי- עד כמה אפשר להסתובב שם ברחוב בלי שיחטפו לכם את התיק או יטרידו אתכם בדרכים אחרות..

♦ עד כמה אפשר לסמוך על נהגי המוניות/התחבורה ציבורית הרווחת במקום..

♦ מה האחוז של דוברי האנגלית במקום?

♦ שאלו אנשים שכבר ביקרו שם. גם שאלות מפגרות. אל תתביישו.

♦ הזמינו מקום במלון מוכר ומסודר ללילה-שניים הראשונים. כך תגיעו רגועים, ותוכלו להתרשם מהמקום מתוך ‘בסיס בטוח’. יהיה לכם גם מענה אמין לשאלות.

♦ החזיקו מספרי טלפון לשעת חרום. ואם אתם מכירים מישהו שהגיס של האחיין של הסבתא שלו חי שם- צרו איתו קשר לפני שאתם מגיעים ושמרו את מספר הטלפון שלו נגיש. לפחות עד שתתאקלמו.

גמישות. זו מילת המפתח. שמרו על גמישות. רגשית. פיזית. מחשבתית. אל תלחצו אם דברים לא מסתדרים בדיוק כמו שתכננתם. חכו רגע. תנשמו. ותבדקו את האופציות הטובות ביותר. לרוב לא מדובר בקטסטרופה, אלא רק מהמורה בדרך שצריך לעבור אותה.

♦ אני לא יכולה להדגיש זאת יותר: ג-מ-י-ש-ו-ת. זה המפתח.

♦ תתייחסו לכל דבר שקורה כאל חוויה. קחו את זה בצעדים קטנים. ותשתדלו גם להינות.

♦ ועדיין- אל תכניסו את עצמכם למצבים שמאתגרים ומערערים את תחושת הבטחון האישי שלכם. אל תסעו לכפרים מרוחקים אם זה מפחיד אתכם. אל תטפסו לגבהים אם אתם לא סומכים על עצמכם שתצליחו להתמודד גם עם התקלות בדרך. אל תכניסו את עצמכם לפינות של חוסר הבטחון שלכם.

דעו את עצמכם, שמרו על היכולות והחוזקות שלכם קרוב ללבכם וקבלו את החולשות והחרדות שלכם כחלק מהחבילה. הכירו היטב את הנקודות האלה. הן הגבולות שלכם.

חזרה לבלוג